בעיני, כישראלי, המלחמה שפרצה ב 7 באוקטובר היא מלחמה צודקת. מראות הזוועה של טבח מאות חפים מפשע, הרג מכוון של ילדים וזקנים, אונס נשים והתעללות בגופותיהן, חטיפת מאות אזרחים, נשים תינוקות וזקנים ומאסרם בתנאים מחפירים תוך התעללות והרעבה בניגוד לכל חוק ומוסר אנושי, ובעיקר הפנים הצוהלות של הטובחים שדם על בגדיהם המעבירים את מראות הזוועה בגאווה אל משפחותיהם – חייבו את ישראל לצאת למלחמת הגנה צודקת.
אך כל מלחמה גובה מחיר כואב, לא רק מאיתנו. בעזה נהרגים עשרות אלפים, רבים מהם אזרחים, נשים וילדים. המלחמה בעזה אכזרית במיוחד מאחר שהיא מתרחשת במרכזי אוכלוסייה צפופים, מול אויב ההופך בתי ספר, מסגדים ובתי חולים למפקדות צבאיות, למרכזי תקשורת, למעבדות ומרכזי אמל"ח. זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה המתועדת שבה שלטון הופך את האזרחים שעל הגנתם הוא מופקד למגן אנושי. מאות הקילומטרים של העיר התת קרקעית, המהווים את המקלט הגדול בעולם, משמשים את הנהגת החמאס ולוחמיו. לאזרחים בעזה אין כניסה למנהרות האלה.
השאלה היא כיצד נראית המלחמה בעיני הקהילה הבין-לאומית, והשאלה הזאת הופכת לחשובה במיוחד בעידן "הכפר הגלובלי", שבו המידע עובר ישירות משדה הקרב אל צרכני המידע ברשת בזמן אמיתי וללא סינון. שלא כבעבר, גבול שדה הקרב הוא לא טווח הנשק אלא טווח רשת האינטרנט. בעיני הצופים בבית, המלחמה הופכת לסיפור בסדרת טלוויזיה שבה הם מגבשים את עמדתם כלפי הצדדים הלוחמים ופועלים בהתאם. יכולתם להשפיע על מדיניות ממשלותיהם ולעצב את עמדת הקהילה הבין-לאומית היא גורם קריטי ביכולת להשיג ניצחון. מניעת סיוע צבאי, כלכלי או מדיני לישראל ברגע האמת יכול להפוך כל הצלחה בשדה הקרב לצעד נוסף בדרך להפסד במלחמה.
בניגוד לעמדה המקובלת, עמדת הקהילה הבין-לאומית איננה תלויה בדיני המלחמה ובחוק הבין-לאומי.
יש פער בין מה שמאפשר הדין הבי"ל בשדה הקרב לבין מה שנתפש כצודק ומוסרי בעיני הציבור הצופה במראות המלחמה דרך מסכי הטלוויזיה. הציבור מחליט לא על בסיס הדיון המשפטי, אלא דרך הבנתו את הסיפור המסופר יום יום בתקשורת ובמרחב האינטרנט. באשר לסכסוך בין ישראלים לפלסטינים במזרח התיכון, הציבור מחליט מי הצודק ומי לא, מי הטוב ומי הרע ומשפיע על מנהיגיו לעצב מדיניות בהתאם. החלטות כמו האם לתמוך או להתנגד להחרמת סחורות, להפסקת שיתוף פעולה בתחום הצבאי, המדיני, הכלכלי או האקדמי – מהוות תשקיף של עמדות הציבור.
המנצח במלחמות היום הוא זה שהסיפור שלו נתפש כצודק, והעולם מסתכל היום על עזה ורואה אלפי פלסטינים נהרגים, רובם אזרחים חפים מפשע, ביניהם נשים וילדים.
ככל שעבר הזמן, מראות הזוועה של רוצחי החמאס שבעקבותיהם יצאה ישראל למלחמת ההגנה הצודקת הולכים ונשכחים, כמו גם מדיניות הצבא לפעול בהתאם לדיני המלחמה. אחרי חודשים של לחימה, אזל החול בשעון המודד את הצדק במלחמתה של ישראל בעזה.
לכן, זה מה שעלינו לעשות:
יש לנו סיפור מנצח – הסיפור על ישראל שהוקמה אחרי השואה על מנת להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי. ישראל המקבלת את החלטות הקהילייה הבין-לאומית ופועלת על מנת ליצור מציאות של שתי מדינות לשני העמים החיים בארץ הזאת. בעיני הקהילה הבין-לאומית זה הסיפור הצודק. הוא מבהיר שהמלחמה היא לא נגד העם הפלסטיני אלא נגד חמאס, שהוא ארגון טרור רדיקלי שלא מכיר בזכותה של ישראל להתקיים ונלחם על מנת להקים את "פלסטין הגדולה" מנהר הירדן עד הים. כאשר המלחמה היא פרק בסיפור הזה, גם מראות קשים יתפסו כהגנה עצמית.
אבל במקום זאת, הסיפור שרואה העולם היום הוא סיפור של ישראל המובלת על ידי ממשלה השוללת את קיומו של העם הפלסטיני ונאבקת על מנת לשמר את הכיבוש, להמשיך את בניית ההתנחלויות ולהקים את "ישראל הגדולה" מהירדן ועד הים. בסיפור הזה, גם מלחמה להגנה עצמית אחרי הטבח המזעזע 7 באוקטובר, נתפסת כלא צודקת. רק לשם השוואה, התמיכה הבין-לאומית בישראל הייתה מוחלטת במהלך שנות ה-90', כאשר ישראל הובילה מהלך דיפלומטי ובמקביל נלחמה ללא פשרות בטרור הפלסטיני.
אני לא נאיבי. חמאס הוא ארגון רצחני שאסור שיישאר שליט בעזה. בכל תפקידיי במערכת הביטחון ראיתי בחמאס ארגון טרור אכזרי שעלינו להילחם בו. התנגדתי לכל ניסיון לנהל עימו מו"מ המעצים את כוחו ומחליש את הרש"פ, שהכירה בזכותנו כעם להקים מדינה. אך עלינו להבין שללא יצירת אופק מדיני, המספר לעולם את הסיפור של ישראל יהודית דמוקרטית לצד מדינת פלסטין, לא ננצח במלחמה אפילו אם ננצח בשדה הקרב.
הסיפור הפלסטיני שונה מהסיפור שלנו. רוב הפלסטינים, גם שאינם מקבלים את תפיסת האסלאם הרדיקלית אותה מוביל החמאס, גם כשרבים מהם מבינים את האכזריות הגלומה בהקרבת האוכלוסייה האזרחית, עדיין רואים בו את הארגון היחיד הנלחם את מלחמת השחרור הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. החמאס צובר תמיכה בדעת הקהל הפלסטיני, ברחוב הערבי ובמדינות האסלאם. גם אם נפרק את החמאס מנשקו ונפגע במנהיגיו, החמאס כאידאולוגיה לא ייעלם. ללא יצירת אופק מדיני לעם הפלסטיני, הוא רק יתחזק בדעת הקהל. החמאס יובס רק ביום שבו יאבד את תמיכת הרחוב הפלסטיני וזה יקרה רק כאשר הפלסטינים יאמינו בתהליך מדיני שיביא להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.
על מנת להבהיר ביושר, אני מאמין שמימוש החזון הציוני, שלהבנתי פירושו מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, יתאפשר רק במסגרת מציאות של שתי מדינות. אני לא רואה בזה כניעה לטרור או לתכתיב אמריקאי. זאת הדרך היחידה להגשים את מה שהאבות המייסדים הגדירו כניצחון.
לפני 34 שנים הדגיש האלוף פרופסור יהושפט הרכבי את ההבחנה ההכרחית בין תפקידו של המדינאי לזה של המפקד הצבאי: "…החשיבה המדינית והחשיבה הצבאית שונות בדרכיהן ובמגמותיהן… בחשיבה הצבאית האויב הוא אוסף של מטרות לפגיעה; בחשיבה המדינית האויב הוא ישות אנושית מדינית שאותה יש גם לשכנע ולרצות. בחשיבה הצבאית, אנו אדישים לייסורי היריב, להיפך – מבקשים להרבותם; בחשיבה המדינית עלינו לחוש גם את כאביו" ('מלחמה ואסטרטגיה' עמוד 311, הוצאת מערכות 1990).
החלטת קבינט המלחמה שהוקם ב 11 באוקטובר שלא לדון ב"יום שאחרי" מאחר שעצם הדיון עלול לערער את יציבות הקואליציה – היא העדות המובהקת לקביעה שבמלחמה הנוכחית אין מנהיגות מדינית בישראל. ישראל מובלת היום בידי פוליטיקאים הכבולים בשיקולים פוליטיים ומובילים את ישראל אל קיצו של המפעל הציוני. ההחלטה הזאת מתבררת היום כהרת אסון. ללא דיון על היום שאחרי, שהוא היעד המדיני בעבורו נלחמים, אי אפשר לעצב מושג של ניצחון. התוצאה המיידית היא מלחמה ההופכת למטרה, במקום שתהיה האמצעי. ניסיון העבר מלמד שמלחמות ללא יעד מדיני נמשכות שנים ומסתיימות רק בשבר גדול.
יציאתנו מסיני אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה נהרגו 2,650 ישראלים, הבהירה לנו שכוח צבאי ושליטה בשטח אינם ערובה לביטחון. הסכם השלום שנחתם עם מצרים, לעומת זאת, הפך לאחד מאבני היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל.
אסון הסיוע ההומניטרי ב 29 בפברואר בעזה, שבו נהרגו למעלה מ-100 אזרחים פלסטינים ונפצעו מאות נוספים כאשר הסתערו על משאיות סיוע הומניטרי שאבטחו חיילי צה"ל, הוא העדות לאובדן דרכה של ישראל במלחמה הנוכחית. אנחנו שוקעים בחול הטובעני בעזה. מבלי לשנות מדיניות – כל פעולה שנעשה רק תעמיק את השקיעה. ללא שינוי מדיניות אנחנו צועדים בעיניים פקוחות במצעד איוולת המוביל את ישראל אל סף תהום.
עלינו להכיר בעובדה שהטעויות שעשינו הביאו לניצחון החמאס בקרב הנוכחי. אך ניצחונו בקרב, יצר את התנאים שיביאו לתבוסתו במלחמה!
המהלך הצבאי בעזה הגיע לכדי מיצוי. הניסיון להשיג תמונת ניצחון בהריגת מנהיגים, גם אם יושג, יגביר את כוחו ברחוב הפלסטיני. הניצחון יושג רק בשדה המדיני.
בראיון ל"פלסטין אל-מוסלימה" בנובמבר 1997, נשאל שיח' יאסין על עתיד הלחימה בישראל. בתשובתו הוא מסביר את הדרך לניצחון אבל יודע גם מה עלול להכשיל אותו. לגישתו, הדבר היחיד שימנע ניצחון, כלומר הקמת "פלסטין הגדולה" מהירדן עד הים שחוקתה היא השריע'ה, הוא מציאות שבה תסכים ישראל להקמת מדינה פלסטינית לצידה. אם זה יקרה, אומר שיח' יאסין, הציבור הפלסטיני לא יתמוך בדרכו של חמאס, וללא תמיכת העם הפלסטיני – חמאס לא קיים. החמאס יובס רק במציאות של הסדר מדיני.
הטבח שביצע החמאס ב-7 באוקטובר החזיר את הנושא הפלסטיני אל הדיון הציבורי בישראל, במזרח התיכון ובזירה הבין-לאומית. האירוע הביא לשתי תובנות: הראשונה – שהנושא הפלסטיני מהווה תנאי לכל הסדר אזורי; השנייה – ההבנה של הקהילה הבין-לאומית שרק הסדר המוביל למציאות של שת ימדינות, יאפשר יציבות והתמודדות עם איראן ושלוחותיה בעיראק, סוריה, לבנון, תימן ועזה.
בטווח הזמן המיידי – עלינו להחזיר הביתה את כל בני ובנות הערובה.
זו תמונת הניצחון שלנו וזה החוב המוסרי שאנחנו חייבים למי שהופקרו על ידי הממשלה והמערכת הביטחונית על כל שלוחותיה. זה לא ניצחון צבאי, זה ניצחון המוסר היהודי של ערבות הדדית. עלינו לשלם את המחיר שיידרש בשחרור מחבלים, כולל כאלה שדם על ידיהם, ולהסכים להפסקת אש ארוכה ככל שיידרש.
אך על מנת להבטיח את ביטחוננו, עלינו לדרוש להיות שותף בדיון הבין לאומי על היום שאחרי. עלינו להבטיח שהיום שאחרי יוביל למציאות של הסכם אזורי שהתנאי לקיומו יהיה הסכמה שהחלטות האו"ם, החלטות מועצת הביטחון ו"יוזמת השלום הערבית" הן בסיס למו"מ בין הצדדים.
האופטימיות שלי נובעת מעוצמתה של החברה האזרחית בישראל. ב 10 החודשים שלפני 7 באוקטובר הוכיחו מאות אלפים מאזרחי ישראל שהציפו את הרחובות, שהם שומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית. במקום שבו כשלה המערכת הפוליטית – הם הגנו בגופם על מערכת המשפט ועצרו את ניסיון הממשלה להשתלט מערכת המשפט. אבל אזרחי ישראל שיצאו למאבק על הדמוקרטיה, גם התעלמו במידה רבה מהכיבוש ביהודה ושומרון.
ב-7 באוקטובר 23' נוכחנו לדעת שאי אפשר להפריד בין הכיבוש לבין הדמוקרטיה, ובין הכיבוש לבין ביטחון. למדנו שחומות לא יגנו עלינו, גבוהות ועמוקות ככל שתהיינה. שָכן, שבראייתו אין לו מה להפסיד, הוא האויב המסוכן ביותר ויעבור דרך כל גדר אם יבחר "בברירת שימשון".
אנחנו ניצבים בצומת T. מכאן יש רק שתי דרכי יציאה אפשריות:
הראשונה – המשך מדיניות הכיבוש והסיפוח הזוחל. משמעותה היא מלחמה, בידוד בין לאומי ואובדן זהותה היהודית דמוקרטית של ישראל.
השנייה – מדיניות המובילה להסדר מדיני במסגרת אזורית בתמיכת ארה"ב, הכולל נורמליזציה עם סעודיה ומדינות נוספות ויצירת קואליציה של מדינות הסונה המתונות. מדיניות המבטיחה שלפלסטינים יהיה מה להפסיד ושישראל תוכל לשמור על זהותה, על הסמלים, על השפה ועל הסיפור שאנחנו מספרים לילדים שלנו, מבלי לפגוע בזכויות של עם אחר.
בימים האלה, כאשר אנחנו חוזרים בכעס לרחובות, עלינו לזכור שהסיסמא "ביחד ננצח" היא סיסמא חלולה, אם על מנת לקיימה עלינו למחוק את ליבת הערכים אותם חרתנו על דגלנו כאשר יצאנו לדרך, שהם ערכיה של ישראל היהודית-דמוקרטית ברוח מגילת העצמאות.
