נוסע לים המלח ועובר דרך המלונות. בצד ימין זה המלון של שורדי בארי, שני מלונות משם קיבוץ אחר, ככה עד מצדה.
תושבי המושב של אחי התפנו לכאן באופן עצמאי תוך כדי התופת, אחרי ששהו 30 שעות נעולים בממ"דים ללא חשמל. אף אחד לא הגיע אליהם ביומיים הראשונים של המלחמה עד שהתפנו, אף אחד מהממשלה גם לא טרח להגיע אליהם מאז.
אכסניה פסטורלית לרגלי המצדה המפורסמת, עם המיתוס שלה, שאולי קרה ואולי לא. כמה זה מוזר לראות מחנות פליטים במלונות יוקרה וכמה קשה לעכל את ההנגדה.
המועצה המקומית, הענייה-יחסית שלהם מארגנת את השהות באכסניה בינתיים. כל משפחה בחדר אחד, ישנים במיטות קומותיים.
אינספור אזרחים עושים כל מה שאפשר כדי לעזור. התושבים התפנו דרך השדות בהחלטה של רגע ולא יכלו באמת לארוז. ובכל מקרה – מה לוקחים במלחמה שלא יודעים כמה זמן תימשך?
עכשיו מביאים לכאן ליין בגדים לילדים של נועה קירל. עדי אשכנזי הגיעה להצחיק, אחרים הביאו מכונות פופקורן. וטרינרים פרטיים נוסעים לעוטף כדי להציל את החיות ששרדו. אתמול הביאו הנה כלב שהתהלך חמישה ימים וכפות רגליו נקרעו לחלוטין. הרבה אנשים נשארו מאחור כדי לתחזק את הדברים החיוניים, אבל בלי הספק המשוגעים ביותר מביניהם הם אלו שנוסעים לשם כדי להציל את בעלי החיים, הם באמת יעשו הכל.
הילדים לא לגמרי מבינים מה קרה. הם בעיקר רואים את המבוגרים עם פנים רציניות ומבינים שמשהו באמת רע התרחש פה. המבוגרים מנסים להעסיק אותם. יש ג'ימבורי שמלא כל היום, אבל כולם מבינים שזה לא יכול להמשיך ככה.
הבנה שאין ממשלה חלחלה לכולם כבר בשעות הראשונות של המלחמה, אבל אם תוך כדי אש והפתעה זה אולי ניתן להבנה, עכשיו העלבון כבר הופך לבלתי נתפס. איך ממשלה שעסוקה מבוקר עד ערב בפוליטיקה, בלהדליף כמה הם לא ידעו וזה לא אשמתם, לא יכולה להתפנות לחיים עצמם, של אלו שנשארו.
מצבם של היישובים הקטנים עוד טוב יחסית כי קל יותר למצוא מקום בשביל כמה עשרות משפחות, והם נמצאים בסביבה עם אנשים מוכרים להם ולילדים. קל להם יותר להתארגן על פעילויות משותפות, גם המימון פשוט יותר.
המצב של תושבי הערים, לעומת זאת, הרבה יותר קשה. רחובותיה של אופקים עדיין מגואלים בדם ואנשיה מפוזרים בכל הארץ נטולי מסגרות לחלוטין, והמדינה דורשת מהם לחזור לבתיהם. לולא גורמים כמו הקרן החדשה לישראל כבר היום היו צריכים לחזור לשם, בזמן שהם סופגים התקפות מדי יום.
ראינו בטלוויזיה השבוע איך מפונה מכפר עזה מספרת שאין לה מה לאכול והם בפוסט טראומה, ויו"ר ועדת הכספים בכנסת, מאלו שהתכנסו לפני רגע כדי להעביר מהר כספים לחברות הקואליציה לפני שיגמר, קוטע אותה 'כי השר צריך ללכת'.
במשרד התיירות אומרים שאין סיבה שהמדינה תשלם על מלון למי שהתפנו בעצמם, כי צריך לשלם כדי לקבל דברים. קבוצות כמו אחים לנשק עושות עבודה נפלאה, מוצאים למשפחה שנפלה בין הכיסאות פה לאן להתפנות לכמה ימים, מזמינים מלונות לתושבי שדרות, רופאה דואגת למרשמים ופסיכולוגים מגיעים בהתנדבות. אבל זה לא תחליף למדינה.
כל אלו הם פתרונות זמניים ולצד הוודאות של הזוועה שקרתה, מגיע חוסר הוודאות לגבי העתיד. מה עושים עם הילדים אחרי שימצו את החופש הארוך מאד? מה יעשו המשפחות שלא יכולות להמשיך להתגורר בחדר באכסניה או במלון זמן בלתי מוגבל?
העלבון גדול, כי המדינה הפרה את החוזה הכי בסיסי עם אזרחיה, להגן עליהם ולכל הפחות לגלות אמפתיה כלפיהם, והיא ממשיכה להפר את החוזה הזה מדי יום.
ראש ממשלה ישראלי עדיין לא מסוגל להוציא מהפה שלו מילה על אחריות, אבל עזבו את זה ־ הוא אפילו לא מסוגל להגיד את המילה "קיבוץ". זה כנראה קשה אחרי שנים של הסתה נגדם.
זה לא מקרה כמובן שהמדינה נעלמה, המנגנונים הממשלתיים הוקרסו בכוונת מכוון. אין מדינה כיום לא כי הותקפה מבחוץ בידי מחבלי חמאס, אלא כי היא נהרסה פיסה אחר פיסה לאורך שנים רבות מבפנים.
מדינת ישראל הפכה להיות מדינת פורום קהלת וזה לא בולט יותר בשומקום מאשר היום על רקע ים המוות.
בין כל הקונספציות שקרסו, זאת שהכי פחות מדברים עליה היא שנאוליברליזם קיצוני פשוט לא מתאים למדינה כמו ישראל, שקיימת רק בגלל הערבות ההדדית בין אזרחיה, ושורדת עכשיו רק מאותה סיבה. למזלנו, קוהלת ועושי דברה לא הצליחו לסיים את מלאכתם כי אם גם מערכת הבריאות הייתה נופלת טרף לתוכניות שלהם, לא היו היום בתי חולים ממשלתיים שיכלו להתמודד עם אלפי הפצועים.
כדי שיהיה פה עתיד, מדינת ישראל חייבת לחזק את כל המערכות הממשלתית, להבטיח חינוך חינמי וראוי שיתן לילדים עתיד טוב יותר, מערכת בריאות גופנית ונפשית שתשקם את השורדים, מערכת רווחה שתקיים אותם בכבוד בתקופה הקשה שמצפה לכולם, ובעיקר ממשלה שמבינה שתפקידה לדאוג לאזרחיה לקורת גג, לחינוך ולבריאות, כי כל אלה לא יכולים להיות פריבילגיה למעטים בלבד.
אם מדינת ישראל באמת חפצת חיים, לא רק אלו שאחראיים למחדל הביטחני צריכים ללכת.
