ילדה קטנה בשמלה בצבע תכלת, מתנדנדת בנדנדה, צועדת בשביל. אני לא מכיר אותה אבל כבר ימים ארוכים היא לא יוצאת לרגע ממחשבותיי. אני דואג לה וכואב איתה, יוצא מדעתי. מי המפלצות שנכנסו לביתה, למקום שאמור להיות המוגן ביותר בעולם, למרחב שבו היא בטוחה, ועקרו אותה משם באלימות, ירו בבני משפחתה?
ואביגיל עידן הקטנה, רק בת שלוש, שאמה ואביה – רועי עידן המתוק, העדין, הצלם הנפלא, החבר – נורו מול עיניה והיא נלקחה על ידי המפלצות למנהרות מעבר לגבול. האם היא מקבלת אוכל? מי מחבק ומרגיע אותה לפני השינה?
בחלומותיי בשלושת השבועות האחרונים חוזרות גם תמונותיהם של התינוקות, הילדים, הילדות, הנערות והנערים שנטבחו במיטותיהם, שעברו זוועות שאי אפשר אפילו לדמיין או שנרצחו בפגיעות טילים. יהונתן וטל, יזן ומאלק וג׳וועד ואמין ומוחמד, מאי ועמית, שגיא ותכלת, יונתן ויפתח, אמילי, מעיין, אלין, אלינה, עומר ושחר, שחף, איתן, רפאל, ליאל ואור ועד ועוד. רשימה אין סופית של פנים ושמות של אנשים קטנים שכל כך הרבה שנות חיים יפות לפניהם, והם נגדעו על ידי מפלצות-אדם.
כל אחד ואחד מאותם תתי-אנוש, כל אחד ואחד ממי ששלח אותם, כל אחד ואחד ממי שהיה מעורב במישרין או בעקיפין בטבח הזה – אינו ראוי לחיים. יותר מכך, זו מצווה מוסרית ודרישה ביטחונית מינימלית להביא לכך שאיש מהם לא יהלך עוד על פני האדמה. לא הייתה מלחמה צודקת מזו בהיסטוריה של מדינת ישראל. בשביל כל אותם חיים שנגדעו, ויותר מכך – כדי שלא ייגדעו עוד חיים.
במעשיו, ביקש החמאס לזרוע פחד, להחליש אותנו, ובמקביל להכות ברגשות שלנו, להקהות אותנו, להפוך אותנו לדומים להם. ההכרה בצדקתה של המלחמה הזאת והכאב על האסון הנורא שחווינו כמדינה, כעם וכאזרחים, אסור שתפגע במי שאנחנו.
החמאס הם מפלצות, דאעש, אבל גם בעזה ישנם ילדים עם חלומות ושאיפות וחיים. ילדים השבויים בידי שלטון רצחני הם עדיין ילדים שראויים לחיים. ילדים שכל אחד ואחת מהם הוא והיא עולם ומלואו. לא רק שמותר לכאוב את הסבל שלהם, עד כמה שזה קשה – זה הכרח, על מנת לשמור על עצמנו.
אמפתיה לילדים מעבר לגבול היא לא הבעת תמיכה באויב. היא הבעת תמיכה במי שאנחנו, במוסריות שלנו. בהבנה על מה אנחנו נלחמים ומדוע. מי שמבקשים לשלול מאתנו את הכאב על כל ילד, מבקשים להפוך גם אותנו למפלצות, לקהי-חושים. מבקשים לשלול מאיתנו את הלגיטימציה ולמחוק את העתיד.
גם במלחמה, או דווקא במלחמה, ברגעים הקשים ביותר, נמדדים הערכים שלנו, והאמפתיה היא אחד השרירים המשמעותיים ביותר שעלינו לאמן לקראת היום שאחרי. אמפתיה שכוללת כאב נוראי על הילדים, על הצעירים ועל המבוגרים שמתו אצלנו; אמפתיה שכוללת דאגה מטורפת ופעולה עיקשת להחזרתם של כל החטופים; ואמפתיה שכוללת כאב וחמלה גם על הילדים והחפים מפשע ברצועת עזה שסובלים מהמלחמה.
כן, חמאס הוא האחראי, חמאס הוא האשם. אבל זה לא הדיון. אפשר להבין את רגשות הנקם – הם חלק בלתי נפרד מההתמודדות עם הכאב ועם הרצון למנוע כל אסון כזה בעתיד. אבל רגשות הם לא תוכנית עבודה. ההסתערות ההמונית כאן על כל מי שמעז להביע אמפתיה גם לסבל בצד השני, היא גם עוול ערכי, אבל גם טעות אסטרטגית מפני שהיא הופכת אותנו למי שלעולם לא נוכל להיות.
