פעמים רבות הכריז נשיא ארה״ב ג׳ו ביידן כי הוא ציוני, ותמיכתו בישראל בעקבות מתקפת הטרור האכזרית של חמאס, שהממה כל נפש בישראל בהלם ובטראומה, היא עוצמתית ומרגשת במיוחד. כעת עומדת בפניו הזדמנות היסטורית להציל את ישראל מעצמה.
הפשעים נגד האנושות שביצע חמאס, הטבח ללא הבחנה באזרחים, נשים וגברים, קשישים, צעירים, ילדים ותינוקות, הם טרגדיה נוראית הממלאת זעם כל ישראלי וכל אדם בעל מצפון. ישראל צריכה וחייבת להגיב על פשעים אלה בכוח רב שיפגע פגיעה חריפה ביותר בחמאס. אבל תקופות של קטסטרופה ושבר לאומי עשויים להיות גם בסיס לשינויים תפיסתיים. זה אחד הלקחים ממלחמת יום הכיפורים ב-1973, שבה הטראומה הלאומית הובילה בסופו של דבר להסכם שלום בין ישראל לבין מצרים, המדינה הערבית הגדולה והחזקה בעולם, והאויבת הגדולה ביותר של ישראל באותה תקופה.
גם בתוך המשבר עלינו להבין שהנושא הפלסטיני, לרבות שלטון הטרור של ארגון חמאס ברצועת עזה, לא ייפתר באמצעים צבאיים. אכן, יש צורך להגיב בכוח צבאי למעשים המחרידים נגד אלפי אזרחים חפים מפשע. אך כפי שהתברר לארה"ב בעיראק, באפגניסטן ובויאטנם, אפילו הצבא החזק ביותר בעולם אינו יכול לפתור אתגרים כאלה באמצעים צבאיים בלבד. נדרש כאן שינוי תפיסתי עמוק יותר באשר לדרך שתבטיח שינוי לטובה במצבה של ישראל.
על כן, וכהשלמה למהלך הצבאי, ממשל ביידן יכול וצריך ליזום מהלך בינלאומי לעבר אופק מדיני שיעלה שוב את הנושא הפלסטיני לסדר היום הציבורי בישראל, יעורר תקווה ואמונה בקרב פלסטינים מתונים ויחזק את התומכים בפתרון דיפלומטי של שתי מדינות. בהינתן אופק מדיני, ובאמצעות דיפלומטיה מוצלחת, ניתן יהיה להחליש משמעותית את חמאס ואת כוח המשיכה שלו בקרב הפלסטינים.
התגובה הראשונה של ממשל ביידן התמקדה, בצדק, בתמיכה דיפלומטית וצבאית בישראל. עם זאת, ארה"ב יכולה לפעול כעת באופן דיפלומטי וליזום מאמץ בינלאומי לפתרון ארוך טווח. עליה לגייס את הזירה האזורית והבינלאומית ואת מועצת הביטחון של האו"ם, להכיר במדינה פלסטינית המבוססת על יוזמת השלום הערבית הסעודית משנת 2002 לפתרון שתי מדינות לשני עמים, ולדרוש בחירות פלסטיניות שיספקו הנהגה אחת לגיטימית, המייצגת לעניין המשא והמתן הן את עזה והן את הגדה המערבית. ההזדמנות של ביידן לשנות באופן דרמטי את זירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני עולה גם בהקשר של השאיפה לברית הגנה של ארה"ב-סעודיה שכלולה בה נורמליזציה ביחסי ישראל-סעודיה.
התמיכה הבינלאומית במיזם זה מובטחת. קיים קונצנזוס בינלאומי בפתרון שתי המדינות, חוץ מאשר הממשלות של איראן, חמאס בעזה וממשלת נתניהו. כבר כיום פלסטין יכולה היתה להפוך לחברה קבועה באו"מ אלמלא הוטו האמריקאי.
הבעיה המרכזית היא הצורך בשינוי תודעתי בישראל. הבטחותיו של נתניהו לאמץ את הפתרון של שתי המדינות, כולל נאום בר אילן ב-2009, התבררו בסופו של דבר כמס שפתיים בלבד. יתר על כן, במשך שנים נתניהו הוביל מדיניות להשאיר את חמאס חזק יותר מהרשות הפלסטינית, כדי שיהיה לו תירוץ שלא לעשות פשרות עם הפלסטינים.
למרות שממשל ביידן חזר על עמדתו הברורה והעקרונית בעד פתרון שתי המדינות, הרי שבשלוש שנותיו הראשונות הוא בחר לעסוק בנושא רק כדי למנוע משבר בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. הסיבות לכך היו סדרי עדיפויות אחרים בסדר היום הבינלאומי והתוך-אמריקאי בארה"ב, כמו גם חוסר במנופים מול נתניהו ועבאס. כעת, לאחר שהתרחשה הקטסטרופה הנוראית, הגיע הזמן לנקוט ביוזמה אסטרטגית.
הנשיא ביידן תיאר את מתקפת הטרור של חמאס בישראל כמעשה של רוע צרוף וכזוועה בקנה מידה מחריד. האמפתיה שלו לרגשות הכעס, הכאב ותחושת חוסר התקווה לנוכח טרגדיה אנושית שכזו קנתה לו, יותר מאי פעם, את אמון הישראלים כידיד גדול של ישראל. כעת הוא יכול להתרומם ולמנף את האמון הזה על ידי מהלך אסטרטגי שייצור הזדמנות מתוך האסון.
יש לביידן הזדמנות ייחודית להיזכר בהיסטוריה כמי שהציל את החזון הציוני של חירות, צדק ושלום, ואת הדמוקרטיה השברירית של ישראל. אם יעשה כך, הוא ימשיך את מורשתם של אחרים לפניו – טרומן שהכיר במדינת ישראל, קרטר שהוביל את ישראל לשלום עם מצרים, וקלינטון שמילא תפקיד חשוב בתהליך שהוביל להסכם שלום ירדני ישראלי.
דרוש מעשה אמיץ כדי להפוך את הקטסטרופה האנושית להזדמנות אסטרטגית.
