כמו מנטרה שיש לשנן כדי להיכנס למצב מדיטטיבי, אנו חוזרים על המילה ״אחדות״ כמעין תפילה. חלקנו נאחזים בה כדי לספק כוח למאמץ המלחמתי –"כוחנו באחדותנו״; וחלקנו כנחמה פעוטה למצב בלתי אפשרי, כמו שלוחמים נוהגים להגיד כששוכבים בבוץ, ״כשאתה ביחד בחרא, לפחות קצת חמים ונעים״.
המלחמה היא אכן אחדות, היא האחד הטוטאלי. האל המונותאיסטי של שפינוזה הוא אחדות, הוא העולם והוא הכול. כל תופעה שאנו מכירים היא הפרטות של אלוהים: אין דבר שאינו הוא, והוא לא נעדר מדבר – לא מהשכלי ולא הגשמי, כולם אופני ביטוי שונים של האלוהים.
ביוון הפוליתאיסטית היו שני אלי מלחמה, ארס ואתנה. אתנה מייצגת את הצד האסטרטגי והמחושב של המלחמה ואילו ארס הוא הצד התשוקתי תאב הדם והניצחון המוחלט. אלים יווניים אמורים להיות ההפך מהאל האחד של שפינוזה, הם מייצגים פנים שונים בחיים, נלחמים ביניהם ומנסים למשוך את העולם לכיוונם, אך כשמתחילה מלחמה ארס הוא הקרוב ביותר לאל האחדותי של שפינוזה.
המלחמה הארסית, המוחלטת, בין טוב לרע, לא מוכנה לקבל חריץ שאליו היא לא נכנסת והיא תכבוש כל חלל שנותר ללא השפעתה. היא טוטאלית ולא משאירה תחום חיים אחד שאין לה נגיעה אליו, שהרי כל הארץ חזית אך גם כל מחשבה. There is a crack, a crack in everything, that's how the light gets in שר המשורר לאונרד כהן. המלחמה נכנסת דרכו, או שאולי היא בכלל אוטמת אותו עד סופה.
״כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות״, גורסת הקלישאה. אבל המוזות לא שותקות אלא מושתקות, נכנעות בפני העוצמה המיתית של המלחמה שאינה מוכנה לקבל קולות מלבד תופי הקרב.
דוגמא לכך ניתן למצוא בגל הפתוח של אולפני הטלוויזיה שמשדר מאז תחילת המלחמה. כבר שבועיים שהדעת לא יכולה לסבול דבר אחר, קול שאינו קשור או אינו מתייחס למה שאינו המלחמה. חייבים לחזור לחיים, כמובן, אבל לא במקביל, לא עכשיו. עכשיו זמן מלחמה.
אני שונא את המלחמה, על אף שכאשר הייתי חלק ממנה לא שנאתי אותה. למדתי לשנוא אותה רק כשהפסקתי לשמש מכונה שממלאת את הייעוד שלה בתוך המלחמה. רק מבחוץ יכולתי להבין כמה היא מיותרת, ואיך היא משמידה כל חלקה טובה בי, בחברה ובכל. המלחמה דורשת כוליות, ובגלל הטוטאליות שלה – בזמן המלחמה אני שונא הכול.
אני שונא את הפיצות ואת חמלי המתנדבים – לא את המתנדבים עצמם אלא את ההתגייסות להאבסת חיילים מתים, שאינם יודעים את דבר מותם לפני הקרב. אני שונא את העובדה שמשפחה דואגת לבן שלה לאפוד קרמי, מפני שהמשמעות היא שהם דואגים לו לפריט שהוא צריך כי הוא יחטוף כדור, ולחטוף כדור זה רע ומשפחה לא צריכה לחשוב על הבן שלה חוטף כדור ולעזור לו לקראת הכדור שבוא יבוא. אני שונא את ההפגנות נגד המלחמה, ואת המסה שלי נגד המלחמה ואת הציוצים של stop the war שבהם כל אחד משחק את תפקידו המיותר בתוך הכוח העצום שעוטף את כל הפעולות האנושיות, בין אם הם תומכות במלחמה ובין אם הן מתנגדות לה.
אני שונא את המחשבות על המלחמה, את הקלישאות הקבועות שעולות ביחס לזוועות גדולות מאיתנו. שונא את הגבורה שבאה לידי ביטוי רק במצבים הנוראיים ביותר שבהם הסכנה לחיי אנוש היא הגדולה ביותר. את הביקורת על הכישלון שהוא חלק מהותי מהמלחמה בדיוק כמו ההצלחה בה, כי יש שני צדדים ואחד ימות ואחד יחיה. את האסקפיזם שנועד לברוח ממנה ולנסות להסתתר ממנה.
אין שום דבר שאפשר לאהוב במלחמה, הרגשות הנאצלים בה הן תחפושת, בריחה לכך שאנחנו נמצאים במצב האנושי הנורא מכולם. כמו בקום המדינה, כשדוד בן גוריון בחר להדגיש את מרד גטו ורשה על פני מחנות ההשמדה, כאילו יש עידוד ברעיון המוות עם נשק בידיים מול התופת הגדולה ביותר שאנו מכירים, כך גם כל סנטימנט שמחפש את הטוב במלחמה הוא בריחה מהרע המוחלט, זה שאין בו טוב, ואין בו ראוי ואין בו נחמה, מצב הטבע החייתי שהאדם בו הוא כלום.
בימי שלום אני פובליציסט, יש שיגידו אינטלקטואל צעיר. אני מסתכל על העולם ומנסה לנתח אותו עם תיאוריות מוסריות, פילוסופיות ותרבותיות. כשאין מלחמה אפשר למצוא זה בערך, אפשר למצוא קהל שאכפת לו מהדברים האלה. כשמדברים על הכיבוש הוא נוטה להיאטם אבל יש חריץ שממנו החושך יכול להיכנס ולהשפיע על הרצון ליצור קצת אור. אך במלחמה הוא נאטם, וככל שהיא קשה יותר כך חומר האיטום חזק יותר. הזוועות שפקדו אותנו ביום שבת ה-7.10 אטמו את עיניהם וליבם של רבים שמקשיבים ביום יום.
הקשב לכך שקיימים חפים מפשע בשני הצדדים לא קיים, הקשב לאיוולת שעוד מלחמה ללא מטרה יכולה להיות, אינו קיים. הפחד, החרדה ותאוות הנקם שבאים אחריהם, יחד עם הרצון לעשות משהו כדי להשיב שליטה אחרי שאיבדנו אותה באותו יום שבת, משתלטים על מרבית האנשים.
כמעט כל חייל שהיה במלחמה יכול לספר שהיא חוויה של אובדן שליטה. בשלב מסוים, בדרך כלל אחריה, אחריה אתה מבין ששלטת בפרטים הקטנים בלבד: בחיילות האישית, בעירנות, אך לא יכולת לשלוט בשאלה היכן תיפול המרגמה, מתי המלחמה תיפסק ומהן המטרות של כל הדבר הזה.
חברים רבים שלי נמצאים במסע של החזרת השליטה לעצמם מאז המלחמה. מסע שהוא כמעט בלתי אפשרי, מכיוון שכאשר המלחמה חוזרת, אתה מבין שאובדן השליטה הזה הוא מוחלט ולא נוגע רק לחיילים. גם הגנרלים והמדינאים מאבדים שליטה. ביום שבת קבעו לנו מה נרגיש, איך נחשוב ומה נעשה וההתנגדות קשה מדי.
כמו במשל המערה, מנסה הפובליציסט להביא את התובנות שקרא בחייו הקודמים ולהסביר את המציאות לתאבי הנקם והקרב. הוא מנסה למנוע את הדם הנוסף ולספר את המציאות. להביא היסטוריה שמראה שמלחמה ללא מדיניות היא רקורסיה שמובילה לעוד מלחמה, להסביר שכבר עשינו שלום עם האויב הגדול ביותר, ולנסות לעמוד בשער ולמנוע את קריסת הנורמות המוסריות כתגובה לאובדן הנורמות המוסריות של האויב שתקפו אותנו קודם. אך ככל שהוא הולך ומנסה קרב הסיכוי שהוא ימצא את עצמו על המדורה שיוצרת את הצללים שמסמאים את עיני הציבור: מוקרב ונרדף על מזבח הלאומנות, השנאה ואחדות הקרב.
הפילוסוף קירקגור כינה את אברהם אבינו ״אביר האמונה״, מכיוון שהוא התגבר על הדרישה האתית והיה מוכן לעקוד את בנו בשל ציווי האל על אף האיסור האתי. אוותר על העיסוק בקלישאת המלחמה של עקידת יצחק, אך בספר בראשית אברהם הוא גם אביר האתיקה. כאשר אלוהים בוחר להשמיד את סדום על כל יושביה, עמד אברהם על רגליו האחוריות ואומר שיכול להיות שיש בסדום צדיק, או בתרגום לשפת המלחמה: חף מפשע.
כשתופי המלחמה, הכליה וההשמדה עושים מספיק רעש, גם אלוהים בעצמו לא מצליח לשמוע את קול המוסר. אברהם נעמד מול הכוח הגדול ביותר שידוע לאדם ודורש ממנו להיכנע לאתיקה הבסיסית: חייו של חף מפשע הם חשובים ואנו לא יכולים להתייחס אליהם כנזק אגבי, גם במלחמה מול הרשע המוחלט – סדום.
כך אברהם אבינו, דמות חד פעמית שמשלבת בתוכה את אביר האמונה והאביר האתי, מצליח לעמוד בפני כל מבחן ולשכנע את האל עצמו בכך שחובה עלינו להתנהל בצורה אתית בזמן מלחמה מול אויב, רע ככל שיהיה. אך האם אני יכול לעשות זאת? ואם לא האם יש לניסיון שלי משמעות כלשהי?
עיתונאי המלחמה כריס הדג'ס ביקר באיזורי הקרבות הקשים ביותר במאה ה-20. ירו עליו, הוא נעצר נחטף ופונה עקב סכנה לחייו מארגנטינה, סרביה, עזה ועוד. בספרו war is a force that gives us meaning, הוא מתאר את הכוח שיש למלחמה על בני אדם, חיילים ואזרחים. אחת ההבחנות החשובות שלו היא בין המלחמה המיתית למלחמה החושית.
המלחמה המיתית היא הדרך שבה אנו חווים את המלחמה מבחוץ, כאזרחים, צרכני תקשורת שחשופים לשיח הציבורי. המלחמה היא בין טוב ורע מוחלט, וככזו הציבור וכלל האנשים המעורבים בסכסוך ובעולם מחולקים לידיד ואויב. בסיפורים מתוכה יש גיבורים ונבלים, ובפריזמה הזו אנו מנתחים את פעולותיהם של כלל משתתפיה. היא כוח מעוור שלא מאפשר לנו להסתכל על המציאות כפי שהיא.
לעומתה, קיימת המלחמה החושית, שהיא המלחמה כפי שחיילים או אזרחים הנמצאים בשדה הקרב חווים אותה. למלחמה הזו יש ריח נורא, שמערב את כל נוזלי הגוף האפשריים, רעש נורא שמבשר סכנה, צבעים שלא רואים בשום מקום כמו שמיים שלמים שבוערים והחושים עובדים בה בדרך שבה הם לא עובדים לעולם.
סיפורי הגבורה והזוועות לא נתפסים בשטח בצורה מיתולוגית, הם לא מעובדים על ידי סופרים ועיתונאים אלא נתפסים באמצעות החושים. זו זוועה שלא מניחה לאדם לעולם, שרודפת ומחייבת אותו לבנות נרטיבית את הסיפור שהוא יודע שאין בו דבר טוב לעצמו, כדי להמשיך לחיות בעולם הזה שמספר את סיפור המלחמה האישי שלו באופן מעוות.
במבצע צוק איתן איבדתי חמישה חיילים. לא נוכחתי בקרב עצמו אך הכרתי טוב מאוד את החיילים ששרדו את אותו קרב. ראיתי איך מתנהל על גבם קרב לעיצוב נרטיב, קרב של מפקדים שמחפשים לא לקחת אחריות ומוכנים להעמיק את טראומת השורדים כדי לעשות זאת. קרב בניסיון לעצב סיפור גבורה מתוך טרגדיה נוראה ומחדלים.
לעומת הניסיון לעצב מיתולוגיה, לקח או נרטיב מתוך הסיפור, ראיתי איך הלוחמים סוחבים איתם הלם, פחד בושה וזעזוע וחוויות שהם כלל לא יכולים לתאר במילים, כי מי יבין אותם.
החברה דוחה כל ניסיון לתאר את זוועות המלחמה במילים, וחיילים שלא נשבו בממד המיתי של המלחמה מנסים לספר אותו. לתפיסתי, דילן תיאר באופן מושלם את החייל הצעיר ששב משדה הקרב ומנסה לספר לעולם את הזוועות שראה שם, למרות שהוא יודע שזה חסר סיכוי כי הגשם הכבד ימשיך ליפול:
I'm a-goin' back out 'fore the rain starts a-fallin',
I'll walk to the depths of the deepest black forest,
Where the people are many and their hands are all empty,
Where the pellets of poison are flooding their waters,
Where the home in the valley meets the damp dirty prison,
Where the executioner's face is always well hidden,
Where hunger is ugly, where souls are forgotten,
Where black is the color, where none is the number,
And I'll tell it and think it and speak it and breathe it,
And reflect it from the mountain so all souls can see it,
Then I'll stand on the ocean until I start sinkin',
But I'll know my song well before I start singin',
And it's a hard, it's a hard, it's a hard, it's a hard,
It's a hard rain's a-gonna fall
חיילים רבים בישראל ניסו לספר לחברה איך המלחמה נראית. שיח לוחמים של בני הקיבוצים שסווג תחת ז'אנר ״יורים בוכים״, ארי פולמן ב״וואלס עם באשיר״ שביקש להראות כיצד המלחמה משפיעה על כל חייו של החייל אחריה, אך הילדים כחולי העיניים מבחינתי הם פעילי ״שוברי שתיקה״.
הפעילים של ״שוברים שתיקה״ ויתרו על הניסיון ליצור לעצמם נרטיב שיגרום לעצמם להרגיש טוב עם המלחמה או הפעילות המבצעית שעשו בה. הם חוזרים יום יום שעה שעה ליער השחור והעמוק ביותר כדי לספר את הזוועות שהם ראו שם, כדי להסביר לחברה איך נראים המלחמה והכיבוש. הם נושמים את זה, מדברים את זה וחושבים את זה, ולא מתעלמים מכך כדי לנסות לסיים את זה, כי המלחמה היא רע לא הכרחי שאת הזוועות שלה חייבים להכיר ואת המחירים שלה חייבים לדעת.
החייל שמכיר את הממד האמיתי של המלחמה וחוזר לנפץ את המימד המיתי שלה כפי שהציבור תופס אותה כמעט תמיד הופך לנרדף. המימד המיתי של המלחמה הוא כוח שמחזיק את החברה וגם את הנפש של החברים בה במקום. לאחר ה-7.10 כתבתי שהחיילים שלי נהרגו בצוק איתן סתם ושאני נלחמתי שם סתם. עבור חלק גדול מהאנשים זו מחשבה שמפוררת את האמיתות הבסיסיות שמחזיקות אותם. המחשבה שהרגתי או שחבריי נהרגו ולא עזרתי לביטחון של אף אחד, עלולה להיות יותר מדי. המחשבה שביצעתי עוולות לא מוצדקות, שלא שירתתי את הטוב המוחלט כשהקרבתי את חיי, היא נוראית.
כמו כל נביא זעם שמפרק את הפרדיגמות הבסיסיות של חברה, התגובה האינסטיקטיבית כלפיו היא כמו לאיש משוגע, כדי לשמור על המבנה במקומו ולא לערער את יסודות קיומנו.
אולי כל הניסיון של להעביר את המלחמה לאנשים שלא היו בה, להעביר זוועות למי שלא חווה אותם, זו משימה בלתי אפשרית. אולי הבעיה של שכנוע אנשים להיות אנטי מלחמתיים היא בעיית תרגום. ויטגנשטיין אמר שעל מה שלא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק. אולי המלחמה היא כזו? ואולי השפה בזמן מלחמה הופכת לחסרת מובן.
אל מול הזוועות שהתוודענו אליהם בשבת נותרתי חסר מילים, האירוע הזה אמיתי, אמיתי מדי. הוא הממשות עצמה, אין שום דבר שיכול לתפוס אותו ולעשות איתו צדק. לא מילה, לא סרטון ולא כתבה. הוא גדול על התפיסה האנושית, וכשאני כותב עליו עכשיו אני מרגיש שאני לא אומר כלום. אך גם המילים שהשתמשתי בהם כדי לתאר את המלחמה אינן מתארות כמו שצריך את החוויות והתחושות בה. הפחד שחשים הוא לא הפחד היומיומי, ואם מי שקורא אותי חושב על הפחד הרגיל שלו – הוא לא הבין אותי. אולי כלל אין אפשרות להביא את הממד החושי למי שלא התנסה בו ולכן המימד המיתי לעולם ינצח.
גם השפה שלא קשורה לחווית המלחמה עצמה עוברת הזנייה במהלך המלחמה, וישנן מילים שהשימוש בהם הופך מסוכן. ג'ורג' אורוול אמר ששפה פוליטית גורמת לשקרים להיראות אמינים, לרצח להיות מכובד ושפעמים רבות מטרתה להצדיק את הבלתי ניתן להצדקה. השפה המלחמתית עושה זאת בצורה טובה הרבה יותר. המלחמה שולטת בשפה ובמרחב של מה מותר להגיד ועל מה יש לשתוק.
כך, קיומם של חפים מפשע בצד השני או היגד מוסרי שמתייחס לשלומם הופך להיות ביטוי אסור. כך ״הרתעה״ הופכת להיות מילה נרדפת ל״נקמה״ וכך גילויי דעת התומכים בטרנספר, טיהור אתני ופגיעה המונית בחפים משפע מתקבלים בהגנת שלל מונחים מכובסים. השפה משמשת להצדקת הכול.
קמפיין ההסברה ״חמאס הוא דעא"ש״ או ״נאציזם״ לא מבקש לעשות השוואות אינטלקטואליות והיסטוריות בין דרכי פעולה, תנועות רעיוניות והרוע שלהם; הוא מכשיר לשוני שמבקש להצדיק כל פעולה, אלימה ככל שתהיה, חסרת הבחנה והרסנית ככל שתהיה נגד כל עזתי.
המלחמה מכפיפה אליה כל סוג של דיבור, ומחסלת כל דיבור שלא משתלב בקצב תיפופה. היא עושה זאת באמצעות מעצרים, רדיפת מתנגדים וגם באמצעות יצירת תחושה שיש רק דרך אחת בה מותר לדבר. היא יוצרת אוצר מילים חדש שבו משתמש הפטריוט, ושחריגה ממנו מסמנת את האויב, הפנימי והחיצוני. כך כל הודעת גינוי של כדורגלן או אמן נבחנת במסרקות ברזל כדי לבחון חריגה מדף המסרים הלאומי. השפה בתקופת המלחמה לא סובלת אפור, יש שחור או לבן וכדאי להיות בלבן.
בכתיבת מסה כזו יש שמץ של אופטימיות, מפני שהיא מניחה שיש בצד השני אנשים חושבים; אנשים שרוצים להקשיב; אנשים שגם בזמן מלחמה כואבת ומלאת זוועות, רוצים להבין ולשמוע מה שיש למי שהיה בה ומי ששונא אותה לומר. להבין את הכוח שלה, להבין מה היא עושה להם, ואולי ביחד להצליח להתמודד איתה על אף הכוח הטוטאלי והמשתק שלה.
הכתיבה היא הנחה שמישהו מקשיב, שלמישהו אכפת, לאחר שבועיים שאני מרגיש שאני צועק לעבר העננים כמו משוגע. גם אם כך הדבר, לפעמים צריך לצעוק כדי לדעת שאני כאן ושיש מחשבות שמצליחות לשרוד גם בזמן מלחמה, מצליחות לנסות לפרוץ דרך החריץ.
