7 עובדי ארגון הסיוע "World Central Kitchen" נהרגו בעזה כשהשיירה שלהם הופצצה וזאת למרות שהפעילות שלהם תואמה עם צה"ל, שמגדיר אותה בעצמו כקריטית וככזו הנמצאת בחזית האנושיות.
זה לא רק אסון בפני עצמו, ולא רק אירוע שיחמיר עוד את המצב ההומניטרי ברצועה כשארגוני סיוע ירתעו מלפעול. מאחורי ההפצצה הזאת פועלים אותם מנגנונים שבעזרתם האדיבה אנחנו מצליחים להתנער מאחריות למה שקורה שם.
בהיעדר שינוי כיוון מהיר מצד ישראל ושאר הגורמים המעורבים ברצועת עזה, בקרוב יתחיל להתקיים שם מצב של רעב המוני. אלפי אם לא עשרות אלפי אזרחים עזתים עלולים למות מרעב ומהמחלות הנלוות לו עד הקיץ – גם בלי מבצע צבאי ברפיח.
אלפי נשים בהריון מצויות כבר עכשיו בסיכון לאבד את העוברים, תינוקות לא מקבלים די קלוריות ליום מפאת מיעוט במזון לאימהות ותמ"ל לעוללים, וכל זאת בנוסף למשבר חמור בציוד רפואי ובתרופות, ומבלי להזכיר את הסיכון להתפרצות כולרה שתקטול עוד אלפי רבים אחרים. לא רחוק מבאר שבע עשוי להתפתח אחד המשברים ההומניטריים הגדולים של השנים האחרונות, וישראל תהיה חתומה עליו (גם אם לא לבדה).
נכון, מזון נכנס לרצועת עזה מדי יום, אבל זה לא מספיק כדי לעצור את הרעב. במהלך המלחמה הושמדה לחלוטין יכולת ייצור המזון הפנימית ברצועה, יחד עם מאגרי החירום שמשפחות עזתיות רבות החזיקו כהכנה לסבבי המלחמה. משמע, צריך להיכנס הרבה יותר מזון מבדרך כלל רק כדי לפצות על הפער. אומנם בשווקים בעזה יש מזון למכירה, אבל משפחות עזתיות רבות איבדו את כל ההון שלהן ואין להן גישה לאשראי כדי שיוכלו לרכוש כמות מספקת של מזון כשהמחירים מאמירים. התנאים המתגלגלים האלו עשויים להוביל לרעב המוני גם כאשר אוכל נכנס. בצפון הרצועה, שמנותקת מהדרום, המצב חמור במיוחד ויש תיעוד של מקרים ראשונים של מוות מרעב.
הרעב בעזה לא מכוון. אין כרגע שום ראיה שתצדיק הנחה שקבינט המלחמה הישראלי התכנס והחליט ביודעין להביא למותם של עשרות אלפי אזרחי אויב. אבל רק לעתים נדירות רעב המוני הוא תוצאה של הרעבה מכוונת. המחקרים מראים שברוב המקרים מדובר בתוצר לוואי של תכנון לקוי בתוספת גורמי סיכון כמו מלחמה או בצורת. בזכות מחקרים אלו הצליחה הקהילה הבין-לאומית לגרום לכך שמאז מלחמת העולם השנייה, רעב המוני – שבעבר היה תופעה רווחת – הפך לאירוע נדיר בחיים האנושיים. אבל אותם מחקרים מצביעים על כך שהמצב בעזה מתדרדר באופן צפוי לעבר אזור הסיכון, אז למה הישראלי הממוצע לא יודע על כך? ואם אנחנו יודעים, אז למה לא אכפת לנו?
אנחנו עדים למשבר ערכי חמור בחברה הליברלית בישראל: קריסתם של הערכים הליברליים וההומניסטיים. גם כאשר מידע מגיע אל הישראלי הממוצע בדבר המצב הקשה של האוכלוסייה בעזה, הלה יכול להדוף אותו דרך מספר מנגנונים קוגנטיביים שהימין מנצל והתקשורת מסייעת לפמפם. בחברה הישראלית, וגם בקרב מצביעי המחנה הליברלי, פושה תפיסה שעושה דה-הומניזציה לכל העזתים – אזרחים, נשים, ילדים, וחולים.
דוברי הימין החלו לשיר את המנגינות מייד לאחר הטבח בשבת השחורה. הכלי האפקטיבי ביותר היה ההשוואה המהירה והרשלנית שערכו בין חמאס לדעא"ש ובין חמאס ללא פחות מגרמניה הנאצית. השוואה זו נועדה לצרוב קוגניטיבית בציבור הישראלי את האמונה שכל מי שעלה בגורלו להיוולד בעזה הוא אויב שחרג ממתחם האנושיות, ולכן מוצדק להילחם בכולם מבלי להתחשב בהשלכות.
ראשית השוואה זו חוטאת למציאות.
בזמן שבריטניה נלחמה בנאצים, התעוררה ביקורת ציבורית על קמפיין ההפצצות העיוור שהוביל ארתור "הקצב" האריס וגרם למותם של מאות אלפי אזרחים גרמנים. עוד בתקופת המלחמה ביקרו את ההפצצות כפעולות טרור. צ'רצ'יל בעצמו, בזמן שצפה בסרטונים מהפצצת חבל הרוהר ביוני 1943, אמר לפתע: "האם אנחנו חיות? האם אנחנו לוקחים את זה רחוק מדי?". יתרה מזאת, לאחר שהביסו את הנאצים, בעלות הברית החלו בהליך יקר וארוך של בניית גרמניה חדשה, ליברלית ומתוקנת. האם אנחנו מוכנים להתחייב בעצמנו לשיקום הרצועה? עד כה ההנהגה הישראלית מתחמקת מהחשבון.
הכלי האפקטיבי השני הוא היאחזות בתמונות ובסרטונים שמראים שיש אוכל ברצועה, לעתים בשווקים שנשלטים בידי חמאס ואנשיו. נוח לנו לחשוב שרעב הוא תוצאה של היעדר מוחלט של מזון, אבל רעב המוני מתקיים גם כאשר קיים מזון בשטח, אלא שאין מספיק ממנו והוא לא מגיע למי שזקוקים לו. המזון שנכנס היום לרצועה לא נגיש לרבים, בין היתר בשל נוכחות צה"ל. כך יכול להיווצר מצב שלמשפחה במחנה הפליטים דיר-אל-בלח יש מה לאכול, וכמה קילומטרים ממנה בעיר עזה אנשים גוועים למוות ברעב.
הכלי השלישי והמסוכן ביותר הוא מיתוס "אין חפים מפשע בעזה".
ככל מיתוס אפקטיבי, הוא בונה את עצמו מגרעין של אמת: חלקים באוכלוסיית עזה נטלו חלק בטבח הנורא ב-7/10. אבל לא רק שברור לכל בר דעת שיותר משני מיליון בני אדם לא לקחו חלק בטבח, ובוודאי שתינוקות וילדים לא השתתפו בו, ישראל הרי יודעת מי כן השתתף. אנחנו לוכדים את המבצעים, יודעים מי הם ויודעים שלא כל עזתי השתתף.
אלא שקל לנו להדהד את המיתוס הזה, משום שכך אנחנו מסירים מעצמנו אחריות מוסרית למה שקורה לחפים מפשע. אנחנו עושים דה-הומניזציה לרבים שאין להם דבר עם הטבח או עם שלטון חמאס. כשכל תינוק הוא לוחם נוח'בה, הכל מותר.
מה שמאפשר את המשבר הערכי הזה הוא המשבר האפיסטמי החריף: הציבור בישראל מאבד אחיזה במציאות. המוסדות והנורמות החברתיות שנועדו לאפשר לנו להבין ולדעת קורסים. אם להיות בוטה, התקשורת בישראל בוגדת בתפקידה בתור תקשורת ועיתונות בחברה חופשית. היא לא מנסה להציף מידע על מה שקורה בשטח לציבור בישראל, אלא מגויסת לחלוטין לטובת המאמץ המורלי. המורל חשוב, במיוחד לחברה שמתמודדת עם משבר, אבל אם המורל בנוי כולו על הסתרה ותעמולה – אנחנו נמצאים בבעיה קשה. הכלכלן ההודי זוכה פרס הנובל, אמרטיה סן, שכילד חווה רעב המוני במחוז בנגל בהודו שנוצר באשמת הבריטים והוביל למותם של מיליונים, ידוע באמירה המפורסמת לפיה: "רעב המוני לא קורה בדמוקרטיה עם תקשורת חופשית". התקשורת בישראל, על פניו, חופשית. היא פשוט לא תקשורת.
בבליל החדשות האינסופי מאז 7 באוקטובר, אנחנו מתמודדים עם כמויות מידע אדירות שמושלכות עלינו. אלא שלעתים קרובות לא מדובר במידע חשוב באמת, ורק לעתים רחוקות מספרים לנו מה קורה בצד השני. כשמחלקה א' של פלוגה ב' בגדוד ג' של חטיבה 5198 מוצאת עשרה כלי נשק ומחסלת שני מחבלים, נקבל על כך בתוך שעה דיווח מכרמלה מנשה שתקריא לנו קומוניקט שניסח דובר צה"ל. אבל הסיטואציה בקרב האוכלוסייה העזתית לא מעניינת את התקשורת הישראלית. אפילו עיתונאים בעלי אופק יחסית רחב עוסקים בה רק כשאלה של תועלת לישראל. ישראל השלימה את כיבוש צפון הרצועה כבר לפני חודשים והכריזה על פירוק כל גדודי חמאס, אבל אף ערוץ חדשות לא אומר לציבור הישראלי שכעת ככוח כובש בשטח יש לנו אחריות לכל אותם מאתיים אלף אומללים שנותרו בצפון הרצועה. התקשורת תופסת תפקיד פסיבי לחלוטין מול המציאות.
צריך לומר בהגינות: אנחנו מאשימים את העולם המערבי בצביעות ודורשים שיחזור ויגנה את חמאס על השבת השחורה. אנחנו דורשים אשרור תמידי לכך שנעשה לנו עוול ושוכחים שהעולם אכן תמך במלחמתנו כמלחמה מוצדקת, אך העובדה שהמלחמה מוצדקת לא אומרת שהכל מותר. ידידנו האמריקאים רואים אותנו משייטים בדרך לקרחון ומנסים בכל הכוח לגרום לנו לשנות כיוון. הם יודעים שכשיתחילו לצוץ תמונות של אלפי גופות המתים ברעב, יהיה קשה לעצור את המכבש. תחילה תגיע החלטה מהירה של מועצת הביטחון שתדרוש הפוגה מיידית גם ללא שחרור החטופים. אחריה יגיעו סנקציות ולבסוף, חקירה פלילית וצווי מעצר נגד בכירים ישראלים. האסון שיגרם יהיה מזוויע, והוא גם יהיה האסון שלנו. אין לנו זכות מוסרית לעמוד מנגד.
נבו שפיגל הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון מולד
