בשנת 2015 פרסם הליכוד סרטון בו נראים לוחמי דאע״ש עוצרים לצד נהג ישראלי כדי לבקש הוראות בדרך לירושלים, ונענים: ״קחו שמאלה״. שמונה שנים לאחר מכן, מתברר שמעבר לסיסמאות הפומפוזיות של הימין בכלל ושל נתניהו – לשעבר ״הפרוטקטור אוף יזראל״ – בפרט, דווקא מדיניותן של ממשלות נתניהו ב-14 מתוך 18 השנים האחרונות הייתה חלשה ומסוכנת. מי ששיווק את עצמו כ-׳מנהיג חזק׳, שיהיה ׳חזק מול החמאס׳ (לצד ליברמן ש-׳מבין ערבית׳, בנט ש-׳ינצח את חמאס׳ ובן גביר שיראה לכולם ׳מי בעלי הבית׳) הוא מי שחיזק אותו, הזרים לו כספים וניהל את הסכסוך באופן שהפך את חמאס לשותף בכיר בעוד הרשות הפלסטינית, שפעלה בשת״פ עם מערכת הביטחון, נדחקה, נשכחה והוחלשה.
עד כדי כך, שב-7 באוקטובר הפך אותו סרטון קמפיין מחלום בלהות לסיוט שקרה באמת – במשמרת של הליכוד.
מאידך, לכל אורך תקופה זו התקשה המרכז-שמאל בישראל להציע חלופה מדינית וביטחונית ברורה וקוהרנטית. כפי שתיארו עמיתי מולד ד״ר ש״י אגמון ויונתן לוי, אם ביולי 1992 פתח ראש הממשלה רבין את נאומו החגיגי בכנסת בקביעה כי ״אכן יש חילוקי דעות משמעותיים בין סדרי העדיפויות הלאומיות של הליכוד לבין אלה המוצעים על ידנו… הנושא הראשון קשור בשלום ובביטחון" – הרי ב-2019 קבע יו״ר כחול-לבן דאז, בני גנץ, שסומן לא אחת כממשיכו של רבין: ״כשביטחון ישראל תחת איום אין הבדל בינינו. בנושא הקריטי הזה אין ימין ושמאל – אין אופוזיציה וקואליציה״.
ואולם, חייב להיות הבדל – תהומי – בין נתניהו, שתפיסתו הביטחונית קרסה ב-7.10 והביאה עלינו את אותה שבת שחורה – לחלופה הפוליטית שתרוץ מולו. במילים אחרות: מה שהיה כבר לא יהיה. אין יותר ׳אין קואליציה ואופוזיציה׳ או ׳אין ימין ושמאל׳. אי אפשר להמשיך ׳לנהל את הסכסוך׳ ואפילו לא ׳לצמצם את הסכסוך׳. הגישה הביטחונית של הליכוד, שבפרפרזה על טדי רוזוולט, התבססה על דיבור קולני וצורם ומקל קטן, חלול ולא מאיים, קרסה – וחייבת להתחלף. כדי שזה יקרה, המחנה הממלכתי חייב להציע גישה חדשה.
ראש האופוזיציה המכהן, ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד ממפלגת יש עתיד, כבר הציע תכנית משלו – ולפחות התחלה של תכנית שכזו – שכוללת אלמנטים חיוביים והכרחיים כמו שלטון אזרחי בעזה שמבוסס על קואליציה רב לאומית (כולל ארה״ב, מדינות ערב וגורמים מקומיים ברצועה) חידוש הרשות והשבתה לאורך זמן לשליטה ברצועה, פירוק אונר״א ועוד, בצד אלמנטים שלא הוכיחו עצמם בעבר כמו ׳פרימטר ביטחון׳ (שכבר היה, בוריאציות שונות). הוא גם היה הראשון להבהיר שבסופו של תהליך, הרשות הפלסטינית תצטרך לקבל מחדש את השליטה בעזה. שר הביטחון וראש הממשלה המיועד גנץ, ושר הביטחון המיועד בממשלתו העתידית, איזנקוט, אם מתוך נאמנות לממשלה שהם מהווים חלק ממנה או אם מתוך הימנעות לפי שעה ממהלכים שעשויים לכרסם לשיטתם בתמיכה הציבורית, נמנעים עדיין מהצגת הגישה החלופית שהם רואים לנגד עיניהם.
את הרמזים לגישה הזאת אפשר למצוא בשורה ארוכה של התבטאויות עבר של השניים.
כך למשל, בסרטון ההשקה של מפלגת ״חוסן לישראל״ של גנץ ב-2019 אמר הרמטכ״ל לשעבר: ״אני לא מוכן שיחיה כאן דור ללא תקווה״ ו-״זו לא בושה שתהיה כמיהה לשלום.״
בנאום בכנס המכון למדיניות נגד טרור באוני׳ רייכמן, אמר גנץ ש-״אין דרך אחרת לעניין הזה, וזה יהיה תשתית לשיח עתידי שכל אחד ייקח אותו לאן שהוא רוצה. אני במקום שבו בגין ורבין 'נפגשו' […] הכול מתחבר למקום שבו אף אחד לא הולך לשום מקום, לא אנחנו ולא הם.״ באוקטובר 22׳, בראיון לאתר ״סרוגים״, אמר כי הוא "חושב שצריך להסדיר את יחסנו עם הפלסטינים, תוך שמירה על האינטרסים של מדינת ישראל.״
במקביל, כבר בספטמבר 2021, אמר איזנקוט לאלוף במיל׳ עמוס גלעד במכון למדיניות ואסטרטגיה באוני׳ רייכמן כי ״יש אינטרס ישראל מובהק להיפרד מהפלסטינים. בשנים האחרונות, לצערי, מתקבלת בציבוריות הפלסטינית תפיסה לחזון של מדינה אחת, דו-לאומית […] האינטרס שלנו הוא להיפרד מהפלסטינים מעמדה של כוח ומתוך שליטה ישראלית במעטפת ומתוך אחריות גוברת על השטח כדי למנוע סיכונים עתידיים". שנה לאחר מכן, בראיון לעיתונאי בן כספית, אמר: "…אין לישראל תפיסת ביטחון. אחת התוצאות של זה היא האפשרות שאנחנו נגיע, מבלי שרצינו, לפתרון של מדינה אחת וזה יהיה אסון. העובדה שאין לנו מדיניות מנוסחת ומוגדרת מאפשרת לנו להתנהל ולהיסחף אחרי האירועים בלי לנקוט צעדים חיוניים לביטחוננו ועתידנו.״
אגב, באותו ראיון גם ניפק אייזנקוט את הנבואה המצמררת הזאת: ״השאלה היא לא האם תהיה התפרצות נוספת, אלא מתי, באיזו זווית ובאיזו עוצמה. ברור לגמרי שזה יקרה. אין סיכוי שזה לא יקרה.״
בישראל של אחרי השבת השחורה, שני הרמטכ״לים לשעבר יידרשו שלא להסתפק בהצהרות מבודדות אלא לכרוך אותן במצע מדיני-בטחוני רחב ופומבי שמעז לבדל את עצמו מנתניהו – וגם מהימין הליברלי, מסער ועד בנט וליברמן, שצפוי ממילא לרוץ במסגרת משלו בבחירות הקרובות.
לא עוד בריחה ל'סכנת המדינה האחת והאיום הדמוגרפי'; לא עוד ׳איש מרכז עם אג׳נדת ימין ביטחוני׳; לא נוסחאות ערטילאיות נוסח ׳סיטואציית שתי הישויות׳ כפתרון ארוך טווח. מעתה: תוכנית מדינית-ביטחונית לא מתנצלת, לא מתקרנפת, לא מתחפשת. בד בבד, הציפייה הבסיסית היא שלא יעצרו בבוקר שאחרי חמאס אלא יתוו אסטרטגיה רחבת היקף וארוכת טווח מזה.
זה לא מצריך מהפך אידאולוגי.
בין אלוף (במיל׳) יאיר גולן לרב-אלוף (במיל׳) גנץ אפשר שיהיו פערים, ממש כשם שישנם היום בין האחרון לבין חברו לקבינט, שר הביטחון איש הליכוד, אלוף (במיל׳) יואב גלנט.
ואיש גם לא מצפה שאיזנקוט יתעורר מחר בבוקר בעורה של זהבה גלאון, אבל היה זה אייזנקוט שאמר בשנה שעברה ש״המדינה תומכת רק במקומות שתואמים את האינטרס הביטחוני שלה […] מקום שלא מקדם את האינטרס הביטחוני שלנו, היה אמור לרדת מיד״.
אפשר וצריך להציע תפיסה ברורה ששמה את האינטרס הישראלי, ולא ההתנחלותי, בראש סדר העדיפויות; שמבינה שהרשות היא בת-ברית עבור מי שמעוניין בחתירה עקבית למציאות חדשה, גם אם אבו-מאזן זקן וחלש מכדי לנקוט צעדים משמעותיים בעת הזאת; שמבקשת להציב את ישראל כחברה נאמנה בברית הדמוקרטית שקושרת בין ארה״ב, האיחוד האירופי, אוקראינה וגם טייוואן נגד רוסיה, סין ואירן על בנות בריתה; שלא מקבלת עוד את הנחת היסוד כאילו ״הימין חזק״ והיתר נדרשים להתייצב לימינו.
איש לא מצפה להסכם שלום ביננו לבין הפלסטינים מחר בבוקר. אבל עם דעיכתן של גישות ׳ניהול הסכסוך׳, ׳צמצום הסכסוך׳ וכן הלאה מכבסות שאפשרו לדחות את העיסוק בעתיד לעתיד עצמו, המנהיגות הבאה של ישראל תהיה חייבת להציע לציבור את מרכולתה-שלה, לרבות חזון ודרך להגשמתו.
ישראל ניצבת על פרשת דרכים שבין שיבה לנתיב המדכדך של כרסום הדמוקרטיה, שקיעה בייאוש, כיבוש וטרנספר שמגולמת בשלטון נתניהו ובני בריתו, לבין נתיב חדש של תקווה, שכרוכה בחתירה להסדרה איזורית, בדמוקרטיה ליברלית ובמנהיגות חדשה שמגלמת את הערכים הללו בעשייתה. אם גנץ ואיזנקוט ייטיבו להציג תפיסת עולם חלופית לנתניהו במקום לחמוק מעיסוק בנושאי הליבה הללו, הציבור יעשה את שלו בקלפי.
עו״ד עידו דמבין הוא מנכ״ל מכון מולד
