למי אכפת אם משעים מרצה או סטודנטית?

עוד לפני שנפתחה שנת הלימודים האקדמית, הקמפוסים בישראל נמצאים בבעיה.
גל תלונות על התבטאויות ברשתות מציף את משרדי ההנהלה, בעיקר נגד סטודנטיות וסטודנטים ערבים, לעיתים נגד סגל  אקדמי ערבי. התלונות בחלקן  ענייניות, חלקן  כלל לא, והן מלוות לעיתים  קרובות  בדיון ארגוני וציבורי הדורש הליכים מיידיים וחד משמעיים. 

הוויכוח סוער ומר: מצד אחד, חופש הביטוי הוא ערך אקדמי דמוקרטי מרכזי וחשוב. מצד שני, מוסדות אקדמיים אינם יכולים להסכין עם שיח אלים, גזעני או שיח התומך באלימות או בגזענות כלפי קבוצה חברתית כלשהי. על גבולות חופש הביטוי, אחד מעמודי התווך של האקדמיה, מתחולל מאבק. מה מותר לומר? מה אסור? ולמי? 

הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו שבזמנים של מתח גובר הצורך של כל אחד ואחת להרגיש חלק מקבוצה מוסרית ואיתו הצורך בעולם ברור, לעיתים דיכוטומי. 

בה בעת פוחתת היכולת להרגיש אמפתיה כלפי הצד האחר וגוברת הנטייה לסווג את העצמי ל"אנחנו" ואת הזולת ל"הם" – ובמושגים פסיכולוגיים־חברתיים – ל"קבוצת הפּנים" לעומת "קבוצת החוץ", הנתפסת כקבוצה הומוגנית בעלת מאפיינים שליליים. 

כך, לדוגמא, הבעת צער על מותם של ילדות וילדים בעזה, מתפרשת כהצדקה של הטבח המזעזע שנעשה על ידי חמאס. 

מציאות שבה אפשר להצטער על הרג ילדות וילדים חפים מפשע, יהודים וערבים, נראית כבלתי אפשרית, לא כל שכן הבעת צער על הרג בכלל. 

גם הנטייה של מוסדות אקדמיים רבים להגיב מייד, מהר ובהחלטיות ולא באורך רוח, תוך מתן זמן לברור מעמיק ושקול, צומח מתוך הפרספקטיבה הדיכוטומית האופיינית במצבים של מתח ואלימות. 

לצד התהליכים הפסיכו-חברתיים הצפויים במצבים של מלחמה, גל התלונות חסר התקדים הנוגע לפעילות הרשת של סטודנטיות וסטודנטים ערבים מלווה לעיתים בהפצה של תמונות של סטודנטיות וסטודנטים ערבים עם חשבונות הרשת הפרטיים שלהם. מערך המעקב הבלתי פורמלי הזה ברשתות מייצר אווירה של רדיפה, פחד והשתקה ומוסיף ללחץ המופעל על המוסדות האקדמיים להגיב בהליכים מהירים ולעיתים חד צדדיים. היענות לדרישה זו עלולה לרוקן מתוכן עקרונות יסוד מרכזיים של הפרויקט האקדמי: חופש הביטוי ושיח מכבד לא אלים שהוא  ביקורתי חד ונוקב.   

אבל למי אכפת? עלולה להישאל השאלה.

בטורנדו האסונות של אוקטובר 2023, למי אכפת מכך שמרצה או סטודנטית הושעו? 

הרי רבות ורבים מאיתנו קמים עם לב ששוקל ומרגיש כמו סלע, לעיתים עם חרדה ממשית מלווה בפחד קיומי ומיידי לילדותינו וילדינו.

מה יקרה אם נתעלם מההשעיות האלה? סטודנטית תפסיד שיעור? מרצה לא תכתוב מאמר בכתב עת שלעולם לא נקרא? מה העניין הגדול מבחינה חברתית? 

קמפוסים הם הזירה המגוונת בישראל. ערבים ויהודים נפגשים לראשונה למפגש סביב נושאי עניין משותפים לפרק זמן של שנים. ברוב המוחלט של המקרים, סטודנטיות וסטודנטים הם בתחילת דרכם המקצועית, תחילת דרכם כהורים ותחילת דרכם כאזרחיות ואזרחים בישראל. רובם המוחלט עדיין בגיל צעיר שבו הדעות על החברה עדיין מתעצבות. אם נוסיף לכך את העובדה שמאות אלפים לומדות ולומדים בכל שנה במוסדות אקדמיים בישראל, חשיבותם החברתית של הקמפוסים בישראל מתגלה במלא היקפה. 

אם קמפוסים יצליחו להתוות נורמות של התנהלות בין קבוצתית מכבדת, סובלנית ואף שיתופית, הם יוכלו להשפיע על ההתנהלות של מאות אלפי צעירות וצעירים בישראל שנה אחר שנה. זאת השפעה חברתית מתמשכת. אם קמפוסים יפרידו, ידירו וישסו יהודים וערבים אחד בשני – גם זו השפעה חברתית מתמשכת. גם בימי שגרה אבל במיוחד בימי חירום, לקמפוסים יש יכולת ממשית להשפיע על החברה לאורך זמן. אם אכפת לנו  מיחסים בין יהודים  וערבים בישראל –  אסור לנו להוריד את העיניים מהקמפוסים בישראל. חלק גדול מעתידנו נקבע שם. 

להליכים המשמעתיים בקמפוס יש את הכוח להשתית נורמות של שוויון, הוגנות ושייכות, או לחילופין תחושות של עוינות בין קבוצות, אפליה וזרות. דווקא בזמנים שבהם מושמעות דעות הנתונות במחלוקת קשה – התנהלות שקולה, הוגנת ושקופה של מוסדות אקדמיים כלפי תלונות על התבטאויות ברשתות החברתיות היא נחוצה וקריטית. 

שיח דמוקרטי, חשוב לזכור, איננו בהכרח שיח נעים או נינוח. רוב הזמן שיח דמוקרטי איננו נעים כלל כיוון שפירושו מאבק לא אלים בין עמדות שונות לחלוטין על מה אפשרי, מה כדאי ומה מוסרי. 

לכן גם קשה מאוד לקבוע לו הזה גבולות.

מתי, נשאלת השאלה, אני יכולה לדרוש את  השתקתה של דעה שאני חושבת שהיא רעיון גרוע מאוד? זה לא דיון פשוט וזה לא נורא שהדיון איננו פשוט. דיונים על דמוקרטיה הם עניין שרצוי שיהיה מורכב, אם  אנחנו  מעוניינות ומעוניינים  בתשובה מעמיקה ומשמעותית. 

כדי להתגבר על  ההטיה הפסיכו-חברתית שיוצרים זמנים של מתח ואלימות, מוסדות אקדמיים יכולים לייצר מבנים ארגוניים תומכים ומאזנים. ראשית, כיוון כיוון שברוב המוחלט של המקרים מקבלי ההחלטות במרחב האקדמי הם יהודים, וכיוון שמתחזקת מאוד תפיסת העולם הדיכוטומית של  "אנחנו" ו"הם", חשוב ביותר לגבש צוות יהודי-ערבי להגדרת גבולות השיח ומדיניות המשמעת. צוות יהודי-ערבי יציב נורמה מוסדית שוויונית והוגנת, יאפשר לגבש מדיניות מורכבת ורגישה המשקפת חוויות ותפיסות עולם שונות של יהודים וערבים ויזכה ללגיטימיות נרחבת יותר במוסד האקדמי. 

שנית, חשוב כי מוסדות אקדמיים יזכירו בצורה רשמית ורחבה לסגל ולקהל הסטודנטיות והסטודנטים כי שמירה על הזכות לחופש הביטוי אין פירושה שהמוסד האקדמי תומך בכל העמדות שנאמרות בו או מצדד בהן. 

לבסוף, מדיניות המשמעת של המוסד האקדמי אינה חייבת להיענות לרוח הזמן ולנוע בצורה דיכוטומית בין אסור למותר. במדיניות משמעת שמוסד אקדמי מעצב ניתן ורצוי לקבוע מדיניות שבמסגרתה התבטאויות מסוימות דורשת הליך חינוכי של בירור, הסבר על משמעויות ההתבטאות והבהרת גבולות השיח במוסד.

קמפוסים הם מגדלור השולח איתותים  נורמטיביים מתמשכים ורחבים לחברה הישראלית. על מוסדות אקדמיים להחליט בעיקר בימים של אבל וכעס אילו אותות נורמטיביים הם בוחרים לשלוח. איזו  דרך  הם מסמנים כטובה ביותר להתמודד עם המצב. 

האם המודל להתנהלות בזמנים כה קשים הוא הליך הוגן, שוויוני שקול ושיתופי מול כל הקהילה של באי הקמפוסים, יהודים וערבים, או שהמודל הטוב ביותר לטעמם  הוא הליך בזק חד צדדי ובדרך כלל מוטה כנגד החברה הערבית. 

האקדמיה משפיעה על השיח בחברה בצורה משמעותית וטוב תעשה אם תעמוד בעין הסערה הנוכחית, ובקור רוח ומחשבה תחילה תסמן במרחב האקדמי את  גבולות  השיח הדמוקרטי הסוער, הכאוב והכל כך עצוב שהביא איתו  אוקטובר 2023. 

צוות החוקרות והחוקרים של מרכז אקורד – פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי כתב מסמך  המלצות להתמודדות עם  גל  התלונות על  התבטאויות ברשתות. המדריך המבוסס על תובנות מהפסיכולוגיה החברתית, כולל המלצות יישומיות הנוגעות להגדרת גבולות השיח והנכחתם, ניסוח מדיניות משמעת ברורה, ניהול ועדות משמעת ופרסום ההליך. ההתמודדות המוסדית עם תלונות על התבטאויות ברשתות היא אתגר ארגוני, מוסרי וחברתי מורכב הנוגע בעקרונות דמוקרטיים ואקדמיים כגון חופש הביטוי וגבולותיו והזכות להליך הוגן, שקוף ושוויוני. 

לדיון מורחב ופרטני יותר על התמודדות עם מצבים של מתח ואלימות בין קבוצות באקדמיה אנא פנו ל"מדריך לאקדמיה: כלים להתמודדות עם אתגרים בזמנים מתוחים". המדריך נועד לסייע למוסדות אקדמיים להתמודד עם מצב של מתיחות ועימותים במערכת היחסים בין הקבוצות השונות בכיתות, במשרדי הקמפוס, בשערים ובמרחבים המשותפים בקמפוס. הוא מציע כלים יישומיים והמלצות להנהלה, לסגל האקדמי ולסגל המנהלי במוסדות האקדמיים, המסייעים בהתמודדות עם האתגרים במפגש בין הקבוצות שעלולה להביא איתה תחילת השנה האקדמית.

ניתן לפנות אלינו בדוא"ל achord@mail.huji.ac.il. 

ד"ר שרית לארי היא מנהלת תחום אקדמיה במרכז אקורד באוניברסיטה העברית