המחשבה שהמחאה תחזור לפעולה ביום שאחרי המלחמה מבוססת על מספר הנחות יסוד בעייתיות מאוד. היא מניחה שביום שאחרי המלחמה חוזרים לנקודת האפס של 6 באוקטובר, שבה עילת הסבירות אמנם עברה, אבל המחאה הצליחה לעצור את הדהירה של ממשלת הימין על מלא אל עבר מהפכה משטרית.
המחשבה הזאת מניחה שהמצב הפוליטי והחברתי זהה לזה שהיה לפני המלחמה או אפילו טוב יותר, מבחינת ההתנגדות הציבורית לממשלה.
אבל החשיבה הזאת עוצמת את עיניה מול השינויים שקורים כאן מדי יום. אולי הראשון והדרמטי שבהם, שגם מדגים באיזה מצב בעייתי אנחנו עלולים למצוא את עצמנו אחרי המלחמה, הוא חלוקת הנשק ע"י השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר.
זה התחיל מחלוקת הנשק הסיטונאית לכיתות כוננות ולאישים מפוקפקים דוגמת יואב אליאסי (הצל) – פעיל ימין שממשיך לרדוף פעילי שמאל בזמן שהוא מפקד על כוח חמוש בתל אביב. לאחר מכן הגיעה הדרישה מחברי כיתות הכוננות להסכים לקבל את הנשק מידי השר בטקס מיוחד או ללכת הביתה, צעד הצובע את כל מהלך הקמת הכוחות החמושים בצבע פוליטי מובהק. אך השלב האחרון והמפחיד ביותר, זה שמגשים את החששות מהמיליציות של בן גביר, הוא חשיפת התוכנית 'זמן אמת' על כוחות חמושים שמנוהלים בידי מקורבי בן גביר וגורמי פשיעה (בדימוס) שלא במסגרת כיתות כוננות רשמיות.
בתחקיר של רוני זינגר מוצג מועמד עוצמה יהודית לראשות מועצת חריש המנהל כוח חמוש ביישוב, פעילות שהשר מכיר ומוקיר והיא הבסיס למשמר הלאומי מבחינתו. כוח נוסף מנוהל בידי העבריין המורשע, קבלן הקולות רפי קדושים. חשוב לציין שלא מדובר בתופעה חדשה: ח"כ אלמוג כהן כבר ניהל כוח כזה בנגב בשיתוף פעולה משטרתי, אך נראה שחלוקת הנשק המסיבית הופכת עכשיו את הכוחות הללו לגדולים יותר, חמושים יותר ובעלי זיהוי פוליטי מובהק.
בואו ננסה רגע לדמיין את היום שאחרי המלחמה.
נניח שהממשלה נופלת ומוקמת ממשלה אחרת. האם אפשר בכלל להחזיר את הגלגל ולאסוף את הנשק מהציבור הזה? או שאולי לצד מצבור הנשק של גורמי הפשיעה בחברה הערבית, אנחנו דנים את עצמנו לחיות לצד כנופיות חמושות גם של גורמי ימין? ונניח שגורמים מסויימים מבקשים לערער על תוצאות הבחירות, נניח שהם לוקחים השראה מדונאלד טראמפ ויוצאים להפגנות אלימות ברחובות. האם העובדה שעשרות אלפי אנשים מתחמשים לקראת היום הזה מדאיגה אותנו?
ההיסטוריון טימותי שניידר ניסח כללים לאזרח שרוצה להיאבק ברודנות, כללים לפעולה ולהבנה של המציאות סביבנו. הכלל הראשון שלו אומר כך:
"אל תצייתו מראש.
רוב כוחה של העריצות ניתן לה באופן חופשי. בזמנים כאלה, אנשים חושבים מה תרצה ממשלה דכאנית יותר, ואז מציעים לה את עצמם אפילו בלי שביקשה. אזרח שמסתגל בצורה כזו מלמד את המשטר מה הוא יכול לעשות."
השיח על היום שאחרי הפך להיות מחלה שהסימפטום שלה הוא חוסר פעולה ומחשבה שביום שאחרי הכל חוזר לקדמותו וננצח. הבעיה היא שאנחנו מתכוננים לקרב מבלי לדעת איך נראית הזירה ואיך נראה היריב. אנחנו נותנים לבן גביר להמשיך להקים מיליציות בחסות המלחמה, מאפשרים את ביזת הקופה הציבורית, את הפגיעה בחופש הביטוי ועוד.
אנחנו מוסרים כוח לדכא את המחאה הבאה במחשבה שהכל הפיך, שאין נקודה שבה השלטון כבר צבר מספיק כוח עד כדי כך שהפלתו תהפוך כמעט בלתי אפשרית או שתדרוש אמצעים שאף אחד לא רוצה להעלות על דעתו.
את הניסוי הזה צריך לעצור עכשיו ולהקדיש לכך את כל הכוחות. אסור לנו לחכות ליום שאחרי כדי לראות אם הגענו כבר לנקודת האל-חזור, כי יש דברים שאנחנו לא יכולים להמר עליהם.
כשמשטר פופוליסטי סמכותני מבצר מספיק כוח, אין כפתור "חזרה לאחור" שיאפשר לנו לנצח בקלות.
הזמן למחאה ולמאבק פוליטי הוא עכשיו.
