בוקר בהיר אחד השבוע התעוררנו להישג משמעותי של ישראל במבצע חרבות ברזל: שמו של הקפה הטורקי המוכר של עלית השתנה לקפה "ביחד ננצח". הקפה הטורקי שסימל את חולשת ישראל וכניעתה לאויב, לא הצליח לעמוד מול קמפיין מתכונן עד פרטי הפרטים ובסופו של דבר חברת עלית נאלצה לשנות את שמו כדי שישתלב בשיח. הרי אנחנו לא מסוגלים להתמודד כרגע עם מאכל או משקה כלשהו שמקורם באויב אכזרי כל כך.
הסיפור הביזארי אך האמיתי הזה הוא דוגמא קטנה לתופעה מדאיגה שמשתלטת על הציבור, על ההנהגה ועל התקשורת הישראלית: בריחה מהעיסוק במציאות לטובת עיסוק בסמלים ובשיח.
הרי הקפה הטורקי הוא אולי הדבר הכי פחות חשוב שישראלים יכולים להתעסק בו כרגע. שינוי השם הזה לא משפיע על חייו של ישראלי אחד לטובה ואינו מקדם שום דבר ראוי בעתיד הנראה לעין. אבל כמו פעילויות רבות אחרות, הוא נותן אשליה של פעילות ושל הישג לעיתונאים שמובילים קמפיינים מגוחכים ולציבור שמשתף וכותב עליהם.
רשימת ההישגים הסמליים ארוכה מדי, וכשמסתכלים עליה אפשר לראות שפעמים רבות היא באה לפצות על כשלונות, ואולי אף להעלים אותם. לדוגמא, לאחר הירי המזעזע בחטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה הכריז ראש הממשלה כי יוענק להם עיטור הגבורה. איזו הקלה, כעת במקום סיפור על מחדל מזעזע שחייהם של 3 חטופים נלקחו בגינו נוכל לספר סיפור גבורה. זה, אגב, לא דבר חדש. פעמים רבות סיפורי הגבורה הם החורים שאנחנו משתמשים בהם כדי למלא את הטעויות והאסונות שאותם נדרשו הגיבורים לתקן.
אבל ראש הממשלה לא מסתפק בכך.
בימים אלה הוא מקיים דיונים סוערים על שם המלחמה. בזמן שחיילים עדיין נלחמים ברצועת עזה, בזמן שיותר ממאה חטופים עדיין נמצאים שם, ראש הממשלה עסוק בנרטיב שבאמצעותו נזכור את המלחמה הזאת. כרגע, לפי הדיווחים, הוא מעדיף את השם 'מלחמת בראשית'. אולי מכיוון שהוא מרמז שהאחראי למלחמה הוא אלוהים, מה שמוריד אחריות מראש הממשלה או מעלה אותו לדרגה הזאת, אולי מכיוון שהוא מנסה להשכיח שהמלחמה הזאת החלה בכישלון צבאי ובכישלון הקונספציה שהוביל בנימין נתניהו. 'מלחמת בראשית' הופכת להיות בריאתו מחדש של עם ישראל ומדינת ישראל. לא אסון מחריד אלא תקומה מאפס, כאילו לא קרה כלום ב-7 באוקטובר, כאילו לא קרה כלום לפניו.
והעיסוק בנראות ובנרטיב במקום במציאות ובמהות לא נשאר רק בדיון על שמות.
עיתונאים מסוימים ביקרו, למשל, את החלטת הצנזורה לאפשר פרסום של חקירה הנערכת בנוגע למותו של אסיר ביטחוני, שלפי החשד הוכה בידי 19 סוהרים עד שמת. הדיונים בתקשורת כמעט ולא עסקו במקרה עצמו, בברבריות ובאובדן הדרך שהמקרה הזה מייצג, אלא בשאלה כיצד פרסום המקרה משפיע על האופן שבו נתפסת ישראל בעולם, כיצד הוא משרת את שונאי ישראל ואיך ישפיע על היחס לחטופים. אנחנו כבר לא מנהלים דיונים על אלימות ועל איך נראה המקום שבו אנחנו חיים.
אנחנו מדברים רק על איך כל זה נראה מבחוץ.
הניתוק הזה מהמציאות עצמה ומהדברים הממשיים והנוראיים שקורים בה, משרת את מי שאחראים למה שקורה לנו וצריכים לשלם על זה.
אנחנו מנתקים את עצמנו מהזוועות כי הם קשות מדי, מנתקים את עצמנו מהמחדלים, מהמחירים ומהמדיניות כי כל זה כואב ומאיים מדי.
קל לנו יותר לדבר על הדרך שבה רואים אותנו, לחשוב איך להפוך את מה שקורה פה לנכס שיווקי. שום דבר אינו חשוב כשלעצמו אלא רק כיצד ניתן למכור אותו, להלבין אותו או להחליק אותו.
אלא שכדי לתקן את העוולות והמחדלים שנחשפו ב-7 באוקטובר אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדבר עליהם ולהתמודד איתם באמת, לא לברוח לדיונים נוחים שמנתקים אותנו מהמציאות.
