נתניהו בוודאי לא העלה בסיוטים הגדולים ביותר שלו שיום אחד יקיימו רבבות ישראלים הפגנות נגדו במגרש הביתי – לא בישראל, כמובן, אלא על אדמת אמריקה. היכן שהוא מרגיש הכי בנוח, עם אנגלית משוייפת, כשהוא יכול לעסוק רק באיומים חיצוניים ולא בנושאי הפנים שבהם הוא לא מבין ושלא מעניינים אותו; ובעיקר ביכולתו להיראות מול הבייס כמנהיג הגדול שיודע לדבר עם האמריקאים. כל זה לא יקרה הפעם: הנסיעה הנוכחית של נתניהו לאו״ם פוגשת בהתנגדות אזרחית המונית, ויש לה משמעות אדירה לא בהפעלת לחץ על נתניהו – אלא בגיוס הקהילה היהודית האמריקאית לזרועות המחאה. הקהילה שרבים מארגוניה נמנעים מנקיטת עמדה בענייניה הפנימיים של ישראל, קרועה הפעם.
הסיבה ברורה. בהנהגה היהודית בארה״ב מבינים שהתרחקותה של ישראל מערכי הדמוקרטיה מהווה סכנה ממשית לברית עם ארצות הברית. כבר שנים שבקהילה מהלכים על חבל דק: תומכים בנתניהו בפומבי, ובשיחות סגורות נאלצים להמציא הסברים להתנהלות שלו ושל שותפיו הקואליציוניים. ברקע, תנועת החרם על ישראל, ה-BDS, שמדברת בשם הפלסטינים, מושכת תשומת לב בעיקר בקרב הדור הצעיר יותר באוניברסיטאות, ומסמנת את הכיוון שבו עלולים ללכת גם הפוליטיקאים, כשיגבר הלחץ עליהם להתנגד למדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים.
בהצהרתו לתקשורת עם עלייתו למטוס חזר נתניהו על השיטות הישנות – והכפיש את המוחים. הפעם הוא השווה אותנו לפעילי BDS. אין חדש. אך מה שהשתנה מאז השנים שבהן כל אמירה נגד מדיניות נתניהו בעולם הותקפה מיד כבגידה בישראל, היא שהפעם יושבים בממשלה שלו חבורה של טיפוסים שאויבי ישראל יכלו רק לחלום עליהם.
מטרתה המוצהרת של תנועת ה-BDS היא ״לשים סוף לתמיכה הבינלאומית בכיבוש הפלסטינים״. אך מתחת לפני השטח רבים ממוביליה מעוניינים למחוק את ישראל מעל המפה, ומהווים חממה לגורמים אנטישמיים. במשך שנים התנועה הזאת נשארה חלשה יחסית, ומעבר לקמפייני הפחדה נגד אמנים ואנשי אקדמיה, לא הצליחה לצבור כוח פוליטי משמעותי. כל עוד ממשלת ישראל הציגה למראית עין שהיא תומכת בפתרון מדיני, וכל עוד לא סיפחה את השטחים ואף המשיכה לחתום על הסכמים כלכליים בינלאומיים שמחריגים את ההתנחלויות, ה-BDS לא היה יכול לפרוח הרבה מעבר לקהלים שלא אהבו את ישראל מלכתחילה.
נסעתי כמה פעמים לבקשת משרד החוץ ואוהבי ישראל כדי להילחם ב-BDS שהחל מתפשט בקמפוסים בארה״ב. מצאתי שהדרך הכי טובה להתנגד להם, היא האמת: לספר להם שהמצב בישראל מורכב, שיש פה רוב שרוצה פתרון של שתי מדינות (זה נכון בכל סקר על הסכסוך, עד היום), לצד חשש מההשלכות הבטחוניות. ובעיקר – שאם הם רוצים לעזור לקדם את השלום – שיבואו ויעזרו לקדם אותו, במקום להחרים.
כל עוד ישראל שמרה על היותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הטיעונים האלו עמדו. גם כשביבי המשיך להיכנע למתנחלים ולהעביר תקציבים למאחזים מבודדים. אך הכניסה של סמוטריץ׳ ובן גביר לממשלה שינתה את המצב. שני מתנחלים קיצוניים עם נטיות כהניסטיות, האחד החזיק עד לאחרונה תמונה של טרוריסט יהודי בסלון, מקבלים תפקידים בכירים בממשלה, וזו נמצאת כולה במשימה להפוך את בית המשפט העליון למשרת השלטון. החרבת הדמוקרטיה ועליונות היהודית. את זה כבר בלתי אפשרי להסביר. אפילו בארגון הלובי היהודי הגדול ביותר, אייפא"ק, שתמיד התייצב לצד הממשלה הישראלית, נאלצו ב-2019 לגנות את נתניהו ולצאת נגד החבירה שלו ל״עוצמה יהודית״, בגלל הזיהוי של עוצמה יהודית עם מאיר כהנא, שהארגון שלו נחשב לארגון טרור בארה״ב.
כששר האוצר בצלאל סמוטריץ אומר בראיון שצריך ״למחוק את חווארה״ והשר לבטחון פנים, איתמר בן גביר, מסביר בטלוויזיה שהזכויות שלו חשובות יותר משל אלה הלא יהודים – האמירות האלה מפומפמות בתקשורת בחו״ל וברשתות החברתיות. מבחינת ה-BDS מדובר בחגיגה: כל אמירה כזו של בן גביר מגדילה מיידית את בסיס התמיכה שלהם.
סמוטריץ׳ ובן גביר לא יכולים להבין את זה. שני ההזויים האלה כל-כך תקועים בפנטזיה הדתית הקיצונית שלהם, כל-כך גזענים במהותם, ולמרבה המבוכה, גם כל-כך לא מבינים אנגלית – שהם חיים באשליה מוחלטת לגבי המציאות ואיך רואים את ישראל בעולם. נוסף לכל, הם גם כל כך צרי אופקים בתוך בועת הרבנים הקיצוניים שהם חיים בה, שהם באמת מאמינים שישראל יכולה להסתדר בלי דיפלומטיה חכמה, בלי השותפות הדמוקרטיות שלנו בעולם, ובעיקר בלי הברית עם ארצות הברית. אם חס וחלילה השותפות שלנו בעולם יחשבו שבן גביר וסמוטריץ׳ באמת מייצגים את ישראל (ולא תקרית חד פעמית שתישכח במהרה), הביטחון והעתיד שלנו בסכנה גדולה.
ולכן תנועת המחאה, שביבי והשופרות מנסים כעת להציג כפעילי BDS, היא בדיוק ההפך: היא ההצלה. כאשר האמריקאים רואים שמול הדיקטטורה שנתניהו מנסה לבנות כאן, מול הרטוריקה הפופוליסטית והגזענית (כן, זוכרים לו גם את ״הערבים נוהרים לקלפיות״ ב-2015), קמה תנועה של מאות אלפי ישראלים שדורשים דמוקרטיה – הם מבינים שישראל היא לא רק ביבי וסמוטריץ׳. שיש לנו פנים אחרות. המחאה היא הדבר הטוב ביותר לתדמית של ישראל בעולם. היא מראה שיש לדמוקרטיה הישראלית סיכוי. היא מרמזת שגם לפוליטיקה שלנו יש עתיד שלא כולל את הקיצונים הגזענים וגם לא את נתניהו, שעיקר מורשתו בתקיעת תהליכים. פעילי ה-BDS יעדיפו תמיד את סמוטריץ׳ ובן גביר, שותפים מלאים להרס החזון הציוני. מי שישראל חשובה לו באמת (וכן, גם בקרב הקהילות היהודיות באמריקה) – צריך להצטרף למחאה.
