המשבר במערכת החינוך, לכאורה, מאחורינו. לפחות לעת עתה. משכך, אפשר ורצוי לנצל את ההזדמנות לטפל בנושאים המהותיים, המטרידים את אנשי החינוך ואת המערכת כולה. אחד החשובים שבהם, הוא מערכת היחסים שבין ההורים והמורים, שיכולה להוות גם דרך משמעותית לתיקון סוגיות אחרות – בשיתוף פעולה.
במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט החליטו להציב את מערכת היחסים הזו במרכזו של כנס מיוחד שמתקיים בימים אלה (20-21.9) באודיטוריום קמפוס לוינסקי בתל אביב. תחת הכותרת ״ללכת בין הטיפות: מבט מקומי ועולמי על צוותי חינוך והורים״, ייערכו שלל הרצאות ופאנלים, העוסקים במערכת היחסים הזו בישראל וברחבי העולם, במטרה לייצר שיח מפרה ולמצוא דרכי פעולה למען כולנו. הרצאת המליאה בכנס, תינתן על ידי ראש מחלקת החינוך ב-OECD, פרופ׳ אנדריאס שלייכר, אחד המומחים הגדולים בעולם לחינוך.
אצלנו ואצלם
״נושא הקשר בין הורים לבין מערכת החינוך נעשה יותר ויותר חשוב ומרכזי עם השנים״, אומר פרופ׳ יצחק גילת, ראש רשות המחקר, ההערכה והפיתוח במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט. ״כיום, ההורים הם שחקן מהמרכזיים במערכת החינוך, הרבה יותר מאשר בעבר. לקשר של ההורים עם בתי ספר וגני ילדים יכולה להיות השפעה משמעותית. יש לזה צד חיובי, מאוד מועיל; ומצד שני, זה יכול להיות קשה ומאתגר״.
מצד אחד, מלמדים מחקרים רבים, ההורים אכן יכולים לסייע בכל המובנים האפשריים למערכת החינוך: הם יכולים לייצר קהילה, להעשיר את התכנים שלומדים ילדיהם, לחזק את המורים ולהעצים את הילדים כפי שעושה קהילה. מאידך, כפי שכולנו יודעים, ההורים יכולים להיות מעורבים במאבקי כוח רבים, להוביל ללחצים על המורים ועל המנהלים.
״יש כאן קושי, איך להתנהל בצורה מועילה ומושכלת בקשר שבין ההורים למוסדות החינוך״, ממשיך פרופ׳ גילת, ״איך לשלב את המעורבות של ההורים בצורה בונה, שתשפר גם את הרווחה וההישגים של התלמידים, וגם של המורים. זה נושא רגיש״.
הכנס המדובר מתקיים אחת לשנה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, ומיועד גם לחוקרים מן האקדמיה אבל גם למורים, לאנשי חינוך בכלל וגם להורים. ״בכנס אנחנו מציגים מחקרים שבודקים כל מיני סוגיות הקשורות למערכת היחסים הזו, לצד פאנלים ודיונים, ומשמיעים את הקולות השונים במערכת החינוך – גם של ההורים״, ממשיך פרופ׳ גילת. ״בכנס הקרוב, יהיה פאנל שבין השאר תשתתף בו סגנית יושב ראש ארגון ההורים, צופית גולן; המנהלת של אגף שפ״י (השירות הפסיכולוגי הייעוצי), עינב לוק; ראש מינהל החינוך בעיריית תל אביב, שירלי רימון; פרופ׳ פאדיה נאסר אבו אלהייג׳א, שתביא את נקודת המבט של האקדמיה״.
כלומר, מבט 360 על המערכת, עם נקודות המבט של כל השחקנים המשמעותיים, שיושבים ביחד סביב שולחן אחד – או על כיסאות אבל בלי שולחן, לא נשפוט – ומדברים. קונספט שלו היה מתנהל באופן סדיר במערכת כולה, אולי היינו היום במקום טוב יותר.
על מנת ללמוד מהטובים ביותר, או לפחות מאחרים, יובאו בכנס גם דוגמאות להתנהלות מרקם היחסים העדין בין ההורים לבתי הספר במקומות שונים בחו״ל. את נקודות המבט הללו יביאו ארבעה אנשי חינוך, בעיקר ישראלים, שחיו בארצות הברית, אוסטרליה, הודו והונג קונג.
״יש הבדלים עצומים בין הנהוג בישראל, לבין הנהוג בחו״ל״, מספק פרופ׳ גילת הצצה מוקדמת לפאנל. ״למשל בישראל, הורים יכולים להתקשר למורה בשש בבוקר או בעשר בלילה, ידעת את זה? לעומת זאת יש מקומות בעולם שהקשר מאוד ברור ומוגבל. אסור להורים להתקשר אחרי שעה מסוימת, ואם את פוגשת את המורה של הילדים שלך בסופר, את יכולה לדבר איתה רק על עגבניות ולא על בית הספר. מאוד מעניין לראות איך אותה סוגיה של מעורבות הורים באה לידי ביטוי במקומות שונים.
״עוד זווית מעניינת, היא הצגת מיזמים מוצלחים של שיתוף הורים בבתי ספר. אנחנו רוצים לחשוף דברים חיוביים שקורים, ויש המון מיזמים של מרכז הורות בבית הספר, שמהם עולים שיעורים משותפים או דברים אחרים. הוצאנו קול קורא וביקשנו מאנשים שיציעו מיזמים יפים של שיתוף פעולה, והם שזכו יוצגו בכנס״.
תפקיד התקשורת ביחסים
פרופ׳ גילת, פסיכולוג קוגניטיבי וחברתי במקצועו, עובד במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט כבר כשלושה עשורים, מרצה בפסיכולוגיה ושיטות מחקר, ובשנים האחרונות גם עומד בראש רשות המחקר של המכללה, שבתוכה גם מרכז מחקר, הנתמך על ידי משרד החינוך שעוסק באופן ספציפי בקשר שבין ההורים לבין צוותי החינוך ("מרכז מהות"). ״אני חוקר הרבה את מעמד המורה בחברה״, מספר פרופ׳ גילת, ״וגם את הרב-תרבותיות במערכת החינוך״.
מלבד למערכת החינוך, מלמעלה, מאמין פרופ׳ גילת שגם לנו בתקשורת ישנו תפקיד חשוב במערכת היחסים בין ההורים לאנשי ההוראה. ״בנושא הזה התקשורת יכולה להועיל ולהזיק״, הוא אומר. ״למשל, בתקופה האחרונה הסיקור התקשורתי על המורים מאוד שלילי. אני יכול להבין, אף אחד כנראה לא יקרא מאמר שקובע שהשמש זרחה ויש נוף יפה. עם זאת, העיסוק בנושא החינוך וההוראה, לא מציג את הצד האחר. יש דברים נהדרים, עושים דברים מאוד יפים במכללות לחינוך ובבתי הספר. את כל הדברים החיוביים האלה מצניעים, ומצד שני – הדברים השליליים מאוד בולטים.
״העניין הוא שהסיקור התקשורתי״, ממשיך פרופ׳ גילת, ״לא רק מציג את תמונת המצב אלא גם משפיע עליה. תחשבי על צעירים שמתלבטים איזה מקצוע ללמוד, וקוראים בתקשורת שמערכת החינוך מתייבשת, שהמורים זוכים להשפלות, לא מרוויחים כסף שמאפשר להם לחיות, שהתלמידים לא רוצים ללמוד ושההורים מתערבים. במצב כזה, מי ירצה להיות מורה?״
בישראל, יחסי ההורים והמורים קרובים מאוד. איך זה נראה מעיניהם של אנשי החינוך?
״מי שיש לו התנסות חיובית, נניח מורה או מנהלת בית ספר שההורים מתגייסים ועוזרים לה במיזמים שונים – תאמר שזה ממש נכס. בסופו של דבר ההורים הם הון אנושי שאפשר להשתמש בו. מצד שני, מורה שמקבלת טלפון מאמא שמצווה עליה ׳אל תלמדי יותר את הנושא הזה ותלמדי פחות את הנושא ההוא׳, בטח חווה את זה אחרת. אנשי חינוך יגידו דברים מאוד מגוונים ושונים״.
ומה העמדה שלך?
״אני חושב שהמעורבות של הורים במוסדות חינוך חשובה מאוד. ההורים יכולים לעזור ויש להם המון אמצעים – גם ניסיון, גם אמצעים כלכליים. הורים יכולים להתנדב לכל מיני פעילויות, ובכלל, אני חושב שכדי שהלימודים יהיו יותר משמעותיים – ההורים יכולים להביא את הצד הקהילתי. בית הספר לא צריך להיות מנותק מתוך החברה. האתגר הוא שלא כל ההורים יודעים איך להתנהל בצורה מושכלת, ולא כל אנשי החינוך יודעים להתנהל מול ההורים. בגלל זה שם הכנס שלנו הוא ׳ללכת בין הטיפות׳״.
מה זה אומר, ללכת בין הטיפות?
״באחד המחקרים שעשינו ערכנו ראיונות עם מורים, ובין השאר שאלנו ׳איך את מרגישה בנוגע לקשר שלך כמנהלת או כמורה?׳ מישהי ענתה ש׳זה כמו ללכת בין הטיפות, צריכים להיות מאוד זהירים כדי לא להירטב. אכן, זה מאוד רגיש היום. הטכנולוגיה משחקת תפקיד, יש קבוצות וואטסאפ, להורים יש הרבה יותר אפשרויות להיות מעורבים״.
בהתחשב בניסיון שלך מה עדיף בעיניך, הדיסטנס כמו לפני 30 שנה או המציאות כיום?
״המציאות היום כל כך שונה מהעבר שקשה לעשות את ההשוואה. תמיד מתרפקים על העבר, בכל נושא, אבל יש היום הרבה דברים טובים שלא היו בעבר, ומצד שני גם דברים לא טובים שלא היו בעבר. אני לא תומך בטענה הזו שפעם היה יותר טוב. פעם היה שונה, ובמקום להתרפק על מה שהיה, אנחנו צריכים לנסות לבנות עתיד טוב יותר – וחלק חשוב מזה הוא דיאלוג, שיח בונה בין ההורים
למורים״.
הכתבה בשיתוף המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט
