העשור הפופוליסטי

סטיבן לויצקי ודניאל זיבלט, צמד מדעני מדינה אמריקאים, הבחינו בסימפטום שמופיע ביותר ויותר מדינות מערביות בשנים האחרונות – לא בדיוק דיקטטורה, אבל כבר לא ממש דמוקרטיה.. ספרם מ-2018, "איך דמוקרטיות מתות", מבקש לענות בדיוק על השאלה הזאת. "דיקטטורות מובהקות נעלמו מרוב מדינות העולם. הפיכות צבאיות והשתלטויות אלימות אחרות על השלטון הן דבר נדיר. ברוב המדינות מתקיימות בחירות סדירות. דמוקרטיות עדיין מתות, אך באמצעים שונים", הם כותבים. "מאחר שאין רגע יחיד – לא הפיכה, לא הכרזה על המשפט הצבאי ולא השעייה של החוקה – שבו המשטר 'חוצה את הקווים' בצורה ברורה לעבר דיקטטורה, דבר אינו מדליק את נורות האזהרה של החברה. התרעות על ניצול לרעה של השלטון עלולות להיתפס כהגזמות או קריאות 'זאב זאב'. עבור רבים, שחיקתה של הדמוקרטיה כמעט ואינה מובחנת".

דמוקרטיות מתות, אם כן, כאשר התשתית הדמוקרטית מוחלשת מבפנים ומרוקנת מתוכנה על ידי שלטון שהולך ונעשה יותר אוטוריטרי, ומנצל לשם כך את עצם הכלים הדמוקרטיים שהעניקו לו את כוחו, ובעיקר את התמיכה העממית. רבים בישראל בימים אלה לא יתקשו לזהות דמיון בין המתואר אצל לויצקי וזיבלט לבין המציאות הישראלית המוכרת לכולנו – גם אצלנו הולכת ומתבססת תחושה בלתי נוחה שמשהו אינו כשהיה. נראה כי אחרי למעלה מעשור רצוף בשלטון, 2020 היא השנה שבה המיינסטרים הישראלי השתכנע: נתניהו הופך את ישראל למדינה לא דמוקרטית.

על רקע משבר הקורונה והשימוש המופלג באמצעי מעקב ושיטור, זוהי תובנה מבהילה כפליים: מצבי חירום מזמנים, מטבע הדברים, מגבלות מסוימות על הזכויות והחירויות; אך בידי שלטון לא דמוקרטי, מגבלות אלה עלולות להיות בלתי מבוקרות (וזה מבלי לרמוז שמצב החירום משמש אמתלה לביטול החירויות). מנגד, מבט על העולם מראה כי אמון הציבור במהלכי הממשלה חיוני להתמודדות עם הנגיף. החשש שישראל מובלת, בעיצומו של משבר היסטורי, בידי הנהגה לא דמוקרטית הפועלת בחוסר שקיפות ושמניעיה אינם ענייניים, גורמת לחוסר אונים מצמית.

זה לא תמיד היה כך. עד לפני זמן לא רב, מעטים בלבד הזהירו מפני התמוטטות הדמוקרטיה בארץ; רוב הישראלים, והיהודים בפרט, לא הזדהו עם תחושה זו. הם סברו שגם אם הדמוקרטיה אינה מושלמת, המצב בסך הכל בסדר. השנה, בחסות הקורונה, משהו השתנה. הזעקות על מותה של הדמוקרטיה פרצו אל המיינסטרים. בגל המחאה העממי הגדול ביותר מאז קיץ 2011, במקום "צדק חברתי" זועקים "דיקטטורה" וההפגנות מסמנות יעד ברור – ממשלת נתניהו והעומד בראשה. פוליטיקאים מהמרכז כמו יאיר לפיד ואפילו אנשי ימין כמו אלי אבידר מתייצבים כמגיני הדמוקרטיה. הפעם, האסימון נפל בקרב אנשי המרכז הפוליטי, שבטחו עד כה ביציבות הדמוקרטיה, ביכולתם לשמור על רמת חייהם ועל ביטחונם האישי במנותק מהטלטלות הפוליטיות המתרחשות אי-שם.

על רקע זה ניתן לקבוע שגם אם נראה כי הדמוקרטיה הישראלית מוחלשת מתמיד, אנחנו לא בהכרח בפתחה של דיקטטורה. ההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה והתהליכים, גם אם הם מעוררי חלחלה, לא תמיד מובילים לאירופה של שנות השלושים. אך גם אם נגיע "רק" לחלק ממדינות אירופה של ימינו, כמו הונגריה ופולין, זוהי נחמה פורתא.

שנית, דמוקרטיות באמת לא קורסות ביום אחד. אמנם בשנה האחרונה השלטון שבר שיאים גרוטסקיים – בין היתר דרך פעולות כמו הפרת פסיקת בג"ץ על ידי יו"ר הכנסת, סגירת בתי המשפט כך שיידחה דיון במשפטו של ראש הממשלה, שימוש בלתי מידתי בתקנות לשעת חירום והגבלת זכות ההפגנה; אך ברור כי האירועים הללו לא קרו יש מאין. קדמו להם שנים ארוכות של השחתת הנורמות השלטוניות והשיח הפוליטי בישראל, של הסתה, הדרה, דה-לגיטימציה של קבוצות בחברה וסימון בוגדים.

ראוי לציין שבשעה שכל זה קרה, האחראי העיקרי להתפוררות הדמוקרטיה הישראלית הקפיד להצהיר פעם אחר פעם על מחויבותו לערכים הליברליים – אותם ערכים שהוא מוטט ביסודיות בפעולותיו ובהתבטאויותיו. "התקשורת במדינת ישראל היא חופשית והיא תישאר חופשית. הייתי רוצה שתהיה עוד תחרות, עוד גיוון, עוד פלורליזם. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה את ההפך מזה", אמר נתניהו ב-2017, בזמן שניסיונותיו לפגוע את התקשורת החופשית היו בשיאם, בין השאר באמצעות פיצול הערוצים המסחריים באופן שיחליש אותם, המאבק בתאגיד השידור הציבורי, וכמובן הטיית הסיקור שהוא ובני משפחתו זכו לו. בציניות האופיינית לו, מאבקו של נתניהו בערכים הליברליים נעשה תמיד בשם הערכים הללו.

בניגוד לנתניהו, ידידיו ושותפיו האידאולוגיים בעולם מנצחים בגאון ובמוצהר על תהליכים רדיקליים של פירוק המדינה מאושיותיה הדמוקרטיות. מנהיגים כמו אורבן בהונגריה, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, טראמפ בארצות הברית, בולסונרו בברזיל ואחרים, שעלו לשלטון במדינות דמוקרטיות רק כדי להשיל מהן בזה אחר זה את סממני הדמוקרטיה המהותית – שלטון החוק, הפרדת הרשויות, חופש הביטוי והגנה על מיעוטים – מובילים את מה שנהוג לכנות "דמוקרטיה לא-ליברלית".

בדומה למדינות אלה, מדינת ישראל שוב אינה ליברלית וללא ספק פחות דמוקרטית; עוד בדומה להן, השלטון בישראל שואב את הלגיטימיות שלו ממנגנון דמוקרטי אחד שעל פניו נותר מתפקד: הכרעת הרוב בבחירות. זהו אולי הכשל העיקרי בטענה שישראל היא דיקטטורה, והטיעון המנצח בפי תומכי נתניהו: הוא עדיין מכהן כראש הממשלה בהתאם לחוקי הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, לאחר שמפלגתו זוכה באופן עקבי בתמיכת הציבור. אם נתניהו הוא דיקטטור, אזי הוא דיקטטור שרוב הציבור בחר בו. השאלה, אם כך, היא איך גורמים לעם להצביע, באופן דמוקרטי, נגד הדמוקרטיה.

הפילוסוף הגרמני יאן ורנר-מולר ביקש לקרוא תיגר על עצם המושג דמוקרטיה לא-ליברלית, שלדידו אינה דמוקרטיה כלל. "דמוקרטיה ייצוגית חייבת לכל הפחות להעניק זכות הצבעה; ועליה גם להבטיח לאזרחיה את התנאים המתאימים לגיבוש דעתם הפוליטית באמצעות הגנה על חופש הדיבור וההתאספות […] בחירות אינן יכולות להיחשב חופשיות והוגנות אם הממשל מקשה על מפלגות אופוזיציה לשטוח את טענותיהן בפני ציבור הבוחרים ואם עיתונאים אינם מעזים לדווח על כישלונות הממשל" (תרגום: יניב פרקש).

ובתרגום לישראלית: מדינה שבה לא מתקיים דיון ציבורי ענייני, שבה עמדות מסוימות נחשבות מסוכנות, שבה היכולת לבקר את השלטון מצטמצמת ושבה האחרון פועל בדרכים פורמליות ובלתי פורמליות להחלשת מתנגדיו – גם אם מתקיימות בה בחירות סדירות ותקינות, מדינה כזו אינה דמוקרטית. ואכן, לאורך אחת עשרה שנות נתניהו, מרחב השיח הציבורי צומצם בצורה דרמטית. התקשורת מרבה לקרוא לזה קיטוב, אך זה אינו המצב. זה לא שהמחנות הניצים הקצינו בדעותיהם בשנים האחרונות. למעשה, כבר שנים שלא מתנהל בישראל דיון פוליטי. מה שקרה הוא ריסוקה של עצם התפיסה של ישראל כחברה המסוגלת לקיים דיון.

בדומה למדינות אחרות שעברו תהליכים דומים, היחלשות הדמוקרטיה בעשור האחרון בישראל לוותה בגל של פופוליזם שסיפק דלק לתהליכים אלה. לפי החוקר ההולנדי קאס מוּדה, הפופוליזם מחלק את החברה לשניים: העם והאליטות, טובים ורעים, אנחנו והם. עבור משטרי ימין פופוליסטי באירופה, צפון ודרום אמריקה, האליטות הן השמאל, התקשורת החופשית, הפקידות והחברה האזרחית. לכל אלה נוספים מיעוטים אתניים (יקיריהן של האליטות), שכביכול מאיימים על שלמותה ואחדותה של החברה. בעיני הפופוליסטים, האליטה חותרת תמיד לממש את מאווייה ולחתור תחת רצונו של העם. העם, כמובן, הוא רק מי שמזדהה עם רעיונותיהם של הפופוליסטים. הפופוליזם מציב את הדמוקרטיה, במובנה המילולי כשלטון העם, כניגודם ש\ל הערכים הליברליים, שמעצם הווייתם מבקשים להגן על זכויות מסוימות מפני עריצות הרוב. בשל כך, גורמים בלתי נבחרים שתפקידם הוא לשמור על ערכים אלה, כגון הפקידות ובתי המשפט, נתפסים על ידי פופוליסטים כאויבי העם.

לא קשה להבין איך כל זה מתיישב עם המציאות הישראלית. כל אחת מהקבוצות הנ"ל, בתורה, הוקעה בעשור האחרון כאויבת וסומנה כבוגדת: החל בתקשורת ("הם לא יחליטו בשבילנו" בקמפיין הליכוד לבחירות בשנה שעברה) עבור בפקידות ("הפרקליטות שבתוך הפרקליטות" לפי אמיר אוחנה ו"מזימת ההפיכה השלטונית של מנדלבליט נחשפה במלוא כיעורה" לפי נתניהו) ובמיעוטים ("הסודנים הם סרטן בגוף שלנו" של מירי רגב ו"המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות" של נתניהו), וכלה בארגוני החברה האזרחית ("שוברים שתיקה חצו את הקו האדום בין ביקורת וחתרנות", לפי יאיר לפיד).

מספיק לחשוב על הקלות שבה המושג "המחנה הלאומי" הפך שם נרדף לימין. נראה כי הפופוליזם התאקלם בקלות יתרה בחברה הישראלית, שמלכתחילה מתמודדת עם מתחים ושסעים בין קבוצות שונות, ושהשתייכותם של חמישית מאזרחיה מוטלת תמיד בספק. גם הכיבוש, למותר לציין, מערער כבר למעלה מחמישים שנה את יסודותיה הדמוקרטיים של ישראל.

בתקופה האחרונה השיח הפופוליסטי בישראל עלה מדרגה: הטענות הימניות לובשות באופן גורף אופי קונספירטיבי, שבמסגרתו האליטות תמיד זוממות ופועלות במחשכים. הן כל כך מתוחכמות עד שהעין הבלתי-מזוינת עיוורת להן. דרושים לנו לפיכך מורי דרך שיציירו קווים לדמותן של הדיפ סטייט, הפרקליטות שבתוך הפרקליטות וישראל הראשונה. ועם מי שמנסה לבצע הפיכה נסתרת, מטבע הדברים, לא ניתן לנהל שיח. השנה, הימין הפופוליסטי בישראל אפילו הוכיח שהוא אינו צריך להיות רוב כדי להוכיח שהוא, ורק הוא, מייצג את העם. אפילו רוב בציבור שהצביע בעד החלפתו של נתניהו לא שיכנע אותו ואת תומכיו ש"העם איתו". נתניהו כנראה מייצג את העם מעצם מהותו. רק לאחרונה, נתניהו וסביבתו השתמשו בפרקטיקות פופוליסטיות של הדרה, כאשר כינו את המפגינים בבלפור "חייזרים" ו"מפיצי מחלות".

אמנם גילויי פופוליזם מסוג זה הופיעו במערכת הפוליטית עוד קודם, אך ההחלטה להכתיר את העשור האחרון כעשור הפופוליסטי אינה שרירותית לחלוטין: בתקופה זו השיח הפופוליסטי החל לתפוס תאוצה אדירה. אביגדור ליברמן עלה לשיא של 15 מנדטים בבחירות 2009 עם הסיסמה הגזענית "בלי נאמנות אין אזרחות"; באותה שנה, שר הפנים אלי ישי ניסה לגזור קופון על גירוש עובדים זרים וילדיהם, וטען בין השאר כי "המסתננים יחד עם הפלסטינים יביאו אותנו מהר מאוד לסיום החלום הציוני. צריך להבין, זה או אנחנו או הם". עם דמדומי העשור קיבלנו את חוק הלאום, שקובע באופן רשמי מי שייך לעם, מי לא ומה דינו. זיקוקו של הפופוליזם הימני הוא הביביזם, שקובע בפשטות: מי שנגד נתניהו הוא בוגד. אפילו ימנים עם תעודות.

בו בזמן היה זה העשור שבו הרשתות החברתיות התבססו כאמצעי החשוב ביותר להפצת מידע, רעיונות ודעות, אך גם כגופים רבי עוצמה, בלתי מבוקרים וחזקים יותר מכל כלי תקשורת מסורתי, שעוד לא נמצאו הדרכים החוקיות והרגולטוריות לפקח על פעילותן. ככל שנקפו השנים החל להתברר תפקידן המכריע של רשתות כמו פייסבוק וטוויטר בהפצת מידע כוזב ובהקצנת עמדות – באמצעות הפעלה מסיבית של חשבונות עלומים ("בוטים") ואלגוריתמים שמעודדים התכנסות בתיבות תהודה של עמדות קיצוניות. התוצאה היא אובדן היכולת לנהל ויכוח פוליטי מבוסס עובדות, בין פרשנויות מתחרות על עובדות מוסכמות בהתאם לתפיסות עולם שונות; במקום זאת, הוויכוח היום הוא על העובדות עצמן: מחנות פוליטיים מוגדרים לפי תפיסת מציאות לא פחות מאשר לפי עמדות, והשתייכות למחנה פוליטי מחייבת במידה רבה קבלה של תפיסה מסוימת של המציאות ושל ההיסטוריה. כך, ממי שמוגדר כיום ימני מצופה להאמין שאהוד ברק הוא פדופיל, ושראשי מערכת אכיפת החוק מנסים לבצע הפיכה נגד ראש הממשלה שמינה אותם.

ארגוני החברה האזרחית, ובעיקר זה שאני משתייך אליו, היו אחד היעדים הפופולריים ביותר למתקפות מצד הימין הפופוליסטי, ולבטח העקבי שבהם. למעשה, עלילת הדם – הקרן החדשה לישראל פועלת נגד המדינה באמצעות כסף זר כשליחתם של גורמים זרים ואף אנטישמיים – נולדה ממש עם תחילת העשור. בתחילת 2010 "אם תרצו", שאז הגדירה את עצמה כתנועת מרכז, הובילה מתקפה משולחת רסן נגד הקרן החדשה, בעקבות פרסום דו"ח גולדסטון של האו"ם לחקירת מבצע "עופרת יצוקה". לטענתם, הקרן החדשה לישראל פעלה במישרין ובמתכוון נגד מדינת ישראל משום שגופים הנתמכים על ידה שימשו כמקורות מידע בדו"ח. האם ארגונים המקבלים תרומות בהכרח "שייכים" לקרן? האם כל ביקורת על מדיניות הממשלה היא בגידה? ניואנסים אלה לא עניינו את "אם תרצו", שביקשו לבצע דה-לגיטימציה כוללת לקרן החדשה.

סביר להניח שרוב מי שראה אז את שלטי החוצות שבהם הוצגה נשיאת הקרן החדשה נעמי חזן כשקרן יוצאת ממצחה, הוכה בתדהמה. קמפיין שלם שאינו מכוון נגד פוליטיקאי או מפלגה מסוימים, אלא נגד עמותה, היה דבר חסר תקדים. זמן קצר קודם לכן, הקרן כלל לא נתפסה כשנויה במחלוקת. להיפך: היא נחשבה למקור גאווה עבור השלטון והמרחב האזרחי, כמי שמקדמת תפיסה רחבה של דמוקרטיה ליברלית ומסייעת להצעיד את ישראל קדימה בכל הנוגע לזכויות נשים, להט"ב ועוד. באחת, הקרן תוארה כמי שמחזיקה בהשפעה סמויה ומרחיקת לכת על גורמים בינלאומיים (הקלות המבחילה שבה מסרים מבית המדרש של האנטישמיות הקלאסית, בדבר השפעה של גורמים זרים באמצעות כסף גדול, נעשו שגורים כאן – ראויה למאמר נפרד). קמפיין נוסף מאותה שנה, בנושא אחר לגמרי, חזר על אותו המסר: הקרן החדשה לישראל, הפעם במאבק על הרווחים ממכירת הגז הטבעי שאך זה התגלה, מעוניינת להעלות את התמלוגים כדי להבריח משקיעים לעבר הגז המצרי ובכך לפגוע במדינת ישראל. "אזהרה: הקרן החדשה לוחמת למען הגז הערבי", נכתב בכרזות הקמפיין. והקרן? היא בכלל לא ידעה שהיא כזאת, אבל המסר נקלט.

מפלגות הימין הצטרפו בהתלהבות למתקפה, דרך ניסיונות חקיקה שונים להצר את צעדי ארגוני החברה האזרחית, כמו חוק העמותות על גרסאותיו השונות. החברה האזרחית הפכה לפתע לדמון שעומד מאחורי כל ניסיון התנגדות לשלטון. גם נתניהו קפץ על המציאה, מ"עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים" ו"להם יש וי 15, לנו יש צו 8" בבחירות 2015 ועד האשמת הקרן החדשה בכישלונו לגרש את מבקשי המקלט לאפריקה ב-2018 וההכרזה על פתיחת ועדת חקירה נגד הקרן. אנחנו עוד מחכים לזימון.

ההכפשה הפופוליסטית נגד ארגוני החברה האזרחית קיבלה חותמת רשמית כאשר התקשורת הממוסדת קנתה את הספין, וחשוב מכך – המרכז הפוליטי, מי שמגדיר את עמדתו כנקודת האמצע המדויקת ונסחף ימינה ככל שהימין נעשה יותר פופוליסטי. באמצע העשור האחרון הצטרף יאיר לפיד בהתלהבות לשורות הפופוליזם – בשלילת הייצוג הפוליטי של הציבור הערבי ("זועביז"), בחרם על עיתון הארץ וכן במתקפה על החברה האזרחית. "ארגונים רדיקליים כמו 'שוברים שתיקה' מקבלים מימון ממקורות זרים כדי להכתים את שמה של ישראל בחו"ל בעדויות אנונימיות", הוא אמר ב-2016. גם חברי כנסת משמאל עלו על העגלה: "שוברים שתיקה הוא ארגון נאלח שמקדם אג׳נדה בדרכים של שקר ועלילה בזדון", כתב אז איציק שמולי ממפלגת העבודה. חברו למפלגה איתן כבל קרא לפתוח נגדם בחקירת משטרה.

אין כמו לפיד כדי להמחיש את השינוי בהלך הרוח של המרכז הפוליטי בשנתיים האחרונות. ב-2015, אותה שנה שבה עמותות השמאל כביכול הביאו מצביעים ערבים באוטובוסים, לפיד עוד טען כי "עמותות השמאל הקיצוני מנסות לשכנע את הקהיליה הבינלאומית שהפסקנו להיות דמוקרטיה מתוקנת […] אני נאבק בעמותות השמאל הקיצוני כבר זמן רב […] כל הצדקנים והשקרנים שמנסים לטעון שישראל הפסיקה להיות דמוקרטיה". בתקופה האחרונה, אם להתנסח בעדינות, נראה שלפיד שקל מחדש את דעתו. "אם ביבי יישאר אנחנו בדרך למדינת הלכה ואובדן הדמוקרטיה", "אם נתניהו ינצח במנדט אחד, ישראל לא תהיה דמוקרטיה", "אנחנו לא דמוקרטיה", "השלטון דוחף בגלוי לביטול המבנה הדמוקרטי שלנו", "האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל הוא שאנחנו מפסיקים להיות דמוקרטיה" – אלה מקצת מהתבטאויותיו בנושא בשנה האחרונה. מדמוקרטיה מתוקנת ללא-דמוקרטיה כהרף עין.

אין כאן ניסיון להלקות את לפיד, שיטען להגנתו במידה רבה של צדק שהמציאות השתנתה. אכן, השנתיים האחרונות היו טראומטיות ונחצו בהן עוד ועוד קווים אדומים. ניסיונותיו של נתניהו להטות ולבטל את משפטו, שלוש מערכות הבחירות, העריקה של כחול לבן לממשלת נתניהו והטיפול האסוני במגפת הקורונה – כל אלה התישו את הציבור. אבל הדמוקרטיה הישראלית לא הייתה נקרעת בכזו קלות לולא נשחקה ביסודיות במשך שנים.

קו ישר עובר בין המתקפה על הערבים, מבקשי המקלט, התקשורת והחברה האזרחית לבין המלחמה במערכת החוק והטענות להפיכה שלטונית. יש בעולם דוגמאות לרוב המוכיחות זאת. די להזכיר את מלחמתו ארוכת השנים של ויקטור אורבן ב"קרן החברה הפתוחה" של ג'ורג' סורוס ואת נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו, שהעליל על עמותות איכות הסביבה שהציתו שריפות ענק באמזונס כדי לגרום לו להיראות רע, ורק בחודש שעבר כינה אותן "סרטן". כל דמיון למירי רגב הוא בראשם של הקוראים.

נראה שגם לפיד מבין זאת ושינה את דרכו. הניסיון האמיץ בתחילת השנה להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת הוכיח זאת. אך את הלקח יש לומר בגלוי: אי אפשר להיות חצי-פופוליסט או לפלרטט עם הפופוליזם בהתאם לצורך. פופוליזם הוא מחלה ממארת המשתקת את יכולתה של החברה לקיים שיח. כשכל שיחה הופכת לוויכוח, כל ויכוח הופך למלחמת חורמה, כל יריב פוליטי הוא אויב המדינה וכל ביקורת היא חתרנות. ומדינה רשאית לנקוט באמצעים חריגים מול אויביה.

תיאורה של ההיסטוריה כרצף אירועים המוביל לתוצאה בלתי נמנעת עלול ליצור אשלייה אופטית שמא מדובר בתכנון מראש. זה לא המצב. אך המציאות הפוליטית נבנית לבנה על גבי לבנה, והבלתי אפשרי נעשה אפשרי באמצעות תקדימים חדשים. בהתאם, בנייתה מחדש של הדמוקרטיה תיעשה לבנה על גבי לבנה. החלפת נתניהו, חשובה ככל שתהיה, אינה מספיקה. יש לנסח תפיסת אזרחות חדשה ופלורליסטית המבקשת להכיל במקום להדיר, לנהל דיון המבוסס על עובדות במקום מלחמת גרסאות, לחבק את קיומה של שונות במקום לחפש אחידות ולהבין שביקורת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, לא איום עליה. לקח עשור לפרק את הדמוקרטיה הישראלית. יש לקוות שבנייתה מחדש תהיה קצרה יותר.

–