ועידת האימפקט החברתי-סביבתי-כלכלי של המכללה האקדמית תל אביב יפו ומגזין דה מרקר התקיימה בשלישי שעבר בצל המשבר הגדול של מלחמת עזה, מתקפת הטילים של איראן, החטופים שנמקים בשבי ואי הוודאות הגדולה שעוטפת את הכל בבליל סמיך של רגשות: בלבול, דיכאון, כעס, תסכול, כאב וגם תקווה לעתיד טוב יותר.
כל אלה היו נוכחים בכנס המרשים, שהצליח להביא בשעת בוקר למכללה ביפו מאות משתתפים שמהווים חלק מהקהילה ההולכת וגדלה בישראל של העוסקים בתחומי האימפקט השונים, שלא מוותרים על התקווה ועל המאבק למען סביבה, חברה, כלכלה ומדינה מתוקנים וטובים יותר.
באולם הגדול של המכללה, בחסות ובתמיכה אקדמית כספית ומקצועית של הפורום הישראלי לקידום כלכלת אימפקט, SFI וארגוניו: נובה ומידות, והפדרציה של ניו יורק, התקיימו דיונים ושיחות שהצליחו לגעת במשבר הגדול שלנו ולפעמים גם לרגש.
משתתפות ודוברות כמו ליאורה בן צור ממקימות עתיד לעוטף, שאיבדה את אמה בטבח 7 באוקטובר, ומיכל אוחנה, שורדת מסיבת הנובה שסיפרה את סיפורה הכואב, המחישו לכל מי שהיה באולם את הכאב והסבל של השורדים והביאו את הקהל לדמעות, שהיו אולי הרקע המתאים ביותר לדיון המקצועי שהתפתח בשאר השיחות, ההרצאות והפאנלים.
למעשה, יותר משהיה זה כנס של אימפקט במובנו הצר, כלומר רתימת הון, משקיעים ותאגידים לעשיית הטוב במובן הסביבתי והחברתי, היה זה כנס על הצורך בשיקומה של מדינת ישראל. לא רק העוטף, לא רק נפגעי הנפש, לא רק מפונים ומשפחות חטופים, כולנו זקוקים לשיקום.
ועידת האימפקט השנתית, שכבר הפכה למסורת ומחברת את המגזין הכלכלי הביקורתי יחד עם המוסד האקדמי הראשון שחרט על דגלו את המחויבות לאימפקט חברתי, סביבתי וכלכלי – הצליחה להביא כמה נושאים חשובים לדיון, בהם הצורך בשיתוף פעולה בין מגזרי בשיקום הנגב המערבי, ההשלכות הסביבתיות של המלחמה, הלקחים שאפשר ללמוד מהניסיון העולמי בשיקום, ואתגרי בריאות הנפש למערכת הבריאות ולחוסן הישראלי כולו. כל אלה נושאים חשובים מורכבים, שמחייבים התגייסות וחיבור של החברה כולה.
על רקע זה בלט היעדרם של שני המנועים הגדולים בעלי הסמכויות והכוח האמיתי כאן, ההון והשלטון.
לקואליציה השלטת ולממשלת ישראל לא היה באמת נציג משמעותי בדיון החשוב הזה. ראש העיר המארחת, רון חולדאי, שנשא דברי פתיחה, רק הזכיר את הידוע לכל: הממשלה נעדרה והפקירה במשך חודשים רבים את השטח ואת העשייה, כאשר רק ראשי הרשויות המקומיות, לצד החברה האזרחית, התגייסו להתחלת השיקום והסיוע הנדרשים.
חבר הכנסת היחיד שהגיע היה אלון שוסטר מהמחנה הממלכתי, שר החקלאות לשעבר וחסר סמכויות בהווה.
יגאל גורביץ, נציג מנהלת תקומה (שמבין דבר או שניים באימפקט), רק הבטיח שאולי היום, סוף סוף, תהיה החלטת ממשלה בנושא התקומה והתחלת השיקום.
ברור היה לכל משתתפי הכנס שממשלת ישראל לא נמצאת כאן. לא עם אנשיה ולא ברוחה. היא במקום אחר. ממש בזמן קיום הכנס, בישרה הכותרת באתר דה מרקר על החלטת ועדת הכספים להעביר עוד 50 מיליון ₪ למגזר החרדי.
המפגש הנעים של אקדמיה, חברה אזרחית, אנשי מקצוע בתחום האימפקט, מומחי סביבה ובריאות הנפש היה אמנם חשוב ומעניין, אבל ברור היה כי בלי משאבים גדולים, בלי התגייסות אדירה של הממשלה ושל המגזר העסקי, אי אפשר לבצע את השיקום הנדרש כאן.
במובן מסוים היתה כאן החמצה, כי הרי הכלי של השקעות אימפקט תפקידו לתמוך בדיוק בזה: שילוב אמצעים, לא רק דרך פילנתרופיה, רגולציה או הגדלת מיסוי ותקציבים, אלא באמצעות דרך שלישית, דרך האימפקט, שמאפשרת לגייס הון ולהשקיע ולקדם עשיית הטוב לסביבה, לחברה, לכלכלה, לצרכי האדם וכדור הארץ.
דומה היה לפעמים שהגישה, גם של אנשי המקצוע של דה מרקר, היא שתפקידם של תאגידים הוא להרוויח כסף, תפקידה של ממשלה לשרת את האינטרס הציבורי, והחיבור ביניהם הוא לא טבעי.
דווקא מקהילת האימפקט יכולה לצאת בשורה אחרת: משקיעים ותאגידים יכולים לעשות טוב לא רק לצרכי יחסי ציבור, לא רק כגרינווש, אלא כחלק מתפיסת עולם על מקומם בחברה, במיוחד בעת משבר.
אני יודע שיש לא מעט עשייה של אימפקט בעולמות ההון, בקרב תאגידים ומשקיעים. הגיע הזמן לשלב גם אותם בשיח הזה, לא רק כנותני חסות למראית עין, אלא כשותפים של ממש.
ברכות מגיעות ליוזמי ומנהלי הכנס על המפגש החשוב שערכו, על כך שלא ויתרו גם בימים של חששות ודאגות ועל התרומה המצטברת והולכת שלהם לחברה הישראלית, הזקוקה עכשיו יותר מתמיד לעשייה של אימפקט.
ד"ר יובל קרניאל מאוניברסיטת רייכמן הוא מייסד ומנהל התוכן של FIN, מערכת מידע לדירוג ביצועי אחריות תאגידית של חברות, ושותף מנהל של קרן הגידור "אמירים אימפקט"
