בשבוע שעבר אישר בית המשפט בגואטמלה את ניצחונו של מועמד השמאל הפרוגרסיבי לנשיאות, ברננדו ארבאלו, מי שעומד בראש מפלגת "סמישה" ("זרעים"). הניצחון שלו הוא לא פחות ממהפך היסטורי במדינה, אחרי 75 שנות שלטון שמרני וימין צבאי. ארבאלו הוא סוציולוג שלמד באוניברסיטה העברית, מדבר עברית שוטפת וחי בישראל יותר מעשור: אביו, שהיה הנשיא הדמוקרטי הראשון של גואטמלה שנבחר ב-1945, שימש גם בתפקיד קונסול בישראל.
הניצחון של ארבאלו מפתיע מאד: בתחילת המירוץ קיבל בסקרי דעת הקהל פחות מ-3% תמיכה. אבל בשבועות האחרונים הצליח לסחוף אחריו רבים מאזרחיות ואזרחי המדינה, בזכות ההבטחה למה שהוא מכנה "האביב החדש", אזכור לימי שלטונו של אביו. וההסבר להצלחה שלו מעניין במיוחד, ברקע מה שקורה אצלנו בחודשים האחרונים:
"סמישה" החלה כתנועה שקמה בתגובה להפגנות ענק בגואטמלה ב-2015. הרקע למחאה: ועדה של האו"ם, שחקרה את השחיתות והחסינות (Cicig) שממנה נהנו הנשיאים – פרסמה ראיות לשחיתות ממסדית, בין השאר של הנשיא דאז פרז מולינה. בתגובה אסרה הממשלה את פעילותה של הוועדה, וזה היה הטריגר לתחילת ההפגנות הגדולות. ההפגנות התקיימו מדי שבת ונמשכו חודשים. הן התחילו בערים הגדולות אך עד מהרה התרחבו לאזורים הכפריים והילידיים, והן היו המקום שבו "סמישה" החלה לאסוף כוח פוליטי, כי רבים מחבריה הובילו את המחאה. תוכנית הפעולה של "סמישה" הייתה פרוגריסיבית, אבל הדגל המרכזי שלהם היה מלחמה בשחיתות ובכוחו הגובר של המשטר, שבעזרתו רדף את התקשורת והצליח למנוע כמעט לחלוטין פעילות אופוזיציונית אפקטיבית. שם נשתלו למעשה הזרעים, כשמה, של תנועת הGrass Roots הזאת, שהביאו לאירועי השבוע שעבר.
בבחירות 2019 עמדה בראש המפלגה תלמה אלדנה, התובעות הראשית לשעבר ונשיאת בית המשפט העליון, שהקימה לראשונה ביבשת בית משפט מיוחד לפשעים נגד נשים. פעילותה נגד השחיתות הביאה להתפטרות הנשיא, אך אלדנה נאלצה לצאת לגלות לאחר שהואשמה בשחיתות לכאורה. אבל גם בלעדיה, תופעת "סמישה" המשיכה להתחזק עד לניצחון המפתיע וההיסטורי, למרות קמפיין פייק ניוז נרחב ברשתות החברתיות שתייג את ארבאלו כקומונסיט שיפקיע אדמות, יפזר את צבא גואטמלה ויאסור על דתות לפעול במדינה.
בשביל להסביר את המשמעות של הניצחון הזה צריך לחזור עוד אחורה. אחרי שזכתה גואטמלה בעצמאות ב-1821, נשלטה המדינה על ידי מספר משפחות עשירות ממוצא אירופי, אשר ניצלו ודכאו את האוכלוסייה הילידית, בדומה למה שקרה ברובן המוחלט של מדינות אמריקה הלטינית. במאה ה-19, לאחר סיום הקולוניאליזם הקלאסי וככל שגברו האינטרסים הכלכליים באדמות גואטמלה, סדרה של רודנים מקומיים דאגו להפקיע אדמות מהאיכרים שעיבדו אותן ולהעביר אותן למקורביהם, כמו גם למספר מצומצם של חברות צפון אמריקאיות. הבולטת ביניהן הייתה חברת “united fruit” – החברה שאחזה במונופול ביצוא הבננות (שגודלו באדמות שניתנו לה בחינם) , והייתה גדולה כל כך עד שהיוותה למעשה מדינה בתוך מדינה בגואטמלה – ומכאן הכינוי "רפובליקת בננות". "United fruit" שלטה על היציאה היחידה של גואטמלה לאוקיינוס האטלנטי, על מסילות הברזל ואמצעי התחבורה במדינה. לא במקרה בחר גארסיה מרקס לשים בפיו של הקולונל אאורליאנו בואנדיה את משפט: "תראה את הצרה אליה הכנסנו את עצמנו רק בגלל שהצענו לגרינגו (כינוי לזר מארה"ב) אחד לאכול בננות".
בגואטמלה, הצרה הזאת החלה לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות ב-1945, בהן נבחר לנשיאות חואן חוסה ארבאלו, אביו של ברננדו. המשטר הדמוקרטי שהקים הוציא לפועל רפורמה אגררית שכללה הפקעות קרקעות שלא עובדו, ורפורמות נוספות, שהעניקו לפועלי גואטמלה בפעם הראשונה זכויות סוציאליות נרחבות. אלא שהאוליגרכיה המקומית, בסיוע אמריקני, פעלה להפלת המשטר. בחסות ה-CIA, התרחשה ב-1954 ההפיכה הצבאית הראשונה בגואטמלה, שהחליפה את המשטר הדמוקרטי במשטר צבאי. זו הייתה הראשונה מבין סדרת ההפיכות הצבאיות שהכתה במרכז ובדרום היבשת במסגרת תוכנית "קונדור". פעילי שמאל רבים באמריקה הלטינית נרצחו, אבל בין המעטים שהצליחו למצוא מחסה בשגריריות המדינות השכנות היה גם אחד בשם ארנסטו, מי ששנים אחר-כך יהפוך, לצערם של האמריקאים, לצ'ה גווארה, ששורשיו האידאולוגיים נולדו למעשה באותו יום.
מאז שלטו בגואטמלה גנרלים וחונטות למיניהן, שהשתייכו לימין הפוליטי והכלכלי. אלו שלטו באמצעות מעשי רצח סדרתיים של מתנגדים פוליטיים ואוכלוסיה ילידית, ולפרק האפל הזה בתולדות המדינה יש גם קשר ישראלי:
בתחילת שנות ה-80', לקראת סופו של המשטר הצבאי, ביצע הדיקטטור אפרים ריוס מונט רצח עם של בני המאיה. יותר מ- 150,000 בני אדם נרצחו, ובראיון שהעניק מונט, הוא סיפר שמשטרו הצליח מכיוון ש"רבים מחייליו אומנו על ידי ישראלים". ישראל מכרה למונט רובי גליל, עוזי, מרגמות של חברת סולתם (שנרכשה על ידי אלביט), מרגמות – שלפי עדויות שימשו להפצצות כפרים, פגיעה בילדים ורצח רבבות, מערכות מעקב, אימונים ותחמושת. אנשי המוסד הישראלי גם נפגשו לעיתים קרובות עם מי שרצחו פעילי שמאל חפים מפשע, והואשמו אחר כך בפשעים נגד האנושות.
למעשה, לאחר האמברגו האמריקאי ב-1975, ישראל הפכה לספקית הנשק הראשית של גואטמלה. השגריר שם דאז, יצחק פונדק, אפילו התלונן על העיכוב במכירת הנשק לגואטמלה, והסביר כי אין לצפות לתמיכתה במשטר הצבאי הישראלי ללא מכירת תתי מקלע מסוג עוזי. הדברים האלה קרו בכל אמריקה הלטינית, אך קיבלו דווקא בגואטמלה ביטוי חריף יותר, בעיקר כי רוב הנרצחים השתייכו לעמים ילידיים. המסמך המופיע כאן, הוא אחת העדויות הבודדות לכך שעדיין נותרו:
גם אחרי שבוטל כביכול המשטר הצבאי, המשיכה גואטמלה להתמודד עם אתגרים מדיניים רבים, שחיתות שלטונית וחוסר יציבות. הצבא אמנם גורש מהשלטון, אבל נותר בעל כוח רב בפוליטיקה של המדינה.
לארבאלו מחכה עבודה רבה ושקשה להעריך את הסיכוי שלו להצליחה בה. היא עדיין מוכה באלימות פוליטית ופלילית גוברת ומידת האמון של הציבור בממשלה הוא פחות מ-7%. בגואטמלה חיים, לפי אומדנים רשמיים, יותר מ-10 מיליון בני אדם מתחת לקו העוני – מתוך אוכלוסייה של 18 מיליון תושבים. זו אחת המדינות הכי לא-שוויונית באמריקה הלטינית ובעולם, והאחוזון העליון מחזיק בעושר ששווה בערכו לעושרה של יותר ממחצית האוכלוסייה כולה. כמעט כל מי שיכול, ושאינו מקורב לשלטון – מהגר לצפון היבשת.
את גודל האתגר שמחכה לארבאלו ראינו כבר השבוע: בתי המשפט, אשר תומכים במשטר הקודם, אסרו על פעילות מפגלת "סמישה" בעקבות חתימות מזוייפות-כביכול. נבחריה הפכו לפוליטיקאים עצמאיים שאינם מסוגלים לפעול כמפלגה. ישנם גם איומים רבים על חייו של ארבאלו, מכנופיות פשע שנהנו מתמיכת המשטר עד לכוחות בתוך הצבא והמשטרה בגואטמלה.
למרות כמעט 60% שהצביעו לארבאלו, גואטמלה לא הפכה בין לילה למדינה פרוגרסיבית ו"שמאלנית". רוב האוכלוסייה מתנגדת מאוד לנישואים בין בני אותו מין, להפלות (כיום אלו מותרת רק בעת סכנת חיים) ולמתן זכויות לאוכלסיות ילידיות. דווקא בגלל השמרנות הזאת, הניצחון שלו מעורר תקווה וחשוב ללמוד ממנו.
"סמישה" מציגה תוכנית פעולה אפקטיבית וסדורה נגד הפופוליזם הדרום-אמריקאי שמקדמים ממש בימים האלה בוקלה באל סלבאדור ומילאי בארגנטינה: עבודת Grass roots אמיתית קואופטציה נכונה של מחאה עממית – יכולות להיות כלי יעיל נגד שחיתות ונגד הפיכת הדמוקרטיה לכלי חלול.
