דווקא כשסוף סוף הצלחתי לייצר בניסי ניסים מספיק שקט (הילדים סוף סוף נרדמו) וישבתי לכתוב, הפריעה לי שיחת טלפון. בצד השני הייתה חבובה חביבה ביותר שאמרה שמגיעה לי הטבה מיוחדת, מדהימה, בתור מילואימניק גיבור ואמיץ (באמא שלי שהיא השתמשה במילה 'אמיץ'). ככה, בערך, זה הלך:
יש כרטיסי לוטו, נכון? נכון. ולכל כרטיס יש איקס סיכוי לזכות. ככל שנמלא יותר, הסיכוי שלנו לזכות עולה לזכות. ושזוכים זה במלא כסף, נכון? זה בדיוק מה שעושים בחברה שהחבובה עובדת בה: ממלאים בשבילנו הרבה לוטואים למיניהם. ועכשיו הם מציעים דיל בלתי ייאמן במיוחד למילואימניקים אמיצים: תשלם לנו 50 שקל בחודש, אנחנו נמלא כרטיסים במקומך ואתה תקבל בחזרה לפחות 500 ש"ח. הבטחה שלנו. גם אם הכרטיסים שמילאנו במקומך לא זכו.
נשמע מדהים, לא? תשואה מובטחת של 1,000 אחוז בלי מאמץ. הדבר ההגיוני לעשות, לכאורה, הוא לא רק להגיד כן למינוי אלא לעשות עוד עשרה. לפחות. שתקי גברת חבובה וקחי את הכסף שלי, כדי שתוכלי להביא לי הרבה יותר.
במקום זה המהמתי בנימוס, אמרתי שפחות מתאים וסיימתי את השיחה.
לא התבלבלתם. זה לגמרי טור על ביבי. ועל שדרות. ועל השאלה שעולה בכל פעם, בכל פאקינג פעם, שאני או מישהו אחר מדברים על משהו שקשור לשדרות ולעוטף:
למה הם, אתם, עדיין תומכים בו?
זו כמובן הגרסא המנומסת. האחיות שלה הרבה פחות נחמדות: החל מ'זו אשמתכם שתמכתם בו' ועד ל'נו מה זה משנה, הרי בכל מצב תתמכו בו'.
היו הרבה דיונים על הטענה מוזרה הזאת כאילו אדם צריך להצביע 'נכון' כדי להיות ראוי לביטחון ולרווחה, על הנטיה להאשים אוכלוסיות מוחלשות במצבן, אבל אני רוצה להגיד משהו אחר: בשדרות, התמיכה בנתניהו הייתה, ובמובנים רבים עודנה, הגיונית.
כן. הגיונית. ממש הגיונית. אחולמניוקי הגיונית. קראתם נכון.
נחזור לסיפור שלמעלה.
נניח שמי שהיה מציע לי הזדמנות עסקית בלתי חוזרת לא הייתה החבובה ההיא בטלפון אלא חבובה אחרת, אותה אני נוהג לכנות 'אשתי'. כנראה שהייתי מסכים. למה? מה ההבדל?
ההבדל הוא, קודם כל, באמון.
אני לא מאמין לחבובה בטלפון. היא זרה לא מוכרת שמתקשרת למכור לי משהו. היא רוצה ממני כסף עכשיו על סמך הבטחה עתידית, מעורפלת. לא רק שאין לי דעה לגביה, אני הרי גם יודע שאלה שמבטיחים הבטחות קסומות בטלפון בדרך כלל מחרטטים. שרוב הסיכויים שאתן את הכסף שהיא מבקשת, אבל את התמורה לא אראה. את אשתי, לעומת זאת, אני מכיר. ואוהב. וסומך עליה. במילים פשוטות: היא בצד שלי.
לשמאל ולמרכז הישראלי יש בעיה מאוד פשוטה בפריפריה היהודית: לא סומכים עליו.
אבא שלי, בן דודי תמיר או השכנים שלי לא יצביע בחיים לכל מה שהם תופסים כשמאל מאותה סיבה שאני בחיים לא אפתח בחיים את הארנק להצעות מפתות מזרים בטלפון.
אני שמאלני. מאמין בסוציאל דמוקרטיה, בהיותנו חלק מהחברה המודרנית והמערבית, בזכויות להט"ב, בהסדר מדיני שבסופו מדינה פלסטינית. כל החבילה. אבל גם גדלתי בבית, בשכונה, בחברה שחיים את חוסר האמון הבסיסי הזה מול מה שנתפס כאליטה.
המקורות לכך רבים: החל מעוולות היסטוריים, מהמשאית ששמה את סבא שלי במעברה בלי שום אפשרות לתעסוקה או לעתיד, דרך ההדרה והעוני של הפריפריה היהודית וכלה בקושי אמיתי להציב פתרונות משכנעים לסדר היום.
וכן, כמו שרבים מכם בטח צועקים – הייתה וישנה גם הסתה. שיסוי. קמפיין ארוך שנים שמצייר את ה'שמאל' הנורא כשליח השטן והמופתי. אבל מי שמנסה לדמיין שהקמפיין הזה לא התיישב על משקעים אמיתיים, על פערים אמיתיים, משקר לעצמו.
בשורת מערכות הבחירות שאחרי ממשלת נתניהו השלישית, נושא העוטף היה אחד המדוברים. היינו בתקופת השיא של השריפות, המטחים וניסיונות ההסדרה מול חמאס שהתרחשו תחת אש. 'אז מה אם ירו על אשקלון' של מירי רגב, 'חמאס הגיב בצורה מתונה וירה רק אל העוטף' של הנגבי. כל העסק. ועדיין, תושבי שדרות לא נהרו להצביע לאלטרנטיבה.
למה? כי גם אני, בתור מי שרוצה את האלטרנטיבה, לא הצלחתי להבין מה היא מציעה.
'נגיב בעוצמה'! הייתה סיסמה אחת שרצה אז הרבה. אוקיי, כולם מבטיחים להגיב בעוצמה. מה התכלית? אתם מתכננים להחליף את חמאס? במה? לכבוש את הרצועה? להגיע להסכם? מה, בדיוק, אתם מציעים לי? התשובה האמיתית הייתה בדיוק אותו הדבר, רק ממלכתי יותר.
במה, מהותית, ממשלת השינוי הייתה שונה מבחינתנו בעוטף? בנט ולפיד התרברבו ש'הגבנו לכל בלון'. בעוטפת ספרותית זה בעצם אומר: תקפנו עוד דיונה בזמן שחמאס התאמנו לקראת המתקפה שלהם.
זה לא תמיד היה ככה. אבא שלי, זה שהיום בחיים לא יצביע לשמאל, העלה לשלטון את אהוד ברק. אחרים תמכו ברבין ובעמיר פרץ. מי שמנסה להגיד לעצמו שככה זה, שזו הדמוגרפיה, שאנשים נולדים עם שתי עיניים, שתי רגליים וכרטיס חבר בליכוד, משקר לעצמו כי היאוש קל. הוא מאפשר לנו להישאר במקום, לעשות אותו דבר.
אז מה עושים? קודם כל לא מחכים לבחירות. ב-2006 נתניהו היה פוליטיקאי מושפל ומוכה והליכוד היה בשפל של כל השיאים. עד לשנים האחרונות בן גביר היה פוליטיקא מוקצה, קיצוני. המשותף לשניהם הוא שהם לא חיכו עד לבחירות כדי לחפש איזה חיבור מילים מדויק שישכנע אנשים. כלומר, גם את זה הם עשו, אבל קדמה לכך הרבה עבודת שטח.
כשנתניהו מגיע לנאום בפריפריה (ראיתי אותו ב-3 ערים שונות), תמיד יעלה מישהו מהשלטון המקומי (ראש העיר או חבר בולט במועצה) ויספר מה הוא עשה בשבילם עד כה ומה יעשה. הוא תמיד ידבר גם על סוגיות עירוניות. חברה שלי, שמנהלת חמ"ל אזרחי מתחילת המלחמה, נוהגת לומר שעד היום חברי הכנסת האפקטיביים ביותר עבורה הם אלו מעוצמה יהודית. זה כמובן לא בא להגן על העמדות שלהם ובעיניי עצם העובדה שפרלמנטרים מהקואליציה מצטיינים בעיקר בעזרה לחמל"י התנדבות זו בעיה בפני עצמה (אתם השלטון, בחייאת ראבק), אבל זה סיפור אחר.
לגוש המרכז-שמאל יש משימה לא פשוטה והיא לספר סיפור אחר. סיפור ציוני (כי רובו ציוני) שנותן מקום ומרחב גם לאוכלוסיות לא ציוניות ומשתף אותן. סיפור שמסביר איך הרעיונות הכלליים שמאחדים אותו יכולים להיטיב את חיינו מחר בבוקר. בשביל זה צריך, במילה אחת, שטח.
שטח הוא לא רק סניף שמחלקים בו פליירים. שטח הוא כתובת. המקום שבו מנהלים אקטיביזם עירוני. כדי ששדרות תצביע למפלגת העבודה, למשל, מפלגת העבודה צריכה להראות איך ערכיה ופועלה של המפלגה מיטיב את חיי העיר כאן ועכשיו. לקחת חלק במאבקים עירוניים. לעזור כמה שאפשר. להגיע, לשמוע, גם את הדברים הקשים.
זה לא פשוט ודורש התמודדות עם סיטואציות מורכבות. יצא לי לנסות לארגן כמה פעמים מפגשים כאלו, והתחושה הייתה שמבחינת הפוליטיקאים – תנאי הפתיחה חייבים להיות חדר מלא בקהל אוהד, או לפחות מנומס. אבל ככה לא בונים אמון. אנחנו זקוקים להשקעה מיידית, לשטח, לנבחרים שיבואו לרדוף אחרי הקהל. עכשיו. לא בבחירות. שיקשיבו לצעקות. לכאב. לשאלות הקשות. גם למילים הלא נעימות לפעמים. ושיגיעו גם למחרת. שישקיעו קודם בכאן ועכשיו, בכביש בחוץ או במחלקת הרווחה העירונית. ככה, יום אחרי יום, גבעה אחרי גבעה. שיפרשו סיפור אידיאולוגי רחב שנותן אלטרנטיבה שמתייחסת לבעיות הבטחוניות, הכלכליות והחברתיות שלנו.
זו לא תשובה סקסית או מגניבה. היא לא מתעסקת בסיסמאות. זה לא 'להיות בטחוני יותר', 'לדבר על מסורת' וגם לא קשור בהכרח למוצא של ראש המפלגה. אבל זאת המציאות, להבנתי. או בפשטות: למה הם ממשיכים להצביע לנתניהו, אתם שואלים? כי אתם לא מציעים להם ברירה.
