בחסות המלחמה, גבולות חופש הביטוי בישראל הולכים ומצטמצמים. חקירות וכתבי אישום נגד התבטאויות ברשתות החברתיות, גם כשפוטנציאל המסוכנות שלהן אפסי; ניסיונות למנוע הפגנות כנגד המלחמה או הבעת הזדהות עם תושבי עזה; ושימוש משטרתי בכוח כלפי מפגינים – כל אלה פגעו קשות בזכויות היסוד של אזרחים למחות כנגד המדיניות שממשלתם מקדמת. אך מה בדבר מחאה כנגד הממשלה עצמה? האם צפוי להתכרסם גם החופש שלנו כאזרחים לדרוש את החלפת הממשלה והעומד בראשה? זכותם של האזרחים להביע את חוסר שביעות רצונם מראש הממשלה ולתבוע את סיום כהונתו היא ביטוי לעקרונות הבסיסיים של אחריותיות וביקורת על השלטון. בלעדי זכות זו, אין קיום לדמוקרטיה.
בחודשים הקרובים, הזכות לתבוע את החלפתו של ראש הממשלה תעמוד למבחן, ככל שהמחאה נגד ראש הממשלה נתניהו תצבור תאוצה. חלק ניכר מאזרחי ישראל רואים את נתניהו כאחראי אישית לניסיון הפיכה משטרית שביקשה להחליש ולערער את המשטר הדמוקרטי בישראל; חלק ניכר מאזרחי ישראל מייחסים לנתניהו אחריות למחדל ה-7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו. האם אזרחים אלה יוכלו למצות את זכותם הדמוקרטית למחאה נגד ראש ממשלה, שהבהיר כי אין בכוונתו לקחת אחריות ולפנות את כיסאו?
האינדיקציות הקיימות מטרידות ומעלות חשש רציני מפני ניסיון להשתיק מאבק פוליטי לגיטימי נגד ראש הממשלה. למעשה, ניסיונות השתקה שכאלה כבר אירעו. בסוף אוקטובר המשטרה אסרה לקיים הפגנה הקוראת להדחת נתניהו בקרבת ביתו בקיסריה (בסופו של דבר, המשטרה חזרה בה). בחודש שעבר, המשטרה עצרה 21 מפגינים שקראו להקדמת הבחירות ופיזרה את המוחים עם מכת"זית ופרשים.
אבל האינדיקציה המטרידה ביותר היא קיומה של לגיטימציה ציבורית – בקרב תומכי הימין – להשתקת המחאה נגד נתניהו ולתיוגה כ"הסתה", באופן שיאפשר לנטרל את ההתנגדות הציבורית לראש הממשלה.
תחושת לגיטימציה זו עלתה בסקרים אותם ערכנו במכון לחירות ואחריות באמצעות חברת iPanel בקרב מדגמים מייצגים של הציבור בישראל. בסקר בראשית נובמבר שאלנו: האם בזמן המלחמה יש לאסור על עריכת הפגנות שקוראות להתפטרות ראש הממשלה? בקרב מצביעי הימין (ליכוד, ציונות דתית, עוצמה יהודית, ש"ס ויהדות התורה), רוב ניכר של 74% סבור כי אכן יש לאסור הפגנות כאלה. פירוש הדבר: כשלושה רבעים ממצביעי הימין מתנגדים למימוש החירות הדמוקרטית היסודית לתבוע את החלפת המנהיג.
התנגדות זו, יש לציין, נרשמה בשיאה של המלחמה – תקופה שבה יש לציבור נטייה מוגברת לתמוך במנהיג שמוביל את המאמץ המלחמתי. אולם בסוף פברואר, אחרי שיאו של המאמץ המלחמתי, הגענו לממצא מטריד עוד יותר. שאלתנו התייחסה לשלטי החוצות עם תמונתו של נתניהו, ולצידה הכיתוב: "אתה הראש – אתה אשם". שאלנו אם השלטים מהווים ביקורת לגיטימית על ראש הממשלה או הסתה נגדו. בקרב מצביעי הימין, 79% סברו שמדובר בהסתה. פירוש הדבר: אמירה ביקורתית כלפי ראש הממשלה נתפסת על ידי מרבית תומכיו כהסתה אסורה, גם אם אין בה קריאה לאלימות או למעשה פסול אחר. עצם ייחוס האחריות לנתניהו, מבחינת מצביעי הימין, הוא בלתי לגיטימי – "הסתה".
מדינת ישראל חוותה בעבר קמפיין אמיתי של הסתה נגד ראש ממשלה – קמפיין שהסתיים ברצח. הלקח מרצח רבין הוא הצורך לשרטט גבולות של מותר ואסור במאבק נגד ראש ממשלה והחובה להגביל את זכות המחאה במקרים קיצוניים של עידוד אלימות. אולם הסכנה היא הגבלת יתר של המחאה באופן שיביא בפועל להשתקתה, שכן ביטויים ביקורתיים עלולים להיתפס כהסתה, וכך ידוכאו ביתר קלות. בנוסף, עלול להיווצר אפקט מצנן שיביא לצנזורה עצמית בשל החשש מפגיעה במי שיעז למחות. הממצאים שלנו מראים כי סכנה זו אורבת למתנגדי נתניהו. כאשר ראש ממשלה, שהישרדותו הפוליטית בראש מעייניו, מקבל לגיטימציה מתומכיו לדיכוי של מחאה פוליטית – אנחנו עלולים לראות מגמה הולכת ומתחזקת של השתקה, גם אם הדין הפלילי לא ישתנה כלל.
מאבק פוליטי בלתי אלים להפלת המנהיג הוא חלק מהדמוקרטיה. כל מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו צריך לאפשר את הניהול של מאבק כזה באופן חופשי ולגיטימי.
פרופ' אסיף אפרת הוא מ"מ ראש המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן.
פרופ' אדם שנער הוא חבר סגל בבית ספר הארי רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן.
