זוכרים את יום הזיכרון? ההוא מלפני שלושה ימים? אני זוכרת שהרגשתי כאילו בפעם הראשונה אחרי שמונה חודשים ומאז הקריסה הטוטאלית של השבעה באוקטובר אני יכולה להוציא את האצבע מהחור בסכר, להפסיק להדחיק הכל כדי לתפקד – ופשוט לתת לכל הצער גדול המימדים הזה לשטוף אותי עד שאני טובעת. אני מכירה עוד הרבה מאוד אנשים שבשבילם זה היה ככה – התפרקנו תחת המשא הכבד הזה וישבנו מול הטלוויזיה בעיניים נפוחות שכבר התרוקנו מדמעות.
אחרי זה אמור היה לבוא הרגע שהדגל חוזר לראש התורן ואנחנו חוזרים לחייך, לרסס ספריי שלג, להרגיש איזושהי הקלה. הנה, זה נגמר. עד הפעם הבאה, זה נגמר. רק שזה לא באמת נגמר, ואין צפי שזה ייגמר, וזה נמשך לפני, ותוך כדי, ואחרי.
אנשים ששומעים את הצפירה ונלחמים באינסטינקט לרוץ לממ"ד, טקסי זיכרון משודרים בטלוויזיה עם שורות כתומות של פיקוד העורף בצד המסך, שמזכירות לך שאין שגרה בכל כך הרבה מקומות במדינה הזאת, מלחמה בעזה שנמשכת, ממש בזמן שמדברים על לזכור את הנופלים, תוך כדי שנכנס עוד כלי טיס בלתי מזוהה מלבנון ומופצץ עוד בית במטולה (שלידיעת הקורא גולדקנופף, עדיין סגורה).
עברנו ליום העצמאות ה-76, עוד שורות כתומות של פיקוד העורף בצד המסך, המלחמה בעזה עדיין כאן ובגזרת לבנון, האזרח הישראלי אלעד פינגרהוט מאבד את חייו מירי נ"ט של החיזבאללה לאדמית. הצפירות נגמרו לשנה זו, אבל האזעקות? הן עדיין איתנו ולא נראה שהן הולכות לאנשהו.
ועוד לא דיברנו על החטופים ועל העובדה שכל עוד הם שם, השבעה באוקטובר עוד לא נגמר; הוא אירוע מתגלגל שנמשך ומסלים מרגע לרגע – ואת הטראומה הקולקטיבית של הציבור הישראלי (וגם את זאת האישית של משפחות הקורבנות, והניצולים, ומשפחות החטופים) אי אפשר להתחיל לעבד או לרפא, כי זה פשוט לא נגמר.
וציפו שכן נשמח קצת, פחות אבל נשמח, כי יש לנו מדינה, וכי זה לא כמו השואה (יצא לכם לספור כמה פעמים אמרו לנו את זה בנאומים ביום השואה האחרון?), ויש לנו צבא (גם אם הוא לא היה שם כשממש היה צריך אותו) ואסור, פשוט אסור לתת לסינוואר את התענוג של לראות את יום העצמאות הישראלי לא נחגג. ואני מבינה, אני באמת מבינה, אבל לא ככה, ממש לא ככה עובדת נפש האדם.
כל אחד מאיתנו תקוע בשלב שונה מבין חמשת שלבי האבל; חלקנו כועסים מאוד, חלקנו בדיכאון, חלקנו עמוק במיקוח (ויש כאלה שתפקידם להתמקח אבל הם לא מתמקחים מספיק נכון לרגע זה), אבל אף אחד לא נמצא בשלב הקבלה, כי אי אפשר לקבל את זה, הנפש פשוט לא מסוגלת, המוח לא מסוגל לקבל את זה שזו המציאות שלנו ואין לה סוף בעתיד הנראה לעין.
ומי שאחראי עלינו? הממשלה שלנו? הם נמצאים כל כך עמוק בשלב ההכחשה שהם לא נותנים למציאות לבלבל אותם. אפשר להקליט טקס ולסגור אותו בקפסולה מפני המציאות שבחוץ, אפשר להחליט שלא מחליטים על היום שאחרי, אפשר לעשות "תרגיל מבריק" על הגב של הציבור והחיילים ולמצוא עוד דרך שבה ציבור שלם יתחמק מלמלא את חובת הגיוס האזרחית שלו בזמן שכל הצבא קורס תחת הנטל של מלחמה ממושכת מאוד בשתי חזיתות.
ובחזרה למציאות שלנו. תם יום הזיכרון, אבל הוא מעולם לא התחיל ומעולם לא נגמר. תם יום העצמאות אבל מרגיש שהוא מעולם לא קרה. ואלעד פינגרהוט ז"ל שנהרג מפגיעת הנ"ט, וחמשת לוחמי הצנחנים שנהרגו בתקרית הדו"צ, סרן רועי בית יעקב ז"ל, סמ"ר גלעד אריה בוים ז"ל, סמל דניאל חמו ז"ל, סמל אילן כהן ז"ל, וסמ"ר בצלאל דוד שעשוע ז"ל, הם כבר ייספרו לנו ליום הזיכרון הבא. תזכרו +6, שלא נשכח, זה רק עוד שנה מעכשיו.
