מאז שבעה באוקטובר אני שומעת שוב ושוב את המשפט "אין לנו ארץ אחרת".
הוא אמנם מגיע בגרסאות שונות, אך משלטי חוצות להרמת המורל הלאומי ועד לחברים שחלמו כמוני על היום שבו יעלו על מטוס ויעזבו, ברור כי השבת השחורה חיזקה אצל כולנו את הזיקה לישראל. שלא ישתמע אחרת, זה קרה גם לי.
כשעשרה מבני משפחתי נרצחו או נחטפו מקיבוץ בארי, הבנתי כמה חשוב שיש בית, וכמה קשה ומזעזעת התחושה כשהוא מתפרק. הרגשתי בעוצמה חדשה את הזעם על כך שהמקום שבו אני חיה סובל מחוסר צדק ודורש תיקון.
גם הקולות מחו"ל עשו את שלהם. כשנסעתי לאירופה במסגרת משלחות של משפחות חטופים חוויתי תחושת זרות צורמת, אבל זה עוד היה המקרה הטוב.
במקרה הרע, פתחתי טיקטוק וראיתי סרטונים שמכחישים או מצדיקים את הטבח, במסווה של שמאל פרוגרסיבי שמטריף את השכל. האירועים שנמשכים מאז שבעה באוקטובר ועד היום מדגישים עד כמה מדינת ישראל המתפוררת תחת שלטונה של ממשלה הרסנית חייבת שינוי, ועד כמה זר לא יבין את המציאות שבה אנחנו חיים.
לכאורה, אין לנו ארץ אחרת. אבל אולי בעצם יש?
כטינאייג'רית תל אביבית מעירוני א', לא ראיתי את עצמי נשארת בישראל.
הפנטזיה מגיל צעיר הייתה לברוח מכאן לאירופה או לניו-יורק, מקום זוהר ורחוק ממלחמות. מילדות הערצתי סרטים זרים, הצגות מחו"ל, תערוכות בינלאומיות חשובות. כמשפחה טיילנו הרבה בעולם ועם כל חזרה לארץ הייתי חוטפת דיכאון. הזהות שלי נקשרה בתרבויות ובמקומות רחוקים. מצאתי את עצמי בהם יותר מאשר במציאות הישראלית, שעם השנים גיליתי עד כמה היא אכזרית.
כשהייתי בבית הספר היסודי, הזכירו בטקס יום הזיכרון שני ילדים בני 12 או 13 שנרצחו בפיגוע באוטובוס; באחד המבצעים בדרום נפל טיל על לול בבארי, ופחדתי כל כך שטיל כזה יפגע בבתים של בני המשפחה שלי (ההורים הרגיעו ואמרו שבגלל שהקיבוץ כל כך קרוב לעזה, הטילים תמיד עוברים מעליו). בגיל 14 הלכתי עם חברה להפגנה ושמעתי את המילים "כיבוש" ו"נכבה" וגיליתי שיש גם נרטיב שונה מזה שלמדתי בבית הספר. לאט לאט, הבנתי שאני מפחדת לחיות במולדת שלי ומפחדת להיות חלק מהמיליטנטיות שלה. הדודים שלי בקיבוץ אמרו לי שאני לא מבינה את האנטישמיות שיש בעולם כלפינו, אבל בשלב הזה כבר החלטתי. המקום הקטן והאלים הזה לא בשבילי, אני רוצה את האורות של פריז. אמנם נולדתי כאן, אך מי קבע שזו חייבת להיות המדינה שלי?
היום אני כבר לא טינאייג'רית. ההתבגרות הכניסה את חיי לתוך הקשר שבו אני חלק מדור שלישי (ופריבילגי) שחי על בסיס העבודה הקשה של הדורות שקדמו לו, אלה שהיו צריכים לברוח ממולדתם כדי להישאר בחיים.
פעם, המילה 'יהודייה' לא הייתה רלוונטית לזהות שלי ואת המילה 'ישראלית' היה לי קשה לקבל. ניסיתי להתנער משתיהן. היום, מאז שהחל הגיהינום של שבעה באוקטובר, אני מבינה שזה לא אפשרי. לא רק בגלל הסולידריות שכולנו מרגישים ברמה כזו או אחרת, אלא גם כי הטראומה הבלתי נתפסת שאנחנו עוברים כפתה על החיים שלי טוויסט לא רצוי ושינתה אותם לנצח.
שירה הברון בהריסות ביתם של אביתר ולילך קיפניס ז"ל בבארי. צילום: דנה דוידי
אני משפחה ישראלית שכולה, משפחה יהודית שנטבחה. הבתים של הדודים שלי שנבנו על אדמת המולדת, נשרפו, ויחד איתם אני מרגישה שנשרף הבית שלי. מרחובות תל אביב ההומים ועד שבילי בארי השלווים, הנופים של הארץ הזאת וכמובן אנשיה, כל אלה גידלו אותי, עיצבו אותי והפכו חלק מהותי ממני. ישראל היא לא רק המדינה שבה נולדתי, היא גם הבית שלי, לטוב – וגם לרע מכל. השורשים, השפה, הקשרים, ויותר מכל –המשפחה, הם חלק ממני לא פחות מאותם דברים רחוקים.
ולמרות כל זה, וגם אם בית יש רק אחד, האם נשארים בו גם כשהוא עולה באש?
לפני שהקיבוץ שסבי וסבתי ייסדו נחרב, האמירה הטרנדית הייתה: "אתם דור העתיד".
למקרה שלא נתקלתם, זה משהו שאומרים נציגי הדורות הבוגרים יותר בעיקר בהפגנות או בהרצאות, בדרך כלל בליווי טפיחה על הכתף. המשפט הזה אולי נכון, אבל תמיד עורר בי כעס.
נכון, המדינה הזאת תצטרך מנהיגות חדשה שתצמח גם מתוך שכבת הגיל שלי וכן, הייתי רוצה לראות את הבית שלי הופך למקום טוב יותר. אבל במשפט הזה, "אתם דור העתיד", מסתתרת אחריות עצומה על מדינה שלמה שנמצאת במצב קריסה.
אחריות עצומה לאחות את אינסוף השברים הפנימיים, לטפל במשברים הבינלאומיים החריפים. יש אנשים בגילי שמשתוקקים לתפקיד, וכולי תקווה שהטובים והמקצועיים ביניהם יצליחו להישמע ולהשפיע. אבל האם באופן אוטומטי האחריות על המדינה שבה משפחתי נרצחה, נחטפה, נהרסה ועדיין לא אוחדה, צריכה להיות מוטלת עליי? האם, כדור העתיד, נגזר עליי לחיות במקום הטראומטי הזה כל חיי?
האם באמת אין לי מקום אחר? לכל הפחות, זו הזכות שלי לבדוק בעצמי. מדינת ישראל נוצרה כדי שיהודים יוכלו לחיות בביטחון ובשלום, זוהי המשמעות האמיתית של הציונות. האם זוהי עדיין המשמעות גם היום? במדינה שמושתתת על דם יושביה, אני צריכה לבחור אם לקחת או לא את התפקיד שמנסים להטיל עליי.
יכול להיות שאגלה בסוף שהעתיד שלי אכן כאן, אבל המשוואה שאומרת שעליי החובה לתקן את ישראל – מעוותת.
מולדת יש רק אחת, אבל באופן מפתיע, בית הוא דבר שאפשר למצוא במקומות שונים ובלתי צפויים.
מי יודע, אולי אסע מכאן, אבין שבאמת אין לי מקום אחר ואחזור. אבל קודם כל, אני רוצה לאחות את המשפחה הפרטית שלי, לפני שאני מצילה מדינה שלמה.
