מה יהיה בשש אחרי המלחמה?
התשובה לשאלה הזאת ניתנה לנביאים, והנבואה כידוע ניתנה לשוטים. ממילא הרי הכל תלוי בשאלות שכרגע איש לא יודע להשיב עליהן: האם המלחמה תתרחב לחזית שניה מול חיזבאללה (ואולי שלישית מול ארגונים פרו-איראניים בסוריה ורביעית מול החות׳ים בתימן וחמישית בגדה המערבית)? האם תצליח ישראל למוטט את שלטון החמאס? ומה פירוש המיטוט הזה – חורבן עזה, הדחת חמאס מהשלטון, פירוק יכולתו הצבאית? האם זה כולל את שלוחות חמאס בלבנון, בסוריה או בקטאר? איך תיראה עזה ביום שאחרי המלחמה הזאת? כמה זמן היא תיקח בכלל? האם ישראל יכולה לעמוד במלחמה של שנה כשנתניהו אוחז במושכות? מי שאומר שהוא יודע בוודאות את התשובות, משקר.
מה שכן ידוע וברור – לי, ונדמה לי שגם לרוב חבריי וחברותיי – זה שהמלחמה הזאת, הנוראית והאיומה, שגבתה תג מחיר חסר תקדים בחיי אדם ובנזק שלא נראו כמותם מאז מלחמת יום כיפור, מחייבת התחלה מחדש.
ביננו, ידענו שיהיה בזה צורך: הממשלה הנוכחית, לפני שגנץ ושות׳ חברו אליה, הייתה התגשמות חלומותיהם הורודים של קיצוני הקיצוניים בישראל והתגשמות הסיוטים הנוראיים ביותר של רוב העם, לרבות מי שרצו שינויים במערכת המשפט והתחלחלו למראה ההתנשאות, האדנות, הניתוק, הבוז והזעם שקואליציית 64 הימנים-על-מלא-מלא הביאה עלינו.
איך יראה האתחול הזה? זו שאלה גדולה. הנה חמישה דברים שאפשר להסכים עליהם, גם בלי שידוע כבר עכשיו איך יגמר שלב האש.
א. הברור מאליו שחייב להיאמר: נתניהו חייב ללכת. האשליה של הפרוטקטור אוף יזראל, מיסטר דיפלומטיה, הגאון הכלכלי, המנהיג מליגה אחרת – נגמרה. לא יעזרו התכסיסים, לא הגימיקים מעל במת האו״ם, לא התעלולים הפוליטיים, כלום. ראש הממשלה שרצה להיות צ׳רצ׳יל הפך בפועל לצ׳מברליין, עם שנים ארוכות של פייסנות, ריצוי והתנהלות לפי הכללים שחמאס הכתיב. אם זה היה תלוי בי, היה נדרש ללכת הביתה עוד לפני שהוא שולח מאות אלפי חיילים לתוך עזה, אבל כרגע אפשר להסתפק לפחות בכך שיעשה כן מיד אחרי. הביתה – או לכלא.
ב. אפשר וצריך להכיר בכך שגם שיטת הניהול הביביסטית כשלה כשלון חרוץ. רשימת בעלי התפקידים שצריכים לסיים את תפקידם מפחידה כמעט, אבל האמת צריכה להיאמר: זה לא רק נתניהו. זה גם שר הביטחון שלו, גלנט, שר האוצר סמוטריץ׳ והשר לביטחון לאומי בן גביר; זה הרמטכ״ל הלוי וראש אמ״ן חליווה וראש השב״כ בר; זה מבקר המדינה אנגלמן ונציב שירות המדינה הרשקוביץ; זה מנכ״ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, ראש המל״ל הנגבי; וכמובן חברים אחרים במכונת הרעל – יו״ר הכנסת אוחנה, שר המשפטים לוין, שר התקשורת קרעי, ח״כים כמו גלית דיסטל אטבריאן, ניסים ואטורי ומאי גולן; ועוד רבים, בין אם כבר לקחו אחריות ובין אם לא.
על ערוץ 14 – מגל, סג״ל, ושות׳ – אני אפילו לא מרחיב. פשוט לשלול רישיון. אתמול.
ג. שורת חוקים חדשים נדרשים על מנת לנקות את הרפש מהדמוקרטיה שלנו:
- עדכון 'חוק יסוד: הממשלה', כך שעצם הרעיון של ׳ממשלת חילופים׳ ו׳רוטציה׳ יימחק; כמות השרים תוגבל; משרות כמו ״השרה למשימות לאומיות״, ״השר לחוסן לאומי״ או ״השר הממונה על הקשר בין הכנסת לממשלה״ ילכו מן העולם ותקציביהם יועברו למי שצריך באמת.
- חקיקת 'חוק יסוד: החקיקה', שיסדיר אחת ולתמיד ויעגן בחוק את כוחו של ביהמ״ש העליון, לרבות הכוח לפסול חוקים (ועל הדרך יקבע גם איך מעבירים חוק יסוד, איך מגינים עליו, למי מותר לפרש אותו ואיך).
- הקמת מנהלת חדשה לשיקום עוטף עזה ולהגנת הצפון.
ד. הכרת תודה ישראלית לדמוקרטיות הליברליות שהתייצבו לצידה. לא רק במילים, אלא במעשים: בהתקרבות מחודשת לארה״ב ולא רק למפלגה הרפובליקנית (או לביידן); בהידוק היחסים עם האיחוד האירופי בכלל ועם הדמוקרטיות הליברליות שמובילות אותו, כמו גרמניה וצרפת, בפרט; בהתרחקות מרוסיה ומסין; בהפסקת ההסתה והשנאה ואימוץ כל מה שרע בימין האמריקאי העמוק והקונספירטיבי.
על הדרך, אגב, בשלה השעה שישראל תשנה את חוקי מימון העמותות באופן שיחייב שקיפות גבוהה יותר ורמת דיווח קשיחה. לא נגד שמאלנים, לשם שינוי, אלא נגד האפשרות של מיליארדרים עלומי שם להשקיע הון תועפות בעיצוב מחדש של החברה מרחוק. אתם מכירים אותם: קהלת, אם תרצו, קרן תקווה. ואם זה אומר, אגב, שגם ארגוני שמאל יפגעו – ובכן, זה מחיר ששווה לשלם.
ה. כי חייבים קצת מחלוקת: הגיע הזמן להכיר בכך ש׳ניהול הסכסוך׳ נכשל. את הבעיה הפלסטינית אי אפשר ׳לנהל׳, וגם לא ׳לצמצם׳. את הבעיה הזאת יש לפתור. מתוך כך, צריך להפנים שכל הפתרונות שאינם שתי מדינות מתו עוד לפני שהגיעו למפתן בית החולים:
מדינה אחת שבה כולנו שווים תהיה מדינת מלחמת אזרחים נצחית; מדינה שבה יהודים בעלי זכויות עדיפות ופלסטינים לא זכאים להצביע – תהיה מדינת אפרטהייד; להמשיך לחיות ׳לצד׳ ישות ערטילאית פלסטינית זה מה שנקרא באנגלית ׳נון סטארטר׳; מדינה שתגרש (או חמור מזה) את מיליוני הפלסטינים כדי להקים מחדש את גוש קטיף בעזה ואת עמונה בגדה – אינה המדינה שאנחנו רוצים לחיות בה, ותישאר בודדה, מנותקת, ללא תמיכה כספית וללא הסכמי שלום. ישראל לא רוצה ולא יכולה להקצות את הכוח הצבאי, המשאבים הכלכליים והרצון המוסרי כדי לשלוט על 2.3 מיליון פלסטינים בעזה ועוד 2.7 מיליון פלסטינים בגדה המערבית. זה עולה בדם. שלנו.
פתרון שתי המדינות יצריך פינוי ישובים מסוים, הסדרי ביטחון ענפים, ערובות בינלאומיות כולל השקעה כספית דרמטית של העולם הערבי, מו״מ ארוך שיכלול הסרה מלאה של חמאס מהשלטון, שיקום הרשות, החלפת אבו מאזן במנהיג שמקובל על העם הפלסטיני ושיקבל את העיקרון של פלסטין מפורזת.
זה ידרוש, מן הסתם, שנים רבות במקום מהלך בזק נקודתי שיפתור את הכול בן לילה, אבל זה מה יש.
הגיע הזמן לניקוי אורוות והתחלה מחדש. יש לנו את האזרחים, את כוח הרצון, את האמונה, את התקווה שמתחת לאפר ולהריסות של כפר עזה, בארי ונחל עוז.
יש לנו את הארגונים: מ׳אחים לנשק׳ ועד ׳מולד׳, שיכולים לעשות כן.
יש לנו אפילו את הפוליטיקאים, תאמינו או לא. חלקם היו מתחת לאף שלנו כל הזמן הזה. רק צריך לרצות. וכמובן, אם אפשר, לנצח. בואו נתחיל בלהחזיר את החטופים ונתקדם משם.
עידו דמבין הוא מנכ״ל מכון "מולד" – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה
