לכאורה, זו בסך הכול עוד טעות תמימה: דוברות המשטרה מדווחת על שוטרת שנפצעה במהלך הפגנה ממכה שספגה ממפגין. עד כאן, הכול תקין ולכאורה אמיתי אלא שבמציאות, אלמלא היה לאירוע תיעוד, סביר להניח שמפגין שלא עשה דבר היה נעצר ועומד בפני כתב אישום על תקיפת שוטרת, אף שהתוקף הוא שוטר מג״ב – שזרק אותו על השוטרת והביא לפציעתה.
העובדה שדובר המשטרה הוציא הודעה שקרית לחלוטין אינה מפתיעה. תפקידו של דובר לשקר לפעמים, במודע או שלא במודע, על מנת להגן על הארגון שלו. הבעיה היא בארגון עצמו, בתרבות שהולכת ומתפשטת בגוף האחראי על אכיפת החוק בישראל – תרבות של שקרים, של בלבול ואובדן דרך.
כמו כל גוף שלטוני, משטרת ישראל ניזונה מאמון ציבורי. אדם מן השורה עובר תהליך גיוס, לובש מדים כחולים ומקבל מיד את הסמכות, שניתנת לו מתוקף המנגנונים החברתיים והפסיכולוגיים. אנחנו סומכים על המשטרה שאם נהיה בצרה ונחייג 100, יופיעו במהרה שוטרים שיצילו אותנו. אם מישהו פרץ לביתנו, אנחנו סומכים על המשטרה שתמצא אותו. אם מישהו פגע בנו, אנו סומכים עליה שתחקור ותגיש כתבי אישום.
זה לא סוד שכבר יותר מעשור משטרת ישראל הולכת ונחלשת, הולכת ונרקבת, בתהליך שקשה להאמין כי הוא מקרי. תחת שלטונו של נתניהו זהו גורלן של מרבית הרשויות השלטוניות, ובמיוחד שומרי הסף וגורמי אכיפת החוק שאמורים למנוע שחיתות – תפקיד שנתניהו ושריו לא מחבבים במיוחד.
בשנה האחרונה הפך הטפטוף למבול. משטרת ישראל, נכון לשנת 2024, היא גוף שנראה כי רוב הדרג הפיקודי שלו עוסק בהתחנפויות לשר הממונה – עבריין מורשע, תומך טרור, שמתועד כמעט מדי שבוע כשהוא מבצע עבירה פלילית, אך אפילו לא נחקר. ואם לו מותר להיות תומך טרור, לבצע עבירות תנועה או עבירות פליליות אחרות מבלי לשלם כל מחיר, למה לי אסור?
ברמת השטח, ניכר כי המשטרה כבר אינה מבקשת לאבטח את ההפגנות ולשמור על שלום הנוכחים, אלא מייצרת חיכוך בלתי פוסק עם המפגינים, במה שנראה לכאורה כחלק מהקמפיין שמטרתו להציג את המפגינים כאלימים, ולהפסיק את ההפגנות נגד הממשלה.
זו לא אנקדוטה, משהו שניתן לפתור בנקל, אלא משבר אמיתי, שמהווה סכנה ברורה ומיידית לחברה הישראלית. מפני שללא אמון – המשטרה הופכת באחת מגוף שנתפס ככזה שמגן עלינו, לגוף שאנו תופסים ככזה שמעוניין לפגוע בנו.
זה מסוכן, קודם כל מפני שחברה שאין לה אמון בשוטרים נוטה לנסות לפתור את הבעיות בעצמה. הפשיעה בחברה הערבית היא דוגמא מצוינת לכך. מרגע שהמשטרה נתפסת כלא יעילה, או אף ככזו המאפשרת ואולי גם מעודדת אלימות, אף נפגע עבירה לא ניגש להתלונן; עדי ראיה לא משתפים פעולה; אפילו המשפחות הנפגעות מעדיפות לשתוק, בידיעה שאין מי שיגן עליהן. ברגע שחוסר האמון הזה יכה שורשים גם בכלל החברה, תהפוך ישראל לגן עדן לעבריינים מכל הסוגים, שיידעו שאף אחד לא יתלונן עליהם לגוף שאי אפשר לתת בו אמון.
אבל זו רק בעיה אחת. בעיה חמורה יותר היא בנקודת המפגש שבין שיטור יתר לחוסר אמון. ראינו זאת במקרה הריגתו של סלומון טקה, שהסתיים בשבוע שעבר בזיכוי: שוטר לבן נכנס לשכונה ״שחורה״. הצעירים שפוגשים אותו ולא מאמינים במשטרה, זכר לתקריות קודמות. הם מפחדים מהשוטר. הוא, מצדו, מפחד מהם. הפחד מוליד חיכוך, והחיכוך מוליד אצבע קלה מדי על ההדק. מן העבר השני, חוסר אמון גם מעודד פשיעה: אם אני לא סומך על המשטרה שתעשה את העבודה, גדלים הסיכויים שאבקש מגופים אחרים, פחות מפוקחים, לבצע אותה במקומם; או שאעשה אותה בעצמי.
אם האמון לא ישוקם במהרה, לא ירחק היום שבו מפגשים כמו זה שהביאו למותו של טקה יתקיימו בכל מקום שבו ישנם שוטרים וישנם מפגינים שבהם להם פחות בטוב. השוטר ירגיש מאוים, ישלוף את הנשק. האזרח המפחד יעשה צעד של בהלה. השוטר ישתמש בנשקו. ככה זה עובד.
אגב, מי שיסבלו מכך, בהכרח, הם השכבות החלשות בערים החלשות. אלה שסובלים יותר מכל מהפשיעה, מבעיות אלימות שהן תוצאה של מערכת רווחה כושלת ומהעובדה שאין להם את האמצעים לשכור לעצמם אבטחה או ייצוג משפטי הולם.
הדרך היחידה למנוע את האסון שהולך וקרב אלינו היא לשקם את האמון. אבל כדי לשקם את האמון, הצעד הראשון הוא בהכרח הזזת העבריין המורשע ותומך הטרור מתפקידו כשר הממונה על המשטרה. ומכיוון שאיש אינו מתכוון לעשות זאת, הצעד הראשון הוא בהכרח החלפת הממשלה כולה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
