ברוכות הבאות וברוכים הבאים למדינת ישראל של אחרית ימי ה״רפורמה״ המשפטית: מדינה שאזורים שלמים בה מתנהלים מחוץ לחוק וללא צדק; שיש בה אוכלוסיות שלמות שכלואות במציאות של פשיעה מסוגים שונים ללא התערבות הרשויות; מדינה שפקידי הציבור בה מקבלים החלטות שלא על בסיס מקצועי; מדינה שכבר אינה דמוקרטית.
סליחה. האמת היא שזוהי מדינת ישראל כבר כיום, ובימים שהרפורמה לא נולדה אפילו במוחם של הוגיה. ״לפני איזה זמן ניגשתי למשטרת ישראל עם ארגז שלם של מסמכים, שהוכיחו שחיתות מסכנת חיים״, מספר עופר, אדם שכבר חשף בחייו שחיתות או שתיים. ״ישבתי עם חוקר בכיר, ניסיתי להראות לו את המסמכים, אבל הוא נראה משועמם. ובסוף אמר: ׳חביבי, חרדים שדופקים חרדים, כמו ערבים שדופקים ערבים – לא מעניין. שיפתרו את העניינים שלהם בעצמם״.
אולם המציאות הזו אינה שמורה לבועה בלבד, היא זולגת החוצה. דווקא כעת, כאשר בשעת כתיבת שורות אלה מפגינים מאות אלפים ברחובות ישראל, מוטב ללמוד ולהכיר את המציאות הזו מקרוב. ללמוד, להכיר ולהגיע למסקנה חד משמעית: לא מספיק להחזיר את הגלגל לאחור, לארץ ישראל ״הישנה והטובה״, הדמיונית; ראוי ורצוי לדרוש צדק, אמיתי. לדרוש חוקה. לדרוש שוויון. לייצר מציאות טובה יותר, נטולת אפליה.
זה כולל כמובן רפורמה במערכת אכיפת החוק, אבל דווקא לא זו שאליה מנסה להוביל הממשלה, אלא כזו שתוביל להכרה באלה שנותרו מחוץ לגדר, בלתי נראים.
הנה מוטלים מתינו
המשפט של אותו קצין, על הערבים והחרדים, לא נאמר בציניות. המציאות מוכיחה שזו האמת לאמיתה. זה שנים משתוללת פשיעה ברחוב הערבי, שכוללת חיסולים הדדיים בין כנופיות וגם רצח בלתי פוסק של נשים בידי גברים.
בשעת כתיבת שורות אלה, עוד לא שלושה חודשים מתחילת השנה, כבר עומד מספר ההרוגים הערבים על 29. כל אחד מהם עולם ומלואו עבור משפחתו וחבריו, ואפילו לא פסיק עבור משטרת ישראל או המורשע בתמיכה בארגון טרור ועבירות נוספות, שמונה לשר ל״ביטחון לאומי״.
בעוד משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי יודעים להגיע לשיעור ניכר מרוצחי היהודים – לא משנה על איזה רקע – כאשר מדובר בערבים שנרצחו, צונחים שיעורי הפענוח. על פי נתוניה של המשטרה עצמה, מתוך 104 מקרי רצח שאירעו בחברה הערבית ב־2022, פוענחו רק 24; לעומת 24 מתוך 34 בחברה היהודית.
לטענת ד"ר וליד חדאד, מומחה לפשיעה והתמכרויות בחברה הערבית, המדינה מזניחה כבר שנים את ההתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית, מה שמוביל להחרפת המצב ובשל כך גם לירידה בשיעור הפענוח, וזה לא במקרה. ״התוכנית האחרונה למלחמה בפשיעה, יצאה לפועל ב־2003 – כאשר משפחות פשע יהודיות כמו אברג׳יל, רוזנשטיין ואחרות השתוללו״, הוא אומר. ״כלומר, התוכנית נבנתה בעיקר למלחמה בפשיעה בחברה היהודית״.
מאז חלה עלייה דרמטית בפשיעה בחברה הערבית, מכ-50 מקרי רצח בשנה ב־2016, עד ל-130 מקרי רצח בשנה שחלפה. ״הטיפול בנושא האלימות בחברה הערבית גזעני״, קובע חדאד. ״הממשלה החדשה, למשל, מתמקדת ב׳פשיעה החקלאית׳ – שזה חשוב, אבל לא קשור לאלימות בחברה הערבית״. למה זה כן קשור, נשאיר לכם לנחש.
לתחושתם של צעירים ערבים רבים, המשטרה לא רק שאינה עושה דבר כדי לעצור את ההשתוללות, היא אף משתפת פעולה עם ארגוני הפשיעה בחברה הערבית. את הטענה הזו מחזקת זינאת נאטור, אימו של אדהם נאטור שנהרג לפני שנתיים.
"אדהם נהרג במקום מלא במצלמות״, היא אומרת. ״המשטרה אספה את כל המצלמות והחזירה אותן בלי התיעוד – נקיות. הטלפון שלו עדיין אצל המשטרה והוואטסאפ שלו נמחק. מה זה אומר? שיש משהו בטלפון שלא רוצים שנראה. הם יודעים מי הרוצח וגם אנחנו".
לטענת נאטור, הרוצח נעצר ושוחרר אחרי 45 ימים, ״בגלל הקשרים שיש לו ולמשפחתו עם המשטרה״. כיום הוא מסתובב חופשי, בזמן שאימו של אדהאם לא מסוגלת להירדם בלי תרופות. ״שמעתי את הירי שאדהם נהרג ממנו״, היא משחזרת. ״הוא היה לידי לפני שיצא החוצה ונהרג בין הידיים של אח שלו. לא אשכח איך היה זרוק על האדמה".
לנרטיב הזה מצטרף ד״ר חדאד, שטוען כי המשטרה הודתה בכך. "המשטרה בעצמה אמרה שחלק מראשי ארגוני הפשע מקבלים הגנה מהמשטרה", הוא אומר. ״בתור אדם שעבד 31 שנים בתחום, כולל 17 שנים במשרד לביטחון פנים, אני יכול לומר לך שחלק מאנשי הפשע מספקים שירותים למדינה – ראיתי אנשים שקיבלו 12 שנות מאסר על עבירות חמורות, אבל אף פעם לא היו באמת אסירים כי שיתפו פעולה והפכו למודיעים ביטחוניים, ובזכות החסינות המשיכו בעולם הפשיעה״.
האבסורד הוא שהאינטרס של מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית נאמר, הוא לטפל בפשיעה ובבעיית הנשק בחברה הערבית, מפני שאלו זולגות גם לחברה היהודית: כך, הנשק משמש לעיתים לפיגועי טרור; והסכסוכים בעולם התחתון מערבים גם חפים מפשע; וכן לפי הטענות רבים מאותם ארגוני פשיעה הובילו את המהומות ב"שומר חומות", בעוד המשטרה עומדת מולם חסרת אונים.
בשורה התחתונה, הממשלה לא מעוניינת לטפל בבעיה, בין בשל גזענות וחוסר עניין בחיי אדם שאינו יהודי ובין מכיוון שהנרטיב של ״ערבים אלימים״ משרת את הימין הקיצוני בפוליטיקה הישראלית המופרעת.
״תתעסקי בעניינים שלך״
כמו הערבים, גם אזרחי ישראל החרדים סובלים מהיעדר העניין של הממשלה – לרבות הפוליטיקאים החרדים – בכל מה שאינו עולה לכותרות או מערב את חיי האזרחים השווים יותר בישראל. די אם נזכיר את אסון מירון, שבו נהרגו 45 גברים וילדים ונפצעו יותר ממאה, אך איש לא שילם מחיר על המחדלים. יותר מכך, השרים שהאסון התרחש במשמרתם רק קודמו או חזרו לזירת הפשע.
ביום-יום באה ההפקרות לידי ביטוי בכמה אספקטים. הראשון שבהם הוא עבירות בנייה. ״יותר מעשר פעמים ניגשתי לעירייה והתרעתי על בנייה לא חוקית שממש מסכנת חיי אדם בשכונה שלי״, מספרת ש׳, תושבת אחת הערים החרדיות. ״פעם אחר פעם הבאתי הוכחות – וכלום. כשדיירים אחרים בשכונה ראו שהמדינה לא עושה דבר, הם פשוט בנו יחידות דיור כאלה גם בעצמם. סכנת נפשות. יום אחד המבנים האלה יתמוטטו – כי הם נבנו בלי שום תקן נורמלי, ואז כולם יגלגלו עיניים״.
לטענתה, הסיפור הוא כסף ושחיתות – ״מישהו מרוויח מזה״, היא אומרת. ״מילא העירייה, שאני יכולה להבין את האינטרס שלה, אבל אני לא מבינה את המשטרה. הגשתי תלונות, וגלגלו אותי מכל המדרגות. החוקר אמר לי, ׳תתעסקי בעניינים שלך׳. אבל אלה העניינים שלי! ריבון העולמים, למה הם מחכים?״
לאלה מצטרפות השחיתויות הנערמות ברשויות החרדיות, כמו גם במפלגות המייצגות את קהל הבוחרים החרדי. ״כשהגעתי למשטרה עם החומר, הייתי משוכנע שהם יקפצו על זה. אחרי הכול עשיתי עבורם את כל העבודה והבאתי את כל ההוכחות שצריך כדי להכניס כמה אנשים לכלא״, מספר מנחם. ״בפועל, הקצין ממש צחק עליי שזה בכלל מעסיק אותי. מבחינתו, בית״ר עילית ומודיעין עילית הן אקס-טריטוריות, מדינות נפרדות שהמדינה הסירה מהן את ידיה. זה נכון לשחיתויות, נכון לבנייה לא חוקית, נכון לעבודה בשחור ונכון גם להתמודדות עם עבירות מין, במיוחד בתוך המשפחה״.
ואכן, גם בתחום עבירות המין – על אף השיפור בשנים האחרונות, שאינו קשור למשטרה אלא יותר להתעוררות ציבורית – המשטרה עושה את המינימום הנדרש. ״כשאחותי נפגעה מאיזה פסיכופט, המשטרה עשתה הכול כדי לנפנף אותנו ולסגור את התיק״, מספרת אפרת, כיום תושבת ירושלים. ״למרות הלחץ מצד הקהילה, התעקשנו. בשלב מסוים התחילו להטריד אותנו, וכשפנינו למשטרה אמרו לנו, ׳מה אתם רוצים, תעברו דירה. אתם תקועים להם כמו אצבע בעין׳. כלומר, אנחנו אלה שצריכים לשלם מחיר, והעבריין יכול להסתובב חופשי מבחינתם. במצב כזה, איך הם מצפים שיהיה לנו אמון בהם״.
בית דין של מטה
חוסר האמון הזה מוביל לעיתים את האזרחים באקס-טריטוריות לבקש עזרה ממוסדות שונים, שמהווים מעין מערכת אכיפת חוק פנימית. כלומר, לעיתים הם עושים זאת מבחירה. לעיתים – מחוסר ברירה.
במיוחד אמורים הדברים בנוגע לבתי הדין הפרטיים. דוגמה בולטת היא ה״משפט השבטי״ אצל הבדואים. בתי דין אלה, שנפתחו לפני קום המדינה, נועדו לפתור סכסוכים בין אנשים או משפחות, בהיעדר חוקים או מדינה. בינתיים קמה מדינה, אך בתי הדין הללו נותרו על כנם, והמדינה מאפשרת להם לפעול באין מפריע. יותר מכך, בחלק מהמקרים המשטרה עצמה ממליצה לניצים לבחור באופציה של ״סולחה״ כפויה, במקום למצות את הדין הישראלי עם עבריינים.
״כשאחד השכנים שלי נרצח במסגרת סכסוך חמולות הגעתי להעיד במשטרה״, מספר סלאח, תושב הנגב. ״להפתעתי, החוקר אמר לי, ׳עזוב, עדיף שיעשו סולחה. מה אנחנו כבר יכולים לעשות׳. מה זאת אומרת מה אתם יכולים לעשות?! אתם המשטרה! אתם החוק!״
תאריד (שם בדוי) נתקלה במקרה קשה יותר. כאשר הגיעה למשטרה להתלונן על אלימות מצד בעלה, שלחו אותה השוטרים לבית הדין הפרטי לצורך סולחה. היא נאלצה לחזור בבושת פנים לביתה, שם ספגה אלימות קשה יותר, שאלמלא תושייה של בני משפחתה הייתה יכולה להסתיים ברצח.
"לא קל להגיע להסכמות עם המשפחות, אבל מנסים למצוא פתרון שיהיה לטובת שני הצדדים״, מסנגר סאמי אלעמור, בנו של אחד השופטים בבתי הדין הללו. ״לא מזמן היה סכסוך בין שתי משפחות, נהרג בן אדם, ואחרי מלא מאמצים השייח'ים הצליחו לשבת עם שתי המשפחות, והאבא של ההרוג החליט לסלוח למשפחה השנייה".
לטענתו של אלעמור, המשפט השבטי אינו חלק מהבעיה, אלא דווקא חלק משמעותי מהפתרון. לדעתו, הפשיעה המשתוללת בנגב היא תוצאה של זלזול מצד בני הדור הצעיר בקונספט של המשפט השבטי והסולחות.
אמנה אבו סכות, תושבת רהט, חולקת עליו. ״אני מרגישה שהתמיכה והחלטות של הסולחות נוטות לטובת המשפחות היותר חזקות", היא אומרת. "מעבר לכך, ההסכמים נותנים לפעמים אימפקט חיובי קצר, ואז המשפחות חוזרות להתעמת".
אז למה לא משטרה?
"סיבה אחת היא שמעדיפים אצלנו בחברה לשלוט במה שמתרחש, להימנע ממבוכה. סיבה שנייה ומשמעותית יותר היא שהרבה מאוד תושבים מרגישים שהמשטרה לא פועלת לטובת האזרחים. בכל פעם שאני והחברות שלי שומעות על מעצרים, אנחנו פשוט צוחקות כי אנחנו יודעות שבשלב מסוים מי שנעצר ישתחרר, וזה בדיוק מה שקורה".
חנאן אלסאנע מארגון ״איתך-מעכי״ מבאר שבע, מצטרפת לדברים. ״היום רמת הצדק והיושרה במשפט השבטי פחתה״, היא אומרת. ״מביאים שופטים מושחתים, וזה כמו ביזנס. ההפך ממה שאמור להיות". עם זאת, לדבריה, כל עוד מערכת אכיפת החוק לא מתערבת בנעשה ולא פועלת כראוי, עדיף שלפחות המשפט השבטי יישאר, כדי להציל את מה שאפשר.
הבורר, גרסת המציאות
בתי הדין פרטיים קיימים גם בחברה החרדית, רק בשם שונה – ״בוררויות״. בדומה לבדואים, גם כאן יש אלו שתופסים את הקונספט של בוררות כשיטה אלטרנטיבית ליישוב סכסוכים ללא מעורבות המדינה, לעיתים מבחירה ולעיתים מתוך כפייה חברתית.
במקרה של זאב (שם בדוי), העבודה מול בתי הדין הותירה צלקת כואבת. כחרדי, הוא התחתן והפך לאב לילדה – כיום בת עשר – ובהסכם הגירושין ניתנה הסמכות לבורר. "הבורר קורא לי לשיחה פרטית ואמר לי שגרושתי מגיעה ממשפחה חשובה ואני בן להורים גרושים ושזו בעיה גנטית״, הוא אמר. ״כך הוא התחיל להגיד לי שצריך לשנות את הגישה ולא לפנות לבית המשפט, ואם אפנה – הוא ישנה את המזונות. בשלב מסוים גרושתי הפעילה לחץ על הבורר שיפעיל עליי סנקציות כדי להתחמק מהתיאום ההורי, מחשש שאהיה חילוני. הבורר שלח לי הזמנה, ובהמשך התברר לי שהוא מתכתב עם עורך הדין של גרושתי בשעות מאוד מאוחרות בערב, לא מתייחס לטענות שאני מעלה ועוד״.
הבעיה, לדבריו, אינה בהכרח בעצם קיומם של בתי דין פרטיים, אלא בעובדה שהם מתנהלים ללא שום פיקוח ועושים כאוות נפשם. כמו מדינה בתוך מדינה, עם מערכת חוקים ונהלים שונה. ״אין פרוטוקולים״, הוא אומר. ״הבורר לא חייב לנמק את דבריו ולעבוד לפי סדרי דין, ואין באמת דרך לאכוף החלטות״.
בעיה נוספת, בקטנה, שקיימת גם אצל הבדואים, היא שהבורר – או השייח׳ במקרה הבדואי – לא למד משפטים, והחלטותיו מתבססות על הדת בלבד, כלומר על מדיניות של לפני אלפי שנים שאינה רלוונטית לימינו.
זאת ועוד: בחברה החרדית לא תמיד קיימת בחירה. ״יש לחץ חרדי קבוע לחתום עם בורר, מכיוון שבתי המשפט לא פועלים על פי דין תורה״, מסביר זאב. ״נוסף על כך, יש תמריץ: כדי לפתוח תיק בבית המשפט צריך לחכות שישים יום, אצל בורר לא צריך לחכות בכלל. אפשר להתחיל מייד״.
איפה הכסף?
סוגיה נוספת המשותפת לחרדים ולבדואים, היא הדין הנפרד בכל הנוגע לחוקי המיסוי בישראל, מבלי להכליל כמובן. ״כן״, אומר שלמה, בחור חרדי ממודיעין עילית. ״אני עובד בשחור. מקבל ממקום העבודה שלי משכורת על סכום מסוים, ומרוויח בפועל פי שניים במזומן, מכספי התרומות שהמוסד מקבל״.
למה, בעצם? ״כי אפשר״, הוא צוחק. ״ברצינות, אני יודע שהמדינה מעלימה עין ממה שקורה בחברה החרדית, כי הפוליטיקאים שלנו חזקים ונמצאים בממשלה ואף אחד לא רוצה להדליק אותם, ולכן אני יכול לשמור על רמת חיים סבירה פלוס, ולא להעביר כסף לקופת המדינה. האם זה מוסרי? תלוי את מי שואלים. בעיניי, זה מוסרי מאוד – אם אשלם יותר מיסים, המדינה תשתמש בהם לדברים שאני לא מאמין בהם או גרוע מכך, תיתן חלק מהכסף לארגונים שפועלים נגד התורה, להט״בים וכאלה. אז זה לגמרי מוסרי מבחינת ההסתכלות היהודית, לשמור את הכסף הזה לעצמי״.
במידה מסוימת, אני שואלת, אתה בעצם חי על חשבון אחרים שמשלמים מיסים, ומקבל שירותים בזכותם. ״בסדר״, הוא אומר. ״זאת לא בעיה שלי, אלא בעיה שלהם שהם כן משלמים״.
וגם הכסף שלהם הולך למימון דברים שהם מתנגדים אליהם.
״אז שלא ישלמו״.
גם בחברה הבדואית התמונה לעיתים דומה. גם כאן, מדובר בשווקים חלשים, בחברות וארגונים משפחתיים, שמשחקים לפעמים עם המספרים. ״אם המדינה הייתה משקיעה בפזורה עשירית ממה שהיא צריכה על פי הצדק, אפשר היה לבוא בטענות״, אומר סלאח, תושב הדרום. ״בפועל המדינה לא משקיעה בנו כלום, ולכן זו זכותי לא להשקיע בה בחזרה״.
בכמה כסף מדובר? על פי ההערכה שנתן בתוך תקופת הקורונה מנהל רשות המיסים, מדובר במיליארדים רבים – עד 20% מהתוצר במדינת ישראל, על פי נתונים של ה-OECD. המדינה אומנם מנסה להיאבק בתופעה, למשל באמצעות החוק לצמצום השימוש במזומן, אבל באזורים שגם כך פועלים מחוץ לחוק, מה זה כבר משנה.
הכפרים השקופים
"המדינה אומרת שאנחנו כובשים… אבל אני לא יודע מאיפה הגענו, נולדנו כאן ואנחנו כאן עוד לפני קום המדינה".
בחזרה לאוכלוסייה הבדואית בנגב, שמהווה 14% מהחברה הערבית בישראל. שלא כפי שגורסת הסטיגמה, 34% מכלל הבדואים בדרום בנגב מתגוררים על 5% בלבד משטח הנגב, ונאבקים על קבלת זכויות שוות, על זכות לקבל בעלות על הקרקע, על הזכות להכרה ב־35 הכפרים הלא־מוכרים. לא בשל ההכרה עצמה – שהיא כמובן חשובה – אלא בשל המשמעויות הבעייתיות של אי־הכרה.
"הבדואים מתגוררים באזור הרבה לפני קום המדינה״, אומר יו"ר המועצה האזורית לכפרים הלא־מוכרים בנגב, עטייה אלאעסם. ״היום חלק גרים ביישובים מוכרים שהועברו אליהם, ואחרים עדיין גרים באדמות המקוריות שלהם. עם קום המדינה, קרקעות בנגב לא נרשמו מסיבות שונות, לרוב פוליטיות – למשל, השאיפה לצמצום הקרקע המוחזקת בידי התושבים הבדואים. כתוצאה מכך נשללה ההכרה מהכפרים הללו״.
התושבים בכפרים הלא־מוכרים סובלים מאפליה קיצונית: נטולי תשתיות, מרפאות, דואר, תחבורה ציבורית או כל שירות אחר. בבחירות המוניציפליות הם לא משתתפים מכיוון שאין להם עירייה; ארנונה הם לא משלמים מפני שאין למי, ועל כן אין מי שיטפל בתשתיות; ובבחירות לכנסת הם מתקשים להצביע בשל היעדר קלפיות קרובות.
גרוע מכך, חלק מהילדים לא יכולים להגיע לבתי הספר, בשל המרחק ממקום המגורים והיעדר תחבורה נגישה, ומכיוון שהמערכת כולה כלל אינה רואה או רוצה אותם. ״למזלנו, יש בישראל חוק חינוך חובה״, אומר אלאעסם. ״כל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוכית, ולכן בחלק מהכפרים הלא־מוכרים יש בתי ספר צנועים. אבל באזורים שאין בהם בתי ספר, הילדים נאלצים לנסוע בתחבורה הציבורית שנמצאת ברחוב הראשי – הרחק מהכפר״.
בתחקיר של שירה אלק שפרסמנו כאן בגיליון ינואר, על־אודות המקומות המסוכנים ביותר לילדי ישראל, ״כיכבו״ הכפרים הבדואים בכל הפרמטרים של סיכון לילדים. סיור קצר באזור יבהיר למה: הכביש הוא בעצם החצר האחורית של הבתים, התשתיות לא קיימות, בשטח ישנן שלל סכנות – מבעלי חיים ועד חפצים; התזונה לקויה בשל המצב הסוציו־אקונומי הרעוע; מערכת הבריאות פחות טובה ומרוחקת; אין מים זורמים באופן מסודר; החשמל מסופק באופן ארעי ולעיתים מסוכן; ועוד ועוד.
״אנחנו מנסים לתקן או לבנות כביש כדי שהילדים יגיעו בשלום לתחנת האוטובוס הרחוקה״, אומר ראש המועצה, ״אבל רשות מקרקעי ישראל הורסת הכול, וכתוצאה מכך, בתנאי מזג אוויר קיצוני, רוב התלמידים נאלצים להישאר בבית״.
כמובן, נוסף על כל הצרות, מרחפת מעל ראשיהם של אותם ילדים סכנה מבית, מהמדינה: היא מבקשת לפנות אותם, מכיוון שאין תב״ע ואין אישורי בנייה. כלומר, המדינה היא זו שאמורה לספק אישורים כאלה אך אינה מעוניינת. הנה כי כן, אזרחים בישראל – גם על פי החוק – אינם חלק אמיתי ממנה. הם שקופים, והמילים ״דמוקרטיה״ או ״חוק״ אינן רלוונטיות לגביהם. האבסורד הוא שהאינטרס של המדינה הוא לפעול להסדרת היישובים. לפחות בכמה מקרים, גם השרים הרלוונטיים וגם הפקידים השונים הבינו זאת, רק שאז בכל פעם קופץ השד הגזעני מהבקבוק והבדואים מהדרום נותרים מאחור, ולא רק בסוגיה הזו.
השתלטות עוינת
סכנת גירוש, היעדר תשתיות כולל חשמל ומים, התנכלויות של ארגוני פעילי ימין. המציאות הזו מוכרת היטב גם לתושבי מסאפר יטא – 14 כפרים, שאף הם מחוץ לחוק. כפי שפרסם כאן שניר קליין במדור "גבולות" בגיליון חודש ינואר, מדובר בשטח שמדינת ישראל מגדירה כ"שטח אש 918", ושכולא בתוכו יותר מאלף פלסטינים.
"הפכו השטח שלנו לשטח של אימונים צבאיים, מפחידים את הילדים שלנו״, מספר מחמד אחמד נסר אל-נואגעה, תושב אחד הכפרים במסאפר יטא. ״יש להם הרבה מקומות פנויים, ובחרו להקים דווקא כאן את האימונים שלהם. זה רק מעיד על הרצון שלהם לגרש אותנו ולפנות מקום לעוד התנחלויות. נמאס לנו, אנחנו מעדיפים למות ולא לצאת מפה״.
כבר תקופה ארוכה, עוד הרבה לפני כל מחשבה על רפורמה משפטית, מפעילה מדינת ישראל על תושבי מסאפר יטא לחצים שונים כדי שיעזבו. זה כולל הריסת בתים, מניעת אפשרות תנועה והתקפות של ״נוער גבעות״ – שם קוד כמעט חביב לטרוריסטים מהימין הקיצוני – שמתגוררים במאחזים באזור.
כמו הבדואים בדרום, גם כאן מדובר בתושבים מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר במרחב. הם מתגוררים בתוך ״בתים״ פשוטים, או אף במערות, חיים בקושי מחקלאות ומסיוע בינלאומי הומניטרי צנוע.
מאז שחלק מהאזור הוכרז "שטח אש", דוחה המנהל האזורי את רוב הבקשות להיתרי בנייה, ועל כן התושבים נותרים ללא חשמל ומים, נתונים לחסדי צבא שעושה הכול כדי לגרום להם לעזוב. "אנחנו סובלים מהכיבוש, אני קמה בבוקר עם פחד מהריסת הבית שלנו״, משתפת היאם נואגעה, אם לארבעה. "הילדים שלי חיים בפחד, נוסף על הקשיים הרגילים, כמו ללכת ברגל יותר מקילומטר לבית הספר, ולפגוש לפעמים בדרך את האלימות של המתנחלים״.
במרחק לא מאוד גדול משם, גם מעבר לקו הירוק, שוכנת חווארה – עיירה שעלתה לאחרונה שוב לכותרות בשל הפיגוע שהתבצע שם, ולא פחות מכך בשל הפוגרום שביצעו בתושביה עשרות מתנחלים, בחסות צה״ל, שחייליו התבוננו בנעשה ולא פעלו לעצירתו.
"זה לא חדש״, מספר עלי, תושב המקום. ״תמיד סבלנו מתקיפות המתנחלים, בליווי הצבא. הגענו למצב שאנחנו רק רוצים לצמצם את הפגיעה של המתנחלים בנכס שלנו ובעצמנו, כי אנחנו יודעים שאין מי שיגן עלינו או יעזור לנו. באירוע האחרון זה היה כל כך קיצוני והצבא שיתף פעולה איתם במקום להגן עלינו. אפילו מכבי האש והאמבולנס הותקפו על ידי המתנחלים, והצבא סגר את כניסה לאזור כך שלכוחות החילוץ לא הייתה אפשרות להיכנס. בגלל זה אנחנו בונים היום מרכז חירום לפצועים, שאפשר יהיה להעניק להם בפעמים הבאות עזרה ראשונה וטיפול רפואי בסיסי".
על פי הדיווחים האחרונים, משטרת ישראל מונעת בעצמה ממשפחתו של סאמח אקטש, הצעיר שנורה למוות בפוגרום בחווארה, להגיש תלונה, והיא גם מסרבת לפתוח בחקירה בנושא ולאסוף ראיות מהזירה. חוק זה חוק, רק לא מחוץ לחוק.
נאחזים באוויר
לרוב, על האלימות והפרעות בחווארה, במסאפר יטא ובכל המרחב, אחראי נוער הגבעות – עוד קבוצה שמוכיחה שהחוק הישראלי תקף רק היכן שמדינת ישראל מוכנה לראות אותו. "מדובר בצעירים, רובם בשנות ה־20 לחייהם, שבהתחלה הוצגו כשוליים אבל היום הם אלה שמובילים בפועל את מפעל ההתנחלויות בשטחים, מתודלקים אידיאולוגית על ידי רבנים של הציונות הדתית", מסביר נדב גלאון, דובר ״שלום עכשיו״. "הם מקימים מאחזים לא חוקיים שאף אחד לא הסדיר, ויושבים על הגבעות כדי לשלוט ולתקוף מלמעלה את הפלסטינים. כמובן, אלו מאחזים לא חוקיים, והיום מדובר על יותר מ־150 כאלה״.
בדיוק כמו הבדואים בנגב, ההתיישבות היא מציאות לא חוקית, רק שכאן המדינה נמצאת בשבילם, מסייעת להם, ורק לעיתים רחוקות מאוד מוציאה לפועל פינוי, שזוכה לתהודה ולרעש מצד המתנחלים. "עצם העובדה שהגענו כבר ל־150 מאחזים מוכיחה שאין שם חוק. שולחים התראות, אבל הצבא לא מגיע כדי להרוס".
על פי דוח ״שלום עכשיו״, רוב מקרי אלימות של המתנחלים כלפי פלסטינים (63%), התרחשו בסמוך למאחזים לא חוקיים. עוד עולה מהדוח כי מתוך המקרים שתועדו, 47% היו מקרי אלימות פיזית וכ־45% מקרי פגיעה ברכוש, דוגמת הצתות, פגיעה ברכבים, ריסוס גרפיטי, השחתת שדות, כריתות עצים וכן מקרי השתלטות של מתנחלים מהמאחזים על אדמות פרטיות של פלסטינים.
לאחרונה פורסם כי ממשלת ישראל מתכוונת להכשיר תשעה מאחזים לא חוקיים חדשים – מספר שתושבי הכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב היו חותמים עליו.
ואם כבר חוק, מרבית מקרי האלימות מצד ״נוער הגבעות״ נותרים ללא פענוח, חלקם אף כלל אינם נחקרים. רק כאשר עולה סיפור לכותרות, כמו לפני כחודש בחווארה, נפתחת חקירה למראית עין. בשורה התחתונה, אף שהכול מצולם – כתבי אישום לא מוגשים.
מבין ההריסות
מהשטחים לשטחים – הפעם בירושלים. בשייח׳ ג'ראח, סילואן ועוד שכונות פלסטיניות במזרח ירושלים, מתקיימת שגרת הריסת בתים יומיומית כמעט. גם כאן, מדובר בתושבים שלא מקבלים אפשרות לבנות בתים לילדיהם, ומכיוון שהילדים צריכים לגור היכנשהו – הם בונים, והמדינה ממהרת להשתמש בתירוץ ה״בנייה הבלתי חוקית״ והורסת.
על פי האגודה לזכויות האזרח, יהודים שהיו בבעלותם נכסים בירושלים המזרחית לפני 1948 יכולים לדרוש אותם בחזרה – אף שזכו כבר לפיצוי ממדינת ישראל. לעומת זאת, פלסטינים שאיבדו ב-1948 רכוש שהיה בבעלותם – בירושלים המערבית או בכל מקום אחר בישראל – לא יכולים לדרוש אותו בחזרה.
בשייח' ג'ראח, למשל, המאבק הנוכחי סביב הריסת בתים וגירוש משפחות נסוב סביב הקרקע שנמצאת בסמוך לקבר שמעון הצדיק, שהיה בבעלות של ועדים יהודיים לפני 1948. אחרי המלחמה ירדן והאו"ם בנו שם בתים עבור 28 משפחות של פליטים פלסטינים, שנאלצו לעזוב את בתיהן ורכושן שנותרו בשטח שעליו הוקמה מדינת ישראל, והן מתגוררות שם כבר עשרות שנים.
"החוק הבינלאומי קבע שישראל צריכה לשמור על ההסכמים המוקדמים", אומר יעקב אבו ערפה, דובר ועדת שייח' ג'ראח. "מדינת ישראל פועלת לפי חוקים גזעניים ולא לטובת כל האזרחים".
בזכות קמפיין ״עזרו לשייח׳ גראח׳״ שזכה לתשומת לב עולמית, הופעל לחץ על מדינת ישראל לעצור את הפינוי. "לפני הקמפיין היו שבעה בתים בסכנת גירוש", אמר אבו ערפה, "בזכות הקמפיין והתמיכה העולמית שקיבלנו, בית המשפט ביטל החלטת גירוש של ארבעה מתוך השבעה ובמקביל, שני הצדדים צריכים להוכיח בעלות על הקרקע״. שאר הבתים מחכים למשפט שנערך ממש בימים אלה.
בסילוואן המצב אינו שונה. "אנחנו כבר שנים מנסים להוציא היתרי בנייה אבל העירייה לא נותנת״, אומר פח'רי אבו־דיאב, דובר השכונה, שגם ביתו בסכנת הריסה. ״זה מעיד על גזענות הממשל כלפינו. בוועדת הבנייה המחוזית טוענים שכמעט 87% משטחי מזרח ירושלים מוגדרים כ'מרחב ירוק' (או אתרי מורשת). כלומר, אי אפשר לבנות עליהם. למרות זאת, ניתן לראות התנחלויות שנבנות שם, בזמן שאנחנו, גם כשאנחנו שולחים תוכניות מתאר, לא מקבלים שום היתר בנייה״.
חוק נוסף שמנצלת הממשלה להצדקת הריסת בתים במזרח ירושלים או השתלטות עליהם, הוא ״חוק נכסי נפקדים״, המקנה למדינה את נכסיהם של מי שעזבו אותה במהלך מלחמת העצמאות. "מדובר באנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם כי הייתה מלחמה. הם לא עזבו מרצונם״, מציין אבו-דיאב.
החוק הבינלאומי מגדיר את מזרח ירושלים כשטח כבוש, שאסור למדינה להחליט על הבנייה בו, אך החוק הבינלאומי אינו מעניין את מדינת ישראל. ״על פי הנתונים, עד סוף ינואר 2023, היו 22,615 מבנים בסכנת הריסה", אמר אבו דיאב. ״יש משפחות שאפילו הורסות את בתיהן בעצמן, בשל לחץ מצד המשטרה, וצריך לשלם את כל הוצאות ההריסה, נוסף על הקנסות״. כלומר, התושבים שביתם נהרס עוד צריכים לשלם על כך למדינה.
סוגיית ה"איפה ואיפה" באישורי בנייה, ולעומת זאת בהריסת בתים, לא נותרת מחוץ לגבולותיה החוקיים של המדינה, אלא זולגת גם פנימה – לרוב היישובים הערביים בישראל.
רנא (שם בדוי) מהצפון נאלצה לבנות בית לא חוקי מכיוון שלא ניתן לה אישור – שהיה ניתן לה לו היה מדובר ביישוב יהודי. ״אנחנו גרים בבית בשכירות כבר שש שנים, מחכים להיתר, אבל נמאס לנו״, היא אומרת. "אין לנו ברירה. אני כמעט לא מארחת אנשים אצלי בבית כי אין מקום״.
כמו במזרח ירושלים, בנגב ובשטחים, גם כאן אישורי הבנייה, ולעומתם צווי ההריסה, משמשים ליעד אחד בלבד – דיכוי הפלסטינים, אזרחי ישראל או כאלה שלא.
סחר בבני אדם
לפני כשנה פרסמנו בגיליון זה תחקיר ענק על תעשיית הזנות בישראל. במסגרת התחקיר (שחף שפירא, יהודה שוחט), הגענו בקלות יחסית לאנשים שעומדים מאחורי התעשייה, מבריחים לישראל נשים – לעיתים בתנאי כליאה – ופועלים באין מפריע, תוך ניצול, סחר בנשים ועוד. הפרטים כולם הועברו למשטרת ישראל.
בחלוף כמעט שנה, מתברר שדבר לא השתנה. אפילו את אתרי האינטרנט לצריכת זנות וסחר בנשים, שכתובותיהם הועברו שחור על גבי לבן, לא טרחו במערכת אכיפת החוק לסגור, והם מוסיפים לפעול. בדיוק באותה מתכונת. ״נשים בזנות מעניינות את המשטרה רק כששוטרים הולכים למכוני ליווי״, אמרה אז קצינת משטרה בכאב. אין לדעת, העובדה היא כי תעשייה בלתי חוקית שלמה, שכוללת אלימות, ניצול וסחר בנשים, פועלת באין מפריע בישראל, ועל אף הקלות היחסית להגיע לעומדים מאחוריה, הם ממשיכים לחיות את חייהם בשקט.
אקס־טריטוריה אחרונה שבה ניגע – וישנן בוודאי עוד רבות – היא הכתות. על אף השם שנשמע כמו חלק מסרט דרמה, לרוב מדובר בתעשייה של ניצול מיני וכלכלי, אלימות ושלל הגבלות שונות שאין להן מקום במדינות דמוקרטיות. נכון להיום, על פי המרכז לנפגעי כתות, ישנן בישראל קרוב ל־100 כתות, רובן בחברה החרדית, וברוב מוחלט של המקרים הרשויות אינן עושות דבר כדי להתמודד עם התופעה.
"אנחנו רוצים שהממשלה תחוקק חוק שיגדיר מה הן כתות, כך שיהיה קל יותר להגדיר אותן ולהאשים את מנהיגי הכתות בפשעים שביצעו״, אומר פרופ׳ אהרון פרידמן, מהמרכז לנפגעי כתות. לטענתו, מלבד הכת של אליעזר ברלנד – שהטיפול בו מצד הרשויות במשך השנים מעורר אי־אלו תמיהות – ישנן עוד כמה וכמה כתות הפועלות בדרכים דומות.
"כל הזמן יש משפטים מול הכתות, והשיטה שלהן היא תביעות השתקה״, אומר פרופ׳ פרידמן. ״לשופטים לוקח זמן עד שהם מבינים במה מדובר, ותביעה כזו עולה המון כסף. אבל אנחנו מנצחים, כי אנחנו מצילים חיי אדם״.
*****
מהסיפורים והדוגמאות הרבות בכתבה זו ניתן להבין עד כמה נחוצה רפורמה במערכת המשפט, אבל לא הרפורמה שאליה מכוונים ראש הממשלה נתניהו ושלוחיו. להפך, עבור הטריטוריות שמחוץ לחוק, פוליטיזציה של מערכת המשפט היא מתנה, גן עדן של ממש. לא זו אף זו, סביר להניח שבמקרה כזה, הטריטוריות הללו רק יתרחבו ויגדלו.
מה כן? ובכן, במקום לבקש להחזיר את המצב לקדמותו – נניח, לפני שנה, למציאות המעוותת שנראתה לחלקנו נורמלית – אין שעה טובה יותר לדרוש צדק אמיתי: חוקה מוסכמת, כללים שחלים על כולם, בלי יוצאים מן הכלל, ובנייה מחדש של חברה ישראלית חזקה, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
*בהכנת הכתבה השתתף יהודה שוחט.
