מי שתומך בשינויים במערכת המשפט מכנה אותם "רפורמה". מי שמתנגד להם מכנה אותם "הפיכה". אני מבקש להציג שינוי שבוצע ב-1953 בהליך מינוי שופטים, שאפשר להגדיר אותו כמהפכה.
עם הקמת המדינה היה צורך לארגן את מערכת המשפט על יסודות המערכת שהשאירו אחריהם הבריטים. בין השאר, היה צריך למנות שופטים לבית המשפט העליון. שר המשפטים פנחס רוזן הציע חמישה מועמדים שהיו אמורים לייצג את הזרמים המרכזיים בישוב – סוציאליסטים, בורגנים ודתיים. המינוי אושר ביולי, על ידי מועצת המדינה הזמנית, שקדמה לכנסת הראשונה.
אבל את תהליך המינוי ליוותה שערוריה: משה זמורה, מי שנבחר לנשיא בית המשפט העליון, היה שותף במשרד עורכי הדין של פנחס רוזן, השר שהמליץ עליו. בממשלה קם סקנדל וכדי להרגיע אותו, דרש זרח ורהפטיג – נציג הפועל המזרחי, שהממשלה כולה, באישור מועצת המדינה הזמנית, תמנה את שופטי העליון. הדרישה התקבלה. מדובר היה במדינה שזה עתה נולדה ושהייתה בעיצומה של מלחמה. לא היו אמצעי תקשורת דומים לאלו הקיימים כיום והעניין עבר מתחת לרדאר.
אבל רוזן וחברים נוספים בממשלה לא הרגישו בנוח עם מצב שבו הממשלה היא זו שממליצה על מינוי שופטים, והכנסת, שהממשלה שולטת בה, מאשרת אותם. שתי סוגיות עמדו על הפרק:
- האם שופטים צריכים להיות ממונים או נבחרים?
- בהנחה ששופטים צריכים להיות ממונים – מי אמור למנותם?
רוזן העדיף את שיטת המינוי, וכך אמר בעת שהציג את ההצעה:
"החוק מחייב גם להבא את שיטת מינויים של השופטים, ומעדיף אותה על שיטת בחירת השופטים.
מינוי שופטים הוא עניין למומחים, ולמומחים בלבד, ואסור שעניין זה ייהפך לעניין פוליטי. השופט שלנו, אזרח הוא ככל האזרחים, וזכותו וחובתו ליצור לעצמו דעה פוליטית, ולהצביע על-פיה בבחירות; אך היותו שופט אינה עולה יפה עם פעילות מפלגתית או פוליטית כלשהי."
ב-1951 יוזם רוזן חוק לפיו נשיא המדינה ימנה את השופטים על פי הצעת שר המשפטים, שיגבש את הצעתו על פי הצעת ועדה בת תשעה חברים. בגלל משבר קואליציוני התפזרה הכנסת והדיונים בחוק התחדשו בכנסת השנייה.
הם התקיימו במליאה ובוועדת החוקה. דיונים בהשתתפות ח"כים ומומחים. דיונים אמיתיים. לא דיונים לפרוטוקול. הממשלה, שהונהגה על ידי שתי מפלגות גדולות – מפא"י והציונים הכלליים (45 ו-23 ח"כים), ושנתמכה על ידי 87 ח"כים, הייתה יציבה ויכלה להעביר כל חוק. למרות זאת, היא יזמה וקידמה חוק שמשמעותו צמצום כוחה במינוי שופטים.
על פי ההצעה: תוקם ועדה לבחירת שופטים שתהיה מורכבת מתשעה חברים: ארבעה פוליטיקאים (נציגי הקואליציה והאופוזיציה), שלושה שופטי בית המשפט העליון ושני נציגי ציבור, לימים – נציגי לשכת עורכי הדין. הממשלה החלישה את מעמדה במינוי שופטים. כשממשלה מוותרת על כוחה בעניין כה חשוב, מדובר במהפכה. כשממשלה נוטלת לעצמה, בדין או בדרך אחרת, סמכויות בנושא כה חשוב, מדובר בהפיכה.
הרכב הוועדה לבחירת שופטים שהוחלט עליו אז, זהה להרכב הוועדה כיום. בתי המשפט בישראל, ובית המשפט העליון בפרט, הם עצמאיים ואינם זרוע של הממשלה. מערכת המשפט בישראל הגונה ומגינה על הפרט מפני כוחו של השלטון. ונכון – היא לא מושלמת. האם יש משהו מושלם בעולמנו?
חברה בריאה צריכה כל העת לשאוף להשתפר, אבל להשתפר אין משמעותו להרוס את הקיים. ואכן, במשך השנים בוצעו שינויים באופן מינוי שופטים. שינוי מ-2008, למשל, קובע שמינוי שופט לבית המשפט העליון מצריך תמיכת שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים. כלומר: בחירת שופט לעליון מחייבת את הסכמת לפחות חלק מהפוליטיקאים ולפחות חלק מהשופטים בוועדה. כך מונו בשנים האחרונות שופטים בעלי מאפיינים מגוונים – מתנחלים, יוצאי עדות המזרח, שמרנים וליברליים. השינוי היה אבולוציוני, לא ריאקציוני. שינוי שמשפר את השיטה ולא מרסק אותה. שינוי שמקדם גיוון, ולא צביעת בית המשפט בצבע אחד – הצבע של השלטון.
לוין ורוטמן בחרו להתחיל את ההפיכה המשטרית בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ומינוי נשיא בית המשפט העליון, באופן שיאפשר לממשלה לבחור שופטים כלבבה. מערכת המשפט היא כיפת הברזל של זכויות האדם. הוועדה לבחירת שופטים היא אבן הראשה של הכיפה הזאת. כשמערערים את אבן הראשה של כיפה, כל הכיפה מתמוטטת. ישפוט כל אחד אם זו הייתה כוונתם.
יוסי לוי הוא מרצה בבית הספר לכלכלה וניהול, המכללה האקדמית תל אביב יפו
