פשוט להיות אנושיים | יסמין אבו פריחה

בספטמבר אחזור לארץ אחרי שנה בארה"ב. בשעת כתיבת שורות אלה, אני עוד נהנית מהנופים הייחודיים של צפון החוף המזרחי, אבל סביר להניח שבעודכם קוראים אותן, אני כבר עמוק חזרה בתוך השגרה הישראלית. את השנה הזו ביליתי במגורים ובלימודים בבוסטון, ואת מרבית זמני השקעתי בניסיון להבין את התרבות האמריקאית. ברטרוספקטיבה, ולמען האמת גם תוך כדי המסע, התחושה היא של צפייה באימפריה בשקיעתה. 

כדי להסביר את המשפט הזה אזדקק להרבה יותר מטור אחד, אבל אפשר גם לזקק אותו לחוויה אחת קבועה ומשמעותית שליוותה אותי כמעט בכל סוף שבוע.

את ימי שבת וראשון בבוקר אהבתי לפתוח בקפה מחוץ לבית. מי שקצת מכיר את האמריקאים יודע שהם לא אלופי העולם בקפה ולא פשוט למצוא כאן קפה מוצלח, אבל התמזל מזלי, והדירה שלי הייתה ממש מעל סניף מצוין של Caffè Nero, שבו קפה איטלקי משובח. 

הייתה רק בעיה אחת: ב־100 המטרים שהייתי צריכה לצעוד כדי להגיע לקפה המובטח, נאלצתי גם לעבור ליד מרפאת הפלות של Planned Parenthood. בכל סוף שבוע, בלי יוצא מן הכלל, הגיעו מפגינים עם שלטים שמציגים תמונות קשות של עוברים מתים, מחרוזות תפילה והרבה נחישות כדי למנוע מנשים להיכנס אל המרפאה. 

מהצד השני חיכו מתנדבי המרפאה ועובדיה, חמושים אפודים כתומים זוהרים, וקפצו מיד על כל אישה שהראתה שבריר קל של רצון להיכנס כדי ללוות אותה ולדאוג שלא תיתקל בהתנגדות של המפגינים. באמצע הייתי אני, אישה בגיל הפוריות שבסך הכל רוצה קפה, ובכל פעם שעברתי שם החשתי את צעדיי והרגשתי צורך להתעטף במיליון שכבות כדי לחסום את המבטים של כל הנוכחים.

הפשטת הדיון האידיאולוגי

ואז הגיע פסק הדין הדרמטי של בית המשפט העליון בארה"ב בתיק דובס נגד ג'קסון, שלמעשה ביטל את תקדים רו נגד וייד שמעניק לנשים זכות חוקתית לעשות הפלה בלי שהמדינה תוכל להתערב בכך. אי־הנוחות שלי הפכה פתאום למשבר לאומי, ו־20 זוגות העיניים שבחנו את הבטן שלי בכל צעדה כזו הפכו למאות מיליונים. המעצמה שחרתה על דגלה את המאבק למען זכויות אדם ואזרח, שהציבה עצמה כמובילת העולם החופשי ומפיצת עקרונות הדמוקרטיה, מבטלת 50 שנה של תקדימים משפטיים וקובעת כי חוקיות ההפלות תוחזר להחלטת המחוקקים בכל מדינה. הנשים, רצונן ודעתן אינם עוד חלק מהמשוואה. ככה זה כשזכויות נשים הופכות להיות נושא פוליטי שמבחין בין שתי המפלגות.

לכאורה, התומכים בפסק הדין הנוכחי טוענים שאין כאן כלל ביטול זכויות נשים, אלא רק החזרה של ההחלטה מבית המשפט העליון אל המחוקקים ולמעשה אל הציבור, שיכול להכריע לפי ערכיו. הנה, למשל, בקנזס השמרנית הציבור דווקא יצא בהמוניו להצביע במשאל עם באוגוסט נגד האפשרות לחוקק חוקים המתנגדים להפלות במדינתם. אז מה הבעיה?

ובכן, פוליטיזציה של זכויות אדם היא תמיד מסוכנת. ראשית, משום שהיא מפשיטה את הדיון האידיאולוגי מכל משמעות, ומובילה לפתרונות קיצוניים שאיש אינו מעוניין בהם. השאלה בנוגע להפלות אינה חדשה, והיא טומנת בחובה שאלות כבדות משקל, שעדיין אין עליהן תשובה ברורה: מתי מתחילים החיים, בהתעברות או בלידה? ואולי כמה שבועות לתוך החיים ברחם? ובהנחה שהחיים מתחילים ברחם, למי יש אחריות להגן על העובר? והאם האוטונומיה של האישה על גופה מתירה לה לפגוע בחיי העובר? אלו שאלות קשות שהן בעיקרן פילוסופיות ותיאולוגיות. יש לקיים עליהן דיון ציבורי, וסביר שיישמעו הרבה יותר משתי דעות בלבד. 

בוושינגטון פגשתי עורך בכיר של מגזין מרכזי בארה"ב שטען כך: "מסקרים פנימיים אנחנו יודעים שמרבית האמריקאים תומכים בזכותם של ההורים להחליט על תכנון המשפחה, אבל הם גם לא תומכים באצבע קלה מדי על ההדק במרפאות ההפלות. זוהי מעין פשרת ביניים אשר למעשה לא מוצעת כיום
במציאות הפוליטית האמריקאית, וכדי לאסוף קולות, הפוליטיקאים מקצינים ומשטחים את השיח". 

למעשה, הבעת דעה נחרצת הופכת להיות חלק מהזהות הפוליטית של המצביעים, ובעיקר של נבחרי הציבור שלהם, גם אם היא לא משקפת את דעתם האמיתית.

לתת לנשים לבחור

שנית, פוליטיזציה של זכויות אדם מדירה חלק ניכר מהציבור מהמאבק עליהן. זה היה ברור ומובהק בזמן בחירות 2016, שבהן הציבור האמריקאי היה צריך לבחור בין דונלד טראמפ "המיזוגן" לבין הילארי קלינטון "הפמיניסטית". נשים רפובליקניות נאלצו לבחור בין הזהות הנשית שלהן, ואולי גם הפמיניסטית שלהן, לבין הזהות הימנית הרפובליקנית שלהן. 

זו בחירה לא הוגנת. זכויות נשים, כמו זכויות אדם אחרות (הגנה על ילדים, התנגדות לעבדות), צריכות להיות בקונצנזוס ולא שאלה של ימין או שמאל. למרבה הצער, תהליכים דומים מתחילים לקרות גם בישראל, עם צמיחה של תנועות אנטי־פמיניסטיות בימין כמו "שוברות שוויון", "הפורום למען ארגוני המשפחה בישראל" וכדומה. 

מהות הפמיניזם היא מתן האפשרות לנשים לבחור, והן בהחלט יכולות לבחור באידיאולוגיה שמרנית שמתנגדת להפלות. אבל עצם הפוליטיזציה שהופכת את הסוגיה לשאלה של ימין או שמאל לוקחת מהנשים (וגם מגברים) את זכות הבחירה.

בסופו של דבר, פוליטיזציה של זכויות אדם עקרוניות כמו שוויון, חירות ואוטונומיה כמו שאנחנו רואים בארה"ב (וגם בישראל) פוגעת בראש ובראשונה באלה הזקוקים להן ביותר, וחותרת תחת העיקרון הדמוקרטי החשוב ביותר של הימנעות מעריצות הרוב. 

הרי החלטת בית המשפט העליון בארה"ב התקבלה ברוב של שישה שופטים שמרנים מול שלושה ליברלים, ונתפסת בארה"ב כדרכו של שלטון טראמפ להמשיך ולהפגין את דרכו השמרנית הנוקשה – נגד מיעוטים, נגד מהגרים ונגד חסרי האמצעים. 

לפי דוח של Kaiser Family Foundation, מרבית הנשים שעברו הפלה בארה"ב ב־2019 היו בנות מיעוטים – 38% אפרו־אמריקאיות, 21% היספניות, 7% ממוצאים אחרים (אסיאתיות, מוצא ילידי וכדומה) ורק 33% לבנות. 

באותו הדוח, באופן לא מפתיע, הם גם מציינים שלנשים לבנות יש את השיעור הגבוה ביותר של כיסוי ביטוח בריאות – ל־91% מהנשים הלבנות בנות 18־49 יש ביטוח בריאות כלשהו, בהשוואה ל־87% מהנשים השחורות, 76% מההיספניות ו־76% מבנות האוכלוסייה הילידית. 

הכרזה כי הפלה אינה עוד זכות חוקתית הניתנת לנשים בעצם מתירה לכל מדינה לקבוע נהלים משלה, ומפקירה את הנשים החלשות ביותר לבדן.

פוליטיזציה, בשורה התחתונה, היא חלוקת משאבים והחלטה כיצד יפוזר הכוח. לכן כל דבר הקשור בשוויון ובזכויות אדם צריך להיות א־פוליטי בהגדרתו. קל לפטור את נושא ההפלות בזלזול ובמחשבה שמשהו רע עובר על האמריקאים באופן זמני, אבל צריך לזכור שגם אנחנו, בישראל, לא שונים כל כך. גם כאן אי אפשר לדבר על שוויון, חירות ואוטונומיה לחלשים ביותר שחיים בינינו – פלסטינים, מבקשי מקלט ואחרים חסרי מעמד – בלי להיתפס בצד ברור מאוד של המפה הפוליטית. 

המרחק מכאן ועד לפסילת זכויות אדם בבית המשפט אינו רחוק, כפי שהבנו אך לאחרונה, גם בדמוקרטיה החזקה בעולם. במקום להתקדם, אנחנו הולכים אחורה. זה לא חייב להיות ככה. אפשר פשוט להיות אנושיים.

—

ד"ר יסמין אבו פריחה‭ ‬היא‭ ‬רופאה‭ ‬ופעילה‭ ‬חברתית‭, ‬חברה‭ ‬בהנהלת‭ ‬הקרן‭ ‬החדשה‭ ‬לישראל‭.‬