בקיצור: כאשר אנחנו מתעסקים בדברים חשובים כמו החירות שלנו, או קצת פחות חשובים כמו כסף, יש להבין היטב כיצד טכנולוגיה מסוימת יכולה לעזור לנו, ואולי חשוב מכך: להבין מה הן מגבלותיה ומה אסור לעשות באמצעותה. טעות, כפי שלמדו אלפי בעלי ביטקוין שהשתמשו בו עבור רכישות בשווקים האפלים, יכולה להיות יקרה מאוד.
ביום הראשון של חודש אוקטובר 2013, היה השולחן הצמוד לשקע החשמל בבית הקפה "בלו קפה ותה" ברחוב גלן בסן פרנסיסקו תפוס. על כן החליט הגבר בן ה־29 להתמקם בספרייה הציבורית הסמוכה. הוא הניח את המחשב הנייד על אחד השולחנות העגולים באגף המדע הבדיוני בספרייה, הקליד את הסיסמה הדרושה לפיוס תוכנת ההצפנה שהתקין מבעוד מועד, והתכונן ליום עבודה נוסף על הסטארט־אפ המצליח שהוא מטפח בשנתיים האחרונות.
בעודו עובד, זוג שנכנס לחדר החל לריב בקול רם. "פאק יו", אמרה האישה והחלה להתרחק מהגבר, אך זה תפס בחולצתה והרים אגרוף מאיים. הצעיר הסתובב לעזור לאישה, ובו ברגע זינקה אישה אחרת מצידו השני של השולחן ותפסה את המחשב הנייד שלו. כשניסה למנוע את חטיפת רכושו, הוא מצא את עצמו מחובק מאחור על ידי הגבר, גופו הוטח בכוח אל השולחן, ואז נאזק.
לחרדתו, התברר שכל הדמויות סביבו היו סוכני רשויות אכיפת חוק שונות, והסצנה הייתה שיאו של מבצע מורכב שתוכנן במשך חודשים ארוכים כדי ללכוד את "הפיראט הנורא רוברטס" – רוס אולברכט – שעמד בראש אחד השווקים הגדולים ב"רשת האפלה" באותה תקופה, והיה אחראי לפריחתה של תעשייה שלמה המגלגלת עד היום מיליארדי דולרים רבים.
דואר שלוחות
האתגר המרכזי הניצב בפני מי שמבקש לשמור על אנונימיות בעת הגלישה ברשת הוא שהדבר אינו אפשרי כמעט; כל פיסת מידע שעוברת ברשת מכילה מידע על־אודות השולח ועל־אודות הנמען באופן שמאפשר לגורם שלישי לדעת לכל הפחות "מי מדבר עם מי".
נפשט את דרך ניתוב המידע באינטרנט באמצעות השוואה לאופן העברת המידע כפי שהוא מוכר לנו מהעולם המוחשי, באמצעות הדואר למשל: כשאדם מבקש להעביר מידע כתוב לחברו, הוא כותב מכתב, מכניס אותו למעטפה, במשבצת הייעודית הוא כותב את שמו ובמשבצת הנמען הוא כותב את שם החבר, ומעביר את המעטפה למערכת הניתוב.
אותה מערכת ניתוב חשופה לניטור של שלל גורמים מסחריים וממשלתיים והמידע שאפשר לדלות ממנה שווה את משקלו בזהב. לעיתים יש צורך ממשי למנוע מהגורמים המנטרים לדעת מי מדבר עם מי, למשל במקרה של סוכן חשאי במדינת אויב, הנדרש לשלוח הודעה למפעילו, וחשיפה של הקשר ביניהם יכולה לפגוע בביטחון הסוכן ובביטחון המדינה.
כאמצעי מודרני להתמודדות עם אתגר האנונימית בהעברת מידע, באמצע שנות התשעים פיתחו שני חוקרים במעבדת המחקר של חיל הים האמריקאי רשת העברת מידע חדשה שאותה כינו The Onion Router, "נתב הבצל", או בראשי תיבות: TOR. החוקרים שאבו השראה ממבנה הבצל, שכבה המסתירה שכבה שתחתיה, וכך תכננו את פתרון האנונימיות שלהם: כל חבילת מידע תנותב דרך כמה שכבות, כך שהגורם השלישי לא יוכל לזהות שיש קשר בין השולח לנמען, ואף שכבה לא תהיה חשופה בה בעת הן לשולח והן לנמען.
אם נחזור לאנלוגיית העולם המוחשי שלנו, שימוש ברשת TOR דומה למשחק של "חבילה עוברת". כל פיסת מידע שמבקש אדם להעביר לחברו מוכנסת למעטפה עם כתובת הנמען, אך במקום לכתוב על אותה מעטפה את כתובת השולח, המעטפה מוכנסת למעטפה אחרת, וזו לעוד אחת, ולעוד אחת, ורק עליה נרשם שמו של השולח, ושם של מתנדב ברשת מוכנס בתור הנמען. כשהמעטפה עוברת למערכת הניתוב, כל מה שיודעים הגורמים המנטרים אותה הוא שהשולח שלח הודעה לאדם כלשהו, שאינו הנמען, וכך נחתך הקשר הישיר ביניהם.
עקב כך גם השולח וגם הנמען לא חשופים זה לכתובתו של זה, ובעולם האינטרנט הדבר מאפשר לא רק להגן על האנונימיות של המשתמשים אלא גם על זו של המפעילים.
היכולת הזו הביאה עימה גם אפשרות להפעלת שירותים שאינם חוקיים מבלי לחשוף את מיקום השרתים שבהם הפעולות מתבצעות, ובכך לחבל ביכולתם של גורמים שונים לסכל את הפעילות. שירותים המופעלים ברשת TOR נקראים לפעמים גם "שירותים אפלים".
נכנסים לרשת האפלה
שנתיים לפני התקרית בספרייה הקים אותו אולברכט אתר אינטרנט קטן בשם "דרך המשי" (Silk Road), שפעל כ"שירות אפל" ברשת "תור", שכפי שראינו קודם מאפשרת להסתיר את זהות המוכרים, גם מעיני רשויות החוק. ב״דרך המשי״, בדומה לאתרים רבים אחרים, התאפשר לצד א' להציע סחורות למכירה, ולצד ב' לרכוש אותן. אך בשונה מרוב השירותים האחרים שפרחו ברשת באותה תקופה, הסחורות שהוצעו למכירה "בדרך המשי" היו בעיקר חומרים משני תודעה מסוגים שונים.
תחילה לא נרשמה התלהבות גדולה מהשירות, שהיה ידוע למאות אחדות של גולשים ברחבי העולם, עד שהסנאטור דאז מטעם מדינת ניו יורק, צ'אק שומר, כינה במסיבת עיתונאים את האתר של אולברכט "one stop shop לכל סוגי הסמים" והמשיך והפליג בתיאור סכנות מערכת "תור" למרקם החברתי, זאת בשל האנונימיות שהיא מעניקה למשתמשים בה והיעדר היכולת של רשויות אכיפת החוק להתערב בתהליך. פרסום מעולה ובחינם.
הודות לסאנטור קפץ בלילה אחד מספר המשתמשים בפלטפורמה במאות אחוזים, והיא ביססה את עצמה כדבר החם הבא. בין השירותים שהציעה למשתמשים היו אפשרות להוסיף ביקורות, כך סוחרים טובים יכלו להתבלט והקונים ידעו להתרחק מנוכלים, אבטחה לתשלומים שעברו דרכה, ואפילו מוצרי גידור סיכונים בשל התנודות התכופות במחירי מטבעות הקריפטו ששימשו למסחר בה.
אולברכט עצמו סירב למכור מוצרים שתכליתם לפגוע בבני אדם. בלי אלימות, בלי סחיטה, בלי כלי נשק – על אף אפיזודה קצרה שבה נמכרו כאלה באתר – בלי חומרים המציגים פגיעה בקטינים. לאט לאט התגבשה אידיאולוגיה שלמה סביב המערכת שבנה. הוא החל לפרסם מניפסטים חברתיים שבהם הסביר שהכלכלה החדשה, הקריפטו־אנרכיה שהוא בונה, תביא להסרת "הטלפיים הרצחניות והחמסניות" של המשטר מגרונות האנשים, כך שיוכלו להשתחרר מכבליו. האימוץ השלם, המלא, של הכלכלה הזו, שבדיעבד ברור שלא הובנה כראוי על ידי אולברכט ועל ידי רבים אחרים, הביא לקץ ההצלחה המטאורית של המערכת; וגם החזון האנרכו־אוטופי שלו בא לסופו עם מעצרו בחודש אוקטובר 2013 בספרייה הציבורית בגלן פארק.
כדי להבין את המהפכה הכלכלית שעליה הסתמך אולברכט בחזונו האנרכו־אוטופי ואת השלכותיה, יש לחזור בזמן ל־1 בנובמבר 2008, אז פרסם משתמש שהסתתר תחת הפסבדונים "סאטושי נאקאמוטו", מאמר שכותרתו "ביטקוין: מערכת שיתופית לכסף אלקטרוני". במאמר תיאר נאקאמוטו תשתית פיננסית שאינה נשלטת על ידי אף גורם מרכזי, כמו מדינה או בנק, אלא על ידי מנגנונים מתמטיים ותקשורת ישירה בין כל העמיתים ברשת. התשתית הזו מתוכננת כך שהאינפלציה בה קבועה מראש, יצירת כסף חדש כפופה לעקרונות מתמטיים ואינה נתונה להחלטות שרירותיות של בני האדם.
מטבע בלי צדדים
מהו מטבע קריפטו? הכסף שלנו, ה"עושר" סביבנו, מבוסס יותר מכל דבר אחר על אמונה. אנחנו מחזיקים ביד פיסת נייר עם כמה קשקושים עליה ומאמינים שבאמצעותה נוכל לקבל מוצרים פיזיים בעלי ערך מוחלט. האמונה הזו מגובה בהבטחה של מי שחתום על הנייר הזה, על פיה הוא מתחייב לתת למי שמחזיק בו את הערך הרשום עליו, כאילו היה עשוי מתכת יקרה. סוג המטבע הזה נקרא "פיאט" (Fiat), מהמילה הלטינית שפירושה "כך יעשה", וזה הכסף שאנחנו מכירים ואוהבים בחסות מדינות העולם: הדולר, האירו, הפאונד, והשקל.
הבנק ש"מחזיק" את הכסף שלנו מנהל יומן גדול (Ledger) שבו הוא רושם את כל העסקאות המבוצעות דרכו. אם אדם א' העביר 100 זוזים לאדם ב', הבנק רושם ביומן תנועת חובה לאדם א', ותנועת זכות לאדם ב'. כך מנוהל הכסף שלנו, ואנחנו סומכים על הבנק, המפוקח על ידי המדינה (שגם עליה אנחנו סומכים) שהוא לא יטעה ברישום, ושאין בין כתבני היומן הזה נוכלים שיתעדו עסקאות מזויפות וידלדלו את הסכום בחשבון שלנו.
כפי שניתן לראות, נדרשת מידה רבה של אמון כדי להשתכנע בקיומו של ערך ממשי העומד מאחורי הנייר המתאר את השווי הפיננסי שלנו, והוא תלוי ביציבות הגורמים שבהם אנחנו שמים את מבטחנו. אם הבנק שעליו אנחנו סומכים יבגוד באמוננו, נקודת הכשל הזו תעלה לנו בכל הוננו. אם המדינה שמבטיחה לנו ערך תתערער, כך גם כספנו.
בדיוק את הנקודה הזו ביקש סאטושי נאקאמוטו לתקוף – לצמצם את מידת האמון הנדרשת מאיתנו בצדדים שלישיים כאשר אנחנו מבקשים להעביר או לשמור את ההון שלנו. במקום לסמוך על אדם שינהל את יומן העסקאות, עלינו לשים מבטחנו בדבר הנקי, הקבוע והאמין ביותר שאנחנו מכירים: המתמטיקה.
כדי להבטיח אמינות, הבין נאקאמוטו, עלינו להוציא את חולשות האדם מהמשחק וליישם שקיפות מלאה. אם כולם יראו את יומן העסקאות של כולם, הרי שכל מי שרוצה בכך יוכל לשחזר את המאזן של כל משתמש, ולא נידרש לבטוח בגורם יחיד שיספר לנו מה כתוב בו.
דמיינו לעצמכם לוח גדול בשמיים, המתעד את כל העסקאות שמבוצעות בין גופים שונים. אם אדם א' התחיל כשבידו 100 זוזים, ושילם לאדם ב' 20 זוזים, ועכשיו בא ומבקש לרכוש מאפה מפנק בעלות של 200 זוזים, הקונדיטור יכול להביט בשמיים, לעשות חישוב מהיר של "היו לו מאה, הוא שילם עשרים, עכשיו יש לו שמונים" ולהבין שאין לאותו אדם את הסכום הדרוש ליהנות מהמאפה שהוא מבקש לרכוש, וכך להימנע מעסקה שתגרום לו מפח נפש. לא צריך עוד לסמוך על צד שלישי, כל שצריך הוא להרים את הראש לשמיים.
ובכל זאת, אם אין צד שלישי שאנחנו סומכים עליו שיתעתד בהוגנות את העסקאות, כל המערכת תקרוס. אם אין פיקוח ובקרה, מה ימנע מכל אדם להכניס לרישום עסקאות שמעשירות את החשבון שלו על חשבונם של אחרים? כאן נכנסת לפעולה המתמטיקה, או ליתר דיוק – הקריפטוגרפיה, תורת ההצפנה.
במנגנון מתוחכם מתבצעת "חתימה" של העסקאות שזוכה להסכמה של כלל הרשת, כך שאפשר להיות בטוחים למדי שכאשר אנחנו מביטים בלוח הגדול שבשמיים, מה שכתוב בו הוא נכון מתמטית ומגובה בקונצנזוס. כך אנחנו מוציאים מהמשוואה את עקרון ה"אמון" בבני אדם ובגופים אינטרסנטים, ושמים מבטחנו במתמטיקה החפה ממניעים זרים.
הלוח הזה נקרא "בלוקצ'יין" (Blockchain), והוא יומן רישום של כלל העסקאות שנעשו בין כל שני חשבונות (ארנקים) מאז ראשית הזמן, שהיא חודש ינואר 2009, אז התבצעה עסקת הביטקוין הראשונה.
כשהחמאס נבהל
המחיר של הוצאת הצורך באמון בצדדים שלישיים כדי לנהל את המערכת הפיננסית הזו הוא יצירת שקיפות מלאה, דבר העומד בניגוד מוחלט לאנונימיות הנדרשת מניהול שוק של חומרים אסורים ברשת האפלה. עד היום רווחת תפיסה שגויה בקרב הציבור הרחב, ואפילו בקרב פושעי סייבר קטנים, שמטבעות קריפטוגרפים, ובראשם ביטקוין, מספקים אנונימיות המספיקה להסתרת זהותם של מחזיקי הארנקים.
דוגמה לטעות הנפוצה הזאת סיפק ארגון חמאס באפריל 2023, אז הוכרז כי הארגון מפסיק לקבל תרומות בביטקוין, מחשש לפגיעה בתורמים. לקח לחמאס עשר שנים להבין מה שאולברכט, "הפיראט הנורא רוברטס", הבין כאשר ראשו הוטח בשולחן הספרייה הציבורית בסן פרנסיסקו. ביטקוין אינו מטבע אנונימי. להפך, הוא הרבה פחות אנונימי משקל, או דולר, או אירו, בדיוק מהסיבה ששקיפות עומדת בבסיסו: אותו בלוקצ'יין, הלוח הגדול בשמיים שכתובות עליו כל העסקאות שנעשו, זמין לכולם ועקב כך אין אפשרות להעביר שלמונים מתחת לשולחן. זה סוד כוחו וגם נקודת התורפה שלו, וזו בדיוק הסיבה שהוא לא מאומץ על ידי ממשלות העולם.
קחו למשל את תקציב המדינה. אין בו שקיפות. מאות מיליארדי שקלים מועברים בלי שנדע לאן, בעיקר מטעמים ביטחוניים אך לא רק. אילו המדינה הייתה מאמצת מטבע קריפטוגרפי, שכזכור כל עסקה המתבצעת בו חשופה לעיני כול, היה אפשר לראות בדיוק לאן הולך הכסף, ולאן הוא לא הולך. כך העברת כסף לשימון כיסיו של גנרל בדיקטטורה אלימה כדי שיאשר קניית כלי משחית, תופיע בבלוקצ'יין ואפשר יהיה להתחקות אחר מקור ההעברה; מידע על כסף שעובר לעידוד מקור מודיעיני לספר את סודותיה של מדינת אויב יהיה נגיש לעיני כול; מסלולו של כסף שעבר כשלמונים לחברת קש באיי הבתולה ונמצא פתאום בארנקו של שר בכיר יתגלה בשל שביל עקבות ברור; וכן הלאה.
הסיבות להתנגדות מדינות לשימוש ב"מטבע שקוף" ברורות: הכוח הקיים בהסתרה יילקח מהן, ומדינות מוותרות על כוח לעיתים רחוקות מאוד, וגם אז רק כשכלו כל הקיצין. אבל יש עוד גורם שעשוי לצאת כשידו על התחתונה: הבנקים ושאר המוסדות הפיננסים שמנהלים את כספנו. שהרי אם לא יידרש מהם לנהל את יומן הפעולות שקובע את השווי בחשבוננו – איזה צורך יהיה בהם? אם לא נצטרך לשלם להם על האמון שחשבוננו מנוהל בצורה מדויקת, ונעביר את האמון הזה לעקרונות מתמטיים, איפה הערך שלהם?
בנקים ברחבי העולם מגלגלים טריליוני דולרים שמהם הם מקזזים עמלות והיטלים נוספים במספרים אסטרונומים. חלק גדול מהכוח שלהם טמון בסודיות שהם מבטיחים ללקוחותיהם, ובחוסר השקיפות שמאפשר לבעלי הכוח והממון לשמור את כספם מפני הטמיון. אם הכוח הזה היה נלקח מהם וניהול יומן הכספים היה מתבצע בבלוקצ'יין במקום בספרי הבנק, נדבך מרכזי בערכם היה סופג נזק משמעותי, ורווחיהם היו מצטמצמים.
מאידך גיסא, אם כל המערכת המוניטרית הייתה שקופה, היה קשה הרבה יותר להימנע מתשלום מיסים, שהרי כל ההכנסות כולן היו מתועדות בשקיפות ולא היה נדרש להסתמך על דיווחי הנישומים. הסתרה של כספים הייתה הופכת משימה קשה הרבה יותר, והמדינות היו יכולות ליהנות מסכומי מס גדולים יותר לרווחת אזרחיהן.
אותו בלוקצ'יין, אותו לוח גדול שבשמיים, מתעד את התנועות הפיננסיות, אך לא את זהות מחזיקי הארנקים. כלומר, אפשר לדעת שארנק א' שלח סכום כסף לארנק ב', אך הבלוקצ'יין לא מחזיק את זהותם של אדם א' ואדם ב'. עם זאת, שלל חברות ברחבי העולם פיתחו טכנולוגיות המשתמשות ב"ערוצים צדדים" (Side channels) על מנת לזהות את המחזיקים, וכבר לפני כעשור הצליחו להתחקות אחרי אלפי ארנקים ברחבי הרשת באמצעות הצלבה של פרטים ממערכות שונות ושיוך ארנק לשֶם.
כך למשל כאשר מערכת גדולה ששרתה פדופילים נתפסה על ידי הרשויות, כל מי ששלח כסף לארנקיה על מנת לשלם על גישה לתוכן המחריד שסיפקה פתאום היה הרבה פחות אנונימי. כל מה שהיה על גופי אכיפת החוק לעשות זה להסתכל על מקורן של כל העסקאות שהיעד שלהם היה אתר הפדופיליה, ולראות מי הכניס כסף לאותם ארנקים. כך נתפסו מאות אנשים שסמכו על אנונימיות המטבע רק משום שלא הבינו את המנגנונים העומדים בבסיסו.
מחיר השקיפות
כמו לכל דבר, גם לחזון האנרכו־אוטופי הזה יש מחיר, ולהימנעות של מדינות מהשימוש בטכנולוגיית הבלוקצ'יין יש גם טיעונים משכנעים. ראשית, להבטחת נכונות המידע בבלוקצ'יין נדרש כוח חישוב עצום, שעל פי מאמר שפורסם במגזין "סיינטיפיק ריפורטס" בספטמבר 2022, השפעתו הסביבתית השלילית עולה על זו של תעשיית הבשר ומתקרבת לזו של תעשיית הדלק. כדי לייצר אנרגיה שתפעיל את כל השרתים שיריצו את טריליוני החישובים שידאגו לנכונות מצב החשבון שלנו, נפלטות כמויות פחמן דו חמצני כמו ירדן וסרי לנקה, ונצרכות כמויות חשמל יותר מהולנד וארגנטינה. מובן שזה לא בר־קיימא. ישנן טכנולוגיות בלוקצ'יין אחרות, שהטמעה שלהן אינה כרוכה במחיר סביבתי גבוה כל כך, אך יש להן בעיות אחרות שהופכות את השימוש בהן ללא בטוח מספיק, עדיין.
בעיה נוספת, אינהרנטית בטכנולוגיה זו, היא היעדרו של מבוגר אחראי, כזה שיכול ליישב סכסוכים ולטפל בנוכלויות. היום, כשאנחנו רואים הוצאת כסף לא מאושרת מהחשבון שבו מנוהל כספנו, אנחנו יכולים לבוא בטענות לבנק, ושם יכולים לתקן את הטעות. במקרה שהבנק מסרב, ביכולתנו להגיש תלונה במשטרה או לתבוע את השבת כספנו באמצעות עתירה לבית המשפט. בבלוקצ'יין אין גוף אחראי שאליו אפשר לבוא עם הטענות האלה, ומרגע שהכסף יצא מהארנק שלנו – הוא אבוד. שום גוף מרכזי לא יחזיר אותו, מכיוון ששום גוף מרכזי לא שולט ביומן התנועות המנהל את היתרה שלנו.
זה כמובן כמעט נכון, כי מטבעות קריפטוגרפים כאלה הם בסך הכול תוכנה, ומי שכותב את התוכנה יכול להורות לה לעשות מה שירצה. כך, ב־15 באוגוסט 2010, זיהה האקר אנונימי נקודת חולשה במנגנון כריית המטבעות (המנגנון שאחראי ליצירה של מטבעות חדשים) וייצר 184 מיליארד ביטקוין חדשים. לכאורה, אם כותבי הקוד של ביטקוין היו נאמנים לכל מה שנכתב לעיל על־אודות היעדר מנגנון שליטה מרכזי וחופש אנרכי מוחלט, זה היה סופו של המטבע המבוזר. אך במפגן של אקרובטיות אידיאולוגית שינה נאקאמוטו את הקוד של המטבע, כך ש"יתעלם" מכל המטבעות החדשים שנוצרו. הוא בעצם "הפך את הזמן", הגיע לנקודה שבה ייצר ההאקר את כמות המטבעות שיכולה הייתה להביא לסופה של הכלכלה שברא, תיקן את החולשה שאִפשרה זאת, ואמר "בואו נעשה כאילו כל זה לא קרה ונמשיך מכאן".
איור: Yuromanovich/shuterstock
זו, אולי, החולשה הגדולה ביותר של הטכנולוגיה הזו.
נעים לנו לספר לעצמנו סיפורים על טוהר המתמטיקה ועל השחרור המוחלט מציפורני המוסדות הפיננסים השולטים במטבעות הפיאט, אך בסופו של דבר, כאשר אנחנו מקלפים את שכבות ההייפ והמילים היפות של חסידי הכלכלה החדשה הזו, אנחנו מגיעים לקנוניה של אנשים ספורים ששולטים בקוד ששולט בכלכלה. השתחררנו מעריץ אחד ועברנו לאחר. הבשורה הגדולה של חסידי הבלוקצ'יין אינה אלא החלפה של אזיקים.
האמון הנדרש מאיתנו לניהול הכספים שלנו, שכיום אנחנו בוחרים לתת לגופים פיננסים גדולים ולממשלות נבחרות, מתבקש לעבור לידיהם של שישה אנשים זרים. כאשר מפשיטים את כל ההצהרות והאידיאולוגיה של האוטופיה הכלכלית, אנחנו מגיעים לשישה אנשים סמי־אנונימיים ששולטים בעתידה. שישה אנשים שאם כולם, או אפילו חלקם, יחליטו או יוכרחו לבצע שינויים בה – היא תשתנה, וככל הנראה לא לטובה.
האם הייתם מפקידים את כספיכם בידיים של ולדימיר ואן־דר־לאאן? ג'ונאס שנלי? מרקו פאלקה? סמואל דובסון? מיכאל פורד? ומה עם פיוטר ווילה? כי זה בדיוק מה שאתם עושים כאשר אתם רוכשים ביטקוין. ייתכן שהם צדיקים טהורים, כאלה שמשקים את העצים בשדרת חסידי אומות העולם, מאכילים חמוסים יתומים ומלטפים גורי היפופוטמים, ובה בעת הם עדיין בני אדם שחולשים על טריליוני דולרים.
גם מנגנון הירושה אינו שקוף, והגישה לשינויים בקוד ניתנת בהחלטה של האחראים הנוכחיים ולא בבחירות או בהליך גלוי כלשהו. כך "הוריש" נאקאמוטו את השליטה בקוד לגאווין אנדרסון בלי להתייעץ עם איש או לקבל את אישור הקהילה, וזה "הוריש" את הקוד לוולדימיר ואן־דר־לאאן, ולכן גם אם היום ששת המופלאים ששולטים בקוד ידאגו רק לדברים טובים, אולי יורשיהם, שכאמור לא נבחרים אלא ממונים שרירותית, יבחרו לעשות דברים אחרים.
דרוש רצון טוב
כמובן, היכולת לעדכן את קוד המקור לא נותנת כרטיס חופשי, והקונצנזוס הנדרש מהרשת כולה כדי שהשינויים האלה יבואו לידי ביטוי מהווה חסם משמעותי. מפעילים שונים ברשת יכולים לבחור לא לעדכן את הקוד שרץ אצלם, וכך לפצל את הרשת. עוד אשוב לכך.
נקודת חולשת נוספת היא הפלטפורמה שבה מנוהל הקוד, גיטהאב, ששייכת לתאגיד מיקרוסופט, חברה מסחרית עם אינטרסים משלה. תיאורטית, עובד מרושע בתאגיד שיניח ידיו על אחד ממפתחות ההצפנה של הקוד יכול לבצע בו שינויים גם בלי רשותם של ששת האחראים.
אומרים שמערכת חזקה כחוזק החוליה החלשה שלה, ולכל תרחיש כזה יש תשובה שנועדה לטפל בו בדיעבד או לפעמים למנוע אותו. אבל האם נכון לבסס את יסודות הכלכלה החדשה על שורה של חוליות חלשות, הנשלטות על ידי גוף שלא נבחר, שרץ על תשתיות של חברה מסחרית גדולה, ושבסופו של דבר יכול להחליט לשנות את החוקים בלי דיון ובלי הסכמה?
הטיעון המרכזי של חסידי המטבע וחוקרים אחרים הוא ש"תמיד אפשר לעשות מה שעשה נאקאמוטו". בעגה המקצועית זה נקרא "הארד־פורק" (מיזלוג קשוח), יצירה של תמונת בלוקצ'יין חלופית, שמחזירה לאחור שינויים בלתי רצויים, או מכתיבה שינויים אחרים.
זהו אירוע שמצריך קונצנזוס מלא של כלל חברי הקהילה, שב־2010 הייתה קטנה וריכוזית ואילו היום היא רחבה מאוד ובעלי אינטרסים רבים מנסים למשוך אותה לכיוונים שונים. מיזלוגים כאלה כבר התרחשו כמה פעמים לאורך ההיסטוריה הקצרה של המטבע, וחלקם הביאו למחיקות ערך עצומות וליצירה (או החלפה) של מטבעות שאיבדו את ערכם מהר מאוד.
בשורה התחתונה, נדרש רצון טוב מצד הרבה מאוד אנשים ששולטים בהרבה מאוד כסף, ואם ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו משהו, זה שרצון טוב הוא סחורה מוגבלת, וכשהוא מתנגש עם כמויות עצומות של כוח וכסף, הוא בדרך כלל יוצא כשידו על התחתונה.
מחיר החירות
חוסר הבנה של הכלכלה הזו הביא למפלתם של רבים. רוס אולברכט, הפיראט הנורא רוברטס, עודד את לקוחות השוק האפל שבנה לסמוך על ביטקוין בעניין שמירת האנונימיות שלהם בבואם לרכוש חומרים אסורים, אך לקה בהערכת חסר של יכולות גופי חקירה עם מספיק אמצעים להתחקות אחר בעלי המטבע. כך נתפסו אלפי משתמשים, לא רק של "דרך המשי" אלא גם של שווקים רבים אחרים ברחבי העולם.
כבכל טכנולוגיה חדשה, השנים הראשונות טרם היא מתבססת ומתייצבת הן כר פורה לשלל נוכלים המבקשים לנצל את חוסר ההבנה בציבור של מגבלותיה. בשעה שתמיד יהיו כאלה שיאמצו אותה לפני אחרים ופעמים רבים יגרפו רווחים עצומים, אחרים, בדרך כלל אלה שלא שולטים בה לחלוטין ומסתמכים על סיפורים והבטחות, מאבדים את כספם בתהליך. ההצגה של ביטקוין כמטבע אנונימי, למשל, היא דוגמה לחוסר הבנה כזה. קשה לטעון לשקיפות מלאה מצד אחד ולהבטיח אנונימיות מהצד האחר.
