fbpx

עניין של ניסיון | הטור של רני רביב

0

קילומטראז' ציבורי גבוה הוא, אם כן, יתרון חשוב, אבל במקום שבו מוטלות על כף המאזניים מנגד מקצועיות והיכרות עם השדה הספציפי – עדיף שמשקלן של אלו האחרונות יהיה המכריע

יום לאחר שאנסטסיה גורבנקו הפתיעה בבריכה האולימפית בטוקיו ורשמה שיא ישראלי חדש ב־100 מטר גב, התבשרנו על שיא ישראלי נוסף שנשבר: מינויה של הדיפלומטית המבוגרת ביותר בכל הזמנים. בגיל 74 תהיה יעל גרמן לשגרירת ישראל בפריז, אחת מחמש הבירות החשובות ביותר בשירות הדיפלומטי שלנו.

כן, כן. שיא ישראלי של ממש. ולא שכבר לא היו לנו שגרירים בגילים מתקדמים: אליהו בן־אלישר שנפל על משמרתו כשגריר בפריז בגיל 68, מתן וילנאי שסיים שליחותו בסין בגיל 72, אורה נמיר (גם היא בסין) וחיים בר־לב (רוסיה) שסיימו כהונתם בגיל 70 – הם הדוגמאות היותר מוכרות. גם מייק הרצוג, שגרירנו החדש בוושינגטון, יפתח את הקדנציה שלו כשהוא בשנתו ה־70 אך עם רקע רלוונטי בסוגיית קשרי החוץ, לפחות הביטחוניים. ובכל זאת, כניסה לתפקיד ראשון כשגריר בגיל 74, כזה עוד לא היה לנו.

הבהרה חשובה לפני שממשיכים: אין פסול באנשים ותיקים, מבוגרים ומנוסים בשירות הציבורי שלנו, נהפוך הוא. ניסיון העבר אפילו מוכיח שהוותק עשה טוב לרבים מנבחרי הציבור הישראלי. הוכחות לכך לא חסרות בהיסטוריה הפוליטית שלנו: כניסתו של אריק שרון הבשל והמיושב בגיל 73 לראשות הממשלה, הקדנציה השנייה של יצחק רבין כראש הממשלה לעומת זו הראשונה, וגם נתניהו בקאמבק אחרי בחירות 2009 היה בשל ושקול בהרבה מכפי שהיה כשנבחר לראשונה לכהונת ראש הממשלה, והוא בן 46 (שיא שלא נשבר עד כה, אגב, גם לא בבחירתו של נפתלי בנט בן ה־49).

ובכל זאת, חלוף השנים אינו בהכרח ערובה לניסיון. לא כל ותק הוא רלוונטי ותמיד יש להעמידו למבחן ביחס ליעד הבא שמצפה לאוחז בו. לזכות יעל גרמן, למשל, עומדות כמעט שנות דור של עשייה ציבורית. הן כראש עירייה מעולה בהרצליה משך 15 שנה, הן כמחוקקת חרוצה והן בקדנציה הקצרה (יחסית) שלה במשרד הבריאות. אבל לפצוח בקריירה דיפלומטית במחצית העשור השמיני לחייך, במדינה כל כך משמעותית ועוד ללא שליטה בשפה המקומית – נראה כמו משהו שעלול להתברר כמשימה הגדולה מדי גם על יכולותיה המגוונות של גרמן.

כדי להבין את כובד התיק שמצפה לשגרירה החדשה, כדאי לזכור גם כי זה שנה וחצי שהשגרירות שלנו בצרפת מתפקדת ללא רועה, מאז סיימה בה את תפקידה השגרירה עליזה בן־נון. האחרונה, אגב, הגיעה למשרה הדיפלומטית הנחשקת אחרי כמעט 30 שנה במשרד החוץ: הן במטה המשרד והן כשגרירה במדינות אחרות. ניסיון רלוונטי, כאמור.

קילומטראז' ציבורי גבוה הוא, אם כן, יתרון חשוב, אבל במקום שבו מוטלות על כף המאזניים מנגד מקצועיות והיכרות עם השדה הספציפי – עדיף שמשקלן של אלו האחרונות יהיה המכריע.

יש לה למדינה דרכים רבות לפנק בתפקיד ציבורי נכבד את מי שמקבלי ההחלטות מוצאים ראוי לכך. כך התנהלו הדברים תמיד, ולפיד בוודאי לא המציא את השיטה (אם כי למד אותה באופן מעורר השראה בשורת מינויים פוליטיים שביצע בחודש האחרון בשירות החוץ). מוטב שלבירות החשובות בעולם יישלחו לא מי שראויים לאות הוקרה ולפרגון על עשייה רבת־שנים, אלא מי שיידעו לספק בהן מעל לכל ספק את הסחורה הנדרשת.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook