"כל כך עייפתי! לנוח קצת… לנוח! אני בת שחף… לא כך. אני שחקנית. נו, כן. גם הוא כאן… נו, כן… אין דבר… כן… הוא לא האמין בתיאטרון, צחק תמיד לחלומותיי, ולאט־לאט חדלתי גם אני להאמין, וחלשה דעתי…"
נינה, 'השחף' מאת צ'כוב
'חזרות', כנראה הסדרה המדוברת ביותר של השנה החולפת, היא יצירה המשתמשת בתרגיל השייקספיריאני של "מחזה בתוך מחזה" ומעלה אותו בחזקת עצמו: זוג (איריס ותומר) שכותבים ומעלים הצגה על הזוגיות שלהם, ובכך דנים בזוגיות עצמה. זו השכבה הראשונה של הבצל. אבל אנחנו גם יודעים שהיוצרים – נועה קולר וארז דריגס – היו זוג בעצמם, שכתבו את המחזה הזה (על זוג שכותב מחזה על עצמו, כן?) שהוא בעצם מחזה עליהם ועל הזוגיות שלהם, והם העלו אותו בתיאטרון, ועכשיו הוא תוכנית טלוויזיה (עוד נחזור לזה). והם בוחרים בשחקנים – מיה ועופר, או אגם ואיתי – מאוד שונים מהם (גם איריס ותומר, ויותר מכך נועה וארז), כדי שכל חדר המראות הזה ישמש כמו אורגן אורות שמקרין אלומות שונות בזוויות משתנות ויסייע לנו להבין את הדמויות העגולות איריס/נועה ותומר/ארז, מחק את המיותר. אבל בעוד כולם מתרכזים בשניים הנ"ל, גם "השחקנים" אינם בדיוק דמויות שטוחות ומיותרות, ושווה להתמקד גם בהם, או לפחות באחת מהם: אגם רודברג/מיה גוטמן. מחק את המיותר.
אפשר להביט במיה/אגם שלוש פעמים בשלוש זוויות/שכבות שונות, ובכל פעם שחוזרים אליה מגלים משהו אחר. השכבה הראשונה היא בהצגה/סדרה עצמה: מיה מסייעת לנו להבין את איריס. היא נבחרת לתפקיד בניגוד לדעתה של הבמאית, והיא בעיקרון ההפך הגמור ממנה: האחת כוסית, השנייה בעלת בעיה קשה של דימוי גוף. זאת הולכת להתחתן, זו הרגע הפכה לרווקה זקנה. זאתי כמהה להיות חברת כבוד במועדון התיאטרון, והיא בדיוק פוצחת בקריירה מבטיחה.
אין ספק שמיה מסייעת לנו להבין את איריס, אבל כיוון שמיה איננה דמות שטוחה, זה גם עובד הפוך: איריס מסייעת לנו להבין את מיה. מצד אחד, את התשוקה שלה להיות שחקנית "רצינית". איריס גם מייצגת את מי שהצליחה בכך (להיות מחזאית "רצינית") וגם חושפת בפנינו את מגבלת העומק של מיה כשחקנית. מצד שני, כשמיה משחקת את איריס, שעסוקה באופן אובססיבי בעומק הזוגיות שלה, היא מבינה, ואנחנו מבינים איתה, שהאהבה שלה לבעלה רעות (שם שהוא הברקה תסריטאית) היא שטחית. בפרק האחרון הפלונטר הרגשי נפתר עבור מיה/איריס. מחק את המיותר.
–
אבל זו, כאמור, השכבה העליונה ביותר. העסק נעשה מעניין יותר כיוון שאת מיה משחקת אגם רודברג. מיה, כוכבת להיט הרייטינג (עוד "יצירה" בתוך היצירה) 'רעל בעיניים', מתה לעשות תפקיד ראשי ב'השחף' של אנטון צ'כוב. ורה, מנהלת התיאטרון, מנצלת את הכמיהה הזו כדי להביא אבק כוכבים ל'המשכן' ולהדפיס כסף. או כמו שהיא מנסחת בצורה מושלמת: "נביא את הטלוויזיה לתיאטרון ואת התיאטרון לטלוויזיה, ושלום על ישראל ועם ישראל חי".
הדבר הזה – להביא את התיאטרון לטלוויזיה – הוא בדיוק מה ש'חזרות' עושה. ולעבור מאימג' הדוגמגישה לתדמית שחקנית האופי הרצינית זה בדיוק מה שאגם רודברג עושה ב'חזרות'. והעניין הוא שהיא – אגם – עושה את זה בהצלחה מרובה. רודברג אמנם משחקת בתיאטרון כבר שש שנים, אבל 'חזרות', בגלל התהודה, מסייעת לה לנפץ את התדמית השטוחה שלה בתור דוגמנית בגדי ים וממתק טלנובלות ופסטיגלים, בעזרת תצוגת משחק מרשימה ביותר.
דמיינו לרגע מצב הפוך: רודברג, או מישהי אחרת, מגלמת את מיה ברמת משחק של 'רמת אביב ג'. דמותה של מיה הייתה הופכת לקריקטורה מביכה ונלעגת. במקום זאת, ההערכה שהצופים צוברים אט־אט לרודברג השחקנית גורמת להם לחוש יותר ויותר אמפתיה כלפי מיה. מכוסית שטחית ומטופשת היא הופכת לדמות עגולה, עם יכולות ואמביציה. היא אמנם דמות הכלואה בתוך המגבלות שיצרה לעצמה, אבל בפרק האחרון אנחנו רוצים בטובתה הרבה יותר משחשבנו שנרצה בפרק הראשון.
ואין לטעות לרגע שמדובר במהלך בלתי מחושב. כדי לשחק את מיה היפה אפשר היה למצוא שחקניות תיאטרון "נטו" מצודדות. אבל להביא מישהי מהטלוויזיה שרוצה להיות שחקנית "רצינית" כדי לשחק מישהי מהטלוויזיה שרוצה להיות שחקנית "רצינית", מסייע לנו מאוד להבין את מיה/אגם. מחק את המיותר.
המילה הטובה ביותר להתחיל לדון איתה בשכבה השלישית של מיה/אגם היא "למה?". למה, לעזאזל, רוצה מיה גוטמן – היפה, כוכבת 'רעל בעיניים', הסלב שבטח גם מסודרת כלכלית – למה לעזאזל היא בכלל רוצה להתקבל למועדון הסגור של התיאטרון? למה היא מכתתת את רגליה בהצגות ברחבי הארץ? מה גורם לה לכמוה אל גיזת הזהב הדהויה הזו? במיוחד לנוכח הדרך שבה מתואר התיאטרון הישראלי ב'חזרות': עבש, עייף, מקובע, ציני ומלא בעצמו. מקום שבו אנשים בעיקר עוקצים אחד את השני. מקום שבכל מובן הוא בדרך למטה, או כמו שאומר שלמה: "אף פעם לא היה פה כסף, אבל פעם היה פה כבוד".
–
למה מיה, שמקבלת הכרה ואהבה מהקהל הרחב, משתוקקת לכבוד הזה, שכבר היה ואיננו, וגם כשהיה – בא בעיקר מקבוצה קטנה, סגורה ומלאה בעצמה? הדבר מזכיר את העיתונאים הצעירים (לא המונים, אבל גם לא מעטים) שצבאו לפני עשר שנים על דלתות המקומונים התל אביביים, כשאלו כבר דיממו את עצמם למוות, משתוקקים להילה שאפפה אותם 15 שנה קודם לכן בשנות ה־90 העליזות.
ויותר מכך, אפשר גם לשאול למה לעזאזל תיאטרון גוסס, קמל וגריאטרי מתייחס בכזה זלזול למישהי צעירה ומצליחה שמתחננת להיות חלק ממנו?
אולי זו התקופה או השיח הפוליטי, אבל אי אפשר שלא לראות את התיאטרון הישראלי ב'חזרות' כאלגוריה לשמאל האשכנזי החילוני התרבותי, ואולי יש לומר – התל אביבי. התרבות הגבוהה, השאיפה/כמיהה לאירופה – מצ'כוב ועד פאול גרושובסקי – המבטא של ורה, הקהל הזקן. מועדון חברים קטן, רחוק מימי הזוהר שלו, שאף פעם לא היה בו כסף, אבל פעם, אולי, עוד היה בו כבוד.
ויותר משאפשר ללמוד על מיה, אפשר ללמוד על התיאטרון: הנה מגיעה כוכבת המונים שכל רצונה ותשוקתה הם להיות חלק ממועדון החברים הנמק הזה, ואף שיש בכך יתרונות גדולים – חידוש השורות, חיבור לקהל הרחב – התיאטרון מעדיף לא רק להפנות לה עורף, אלא גם לעשות זאת בארוגנטיות, עם ורה המסבירה למיה שהיא לא עשויה מחומר של תפקיד ראשי במחזה של צ'כוב. ובראשם של הצופים נשאלת השאלה: האם מדובר במשאלת מוות כמוסה של התיאטרון/השמאל האשכנזי? מחק את המיותר.
–
- הוד קשיחותה // על מרגרט תאצ'ר ב'הכתר' // מאת גדי להב
- משחק המלכות // הדמויות הנשיות הגדולות של 2020 בטלוויזיה // מאת פיני אסקל
- אישה בורחת מבשורה // אסתי שפירו ב'המורדת' // מאת גדי להב
