כל הגיג קורונה טיפוסי מתחיל ב"אלה הם לא ימים כתיקונם".
נדמה לי שאחרי כמה חודשים אפשר לקבל את המציאות כמות שהיא ולהבין שכן, אלה הם לא ימים רגילים. שגרת קורונה של נדבקים, חולים ומתים, בתוספת פושטי יד ורגל – וקריסת רקמות כלכליות וחברתיות. שגרה שתלך ותיגרר, כמו עגלת רוכל חבוטה ומקרקשת, עד שיבוא לציון ולעולם החיסון הגואל.
השגרה הנוכחית מחייבת לשאול מה ישתנה, אם בכלל, במאבק הגלובלי המתנהל כיום בין הסוציאליזם ההומני, שפתח את המאה ה־21 במדינות הנאורות, לבין הקפיטליזם של חוק הג'ונגל, בתחפושת של ניאו־ליברליזם שמשגשג באותן מדינות ממש.
הסוציאליזם החדש אמור להיות מותאם לאופיים של כל מדינה וכל עם, והמטרה הסופית היא שיתוף פעולה בינלאומי, חוצה עמים ומדינות, שבלעדיו לא ניתן להתגבר על מכות גלובליות כמו קורונה, שינויי אקלים או מלחמות דת.
החזרה משגרת הקורונה תהיה כמו להתעורר מסיוט רע כדי להיווכח – כמו ברעידות משנה חזקות אחרי רעידת אדמה – שחלקים מן הסיוט שהיה הם המציאות החדשה. בלא להיתפס להתקף דיסטופי או אוטופי, ניתן לומר שאמנם מה שהיה לא יהיה, אבל מלחמות השמאל והימין תימשכנה.
בתקווה שהסולידריות המלאכותית תתפורר ותהפוך למבוע אנרגיה של זעם ומחאה מצד נפגעי הקורונה והניאו־ליברליזם של בנימין נתניהו. ואולי שום דבר לא ישתנה, משום שבני אדם הם בני אדם. לטוב ולרע. מכאן ואילך, כל אחד עם מערך הציפיות, החששות והתקוות שלו.
מה שמותיר אותנו עם השאלה: האם הקורונה היא אירוע טקטוני, שיצבור את אותה אנרגיה מהפכנית שתוביל לשינויים מבניים, חברתיים, פוליטיים וכלכליים. למשל, האם טיפוסים דמויי ברני סנדרס בארה"ב ויאיר גולן בישראל (בהנחה ששניהם מייצגים אלטרנטיבה גם סוציאלית, גם ערכית וגם מדינית) יצליחו לרכוב על גל זעם נפגעי הקורונה והשוק החופשי ולחולל את השינוי המקווה.
התשובה היא שאף אחד לא יודע. הסיכוי למרבה הצער הוא קלוש למדי. הריקבון (הפער המקומם בין עשירים לעניים) הוא עמוק ומסריח, אבל עדיין אינו ברמה של מהפכה שתדמה לשריפת יער המשמידה את החורש כולו עד עפר ואפר, מותירה גזעים מפוחמים ומצמיחה ניצנים ירוקים של התחלה חדשה.
זה לא יקרה, כי מדובר בבני אדם. שוב, לטוב ולרע. ויש לזה סיכוי בכל זאת, כי מדובר בבני אדם, לטוב ולרע. בינתיים, כמו כל תופעה המונית, גם הקורונה, כמו הספורט וכמו הבידור וכמו הדת, היא סוס פרא שכל פוליטיקאי מנסה לרתום לצרכיו. אין מנהיג בעולם שלא "נאבק" בקורונה במדינתו, ולא מגניב עין אחת לעבר התועלת הפוליטית שניתן להפיק ממופע האימים הזה. בייחוד מנהיגים טוטליטריים למחצה או לרביע. כל שם שתזרקו, מנתניהו ועד דונלד טראמפ, מולדימיר פוטין עד ויקטור אורבן, מעבדאללה עד סלמאן.
התופעה המבדרת והמבעיתה ביותר היא זו של טראמפ שמשחק על הקלף האופטימי של "רק אני המושיע, וכל השאר עבדיי הנרצעים או אויבי האומה". הטקטיקה של נתניהו היא מאבקים פנימיים אאוט – סולידריות אין. כולם להיכנס תחת האלונקה, כלומר תחת האפיריון שאני יושב עליו – וכך ננצח. הטקטיקה שלו היא הפחדה, כדי לשמר את הבלוק שלו בחתיכה אחת, ואת החברה הישראלית קרעים־קרעים. והאסטרטגיה? בדיוק מה שהיה לפני הקורונה, הוא שיהיה אחריה.
