אני ממהר להודות שאני אופטימי. איני רואה טעם להאמין שלא תמיד הטוב יותר אפשרי, גם כאשר זו לא התוצאה הסבירה ביותר. אני גם ריאליסט. את האופטימיות שלי אני מבסס על עובדות ועל היגיון, לא על הפנטזיה. האובייקטיביות הטהורה של לוח השחמט תלמד אתכם זאת במהירות.
אולם יש דבר המכריע לטובת האופטימיות בכל הנוגע למתרחש בעולם, וזוהי העובדה שהתקוות שלנו יכולות לעצב את המציאות כל תנועה, כל תוצאה, נוצרת בידי אנשים המאמינים שניתן להשיג אותה. זה נכון לא רק בנוגע לתוצאות חיוביות, כמובן. גם לרודנים ולטרוריסטים יש חלומות, והם אגרסיביים הרבה יותר בשאיפתם להפוך אותם למציאות.
ובעוד הטרוריסטים והרודנים נחושים, מנהיגי העולם החופשי החליפו בהתמדה את החזון וערכי היסוד תמורת רווח לטווח קצר ופוליטיקה מפלגתית. כשהמלחמה הקרה הסתיימה וברית המועצות נפלה, בשמחה רבה כנדרש, איבדו המנצחים את חוש הכיוון. אומנם הושגה מסיבת ניצחון קצרה, אבל ההנגאובר הוביל לאמנזיה. נשכחו עקרונות הבלימה וההבנה מדוע חשוב כל כך לעצור כל התקדמות קטנה של תוקפים.
אבל הרוע לא מת, הוא רק מחכה להזדמנות שלו.
בחזרה לס.ס.ס.ר.
כאשר ולדימיר פוטין פלש לראשונה לאוקראינה בפברואר 2014, הוא החל באופן רשמי לנסות להגשים את חלומו – להקים מחדש את ברית המועצות שאליה ערג. לא מדי קומוניסטית, כמובן, פוטין הוא שודד ובריון, לא אידיאולוג. לו ולשותפיו למאפיה יש רק סיסמה אחת: "בואו נגנוב יחד". לא, כל שהוא ביקש זה לחזור לייצר השפעה כוחנית גדולה, לבטל את "ההגמוניה הפולשת" של הדמוקרטיה הליברלית.
לנוכח העובדה הזו הייתה אוקראינה איום חמור על פוטין. מבחינתו, היה גרוע מספיק שהמדינות הבלטיות הפכו לדמוקרטיות משגשגות, חרף מאמציו לחבל בהן. והנה, אוקראינה, שחולקת היסטוריה משותפת עשירה ותרבות עם רוסיה, העיפה את שליט הבובות שלו ויקטור ינוקוביץ' בבחירות חופשיות והוגנות, כרתה ברית עם אירופה ואמריקה. עבורו היה זה בלתי מתקבל על הדעת. לא משום שאוקראינה איימה באופן כלשהו על רוסיה, כמובן, אלא בשל החשש שהצלחתה תשמש דוגמה נוראית כל כך עבור הרוסים, שעלולים לתהות מדוע גם הם לא יכולים להיות חופשיים ומשגשגים.
עבור פוטין זה היה סיכון אחד יותר מדי. היה לו ביטחון מוחלט שכמו בשנת 2014 ‒ אז הוא כבש את חצי האי קרים וכך גם חלק גדול ממזרח אוקראינה, כדי להשתמש בשטח הכבוש כבסיס לערעור היציבות במדינה ‒ הוא שוב יפגוש התנגדות מועטה מצד המעצמות הגדולות בעולם.
למרבה הצער, פוטין צדק שוב בהערכתו את אדישותם של מנהיגי העולם החופשי. ככלל, אני תמיד ממהר להגן על המשחק האהוב שלי, באמצעות הדגשת העובדה שפוטין אינו שחמטאי, הוא לא אסטרטג. פוטין הוא שחקן פוקר, בלופר, טוב מאוד בקריאת יריביו ובהסלמה, עד שהם מקפלים את הקלפים.
הגינוי והסנקציות הבינלאומיות שהגיעו בתגובה – כולל פעולות ממוקדות נגד האוליגרכים של פוטין ברוסיה ומחוצה לה, פעולות שאני ואחרים קראנו במשך שנים להוביל כדי להרתיע את הלוחמה של פוטין – נעשו ,כתמיד, צעד אחד מאוחר מדי. הם כבר לא היו קרובים וחזקים מספיק כדי לגרום לפוטין לשנות את כיוון התנועה, בייחוד מפני שהוא חש שאלה לא יחזיקו מעמד.
להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה באופן טרגי. כעת אנו רואים סוף־סוף את הבידוד של רוסיה, סנקציות ועונשים חסרי תקדים בתגובה למלחמה הכוללת של פוטין באוקראינה. לפני שמונה שנים, אולי אפילו לפני שמונה שבועות, הפעולות הללו היו מספיקות כדי לעצור אותו, אבל הזמן להרתעה חלף, כאשר טנקים מתגלגלים לתוך חרקוב ופצצות מוטלות על קייב. המערב שוב נלחם את המלחמה הקודמת, מגיב במקום לפעול, והאוקראינים משלמים את המחיר בדם.
מחאה בניו יורק נגד הפלישה לאוקראינה. קרדיט צילום: Getty Images
הרוסים חייבים לבחור
אוקראינה נלחמת בגבורה, בראשותו של הדמות הצ'רצ'יליאנית המפתיעה של נשיאה וולודימיר זלנסקי. אומץ רב יש לו בהחלט, אך אין לו מספיק נשק כדי לעצור את ההפצצה הרוסית לנצח. לעומת זאת, למדינות נאט"ו יש הרבה מאוד נשק, אבל אין את האומץ לעמוד מול פוטין – בדיוק כפי שהוא ציפה.
גם חימוש אוקראינה, צעד טוב והכרחי, אינו מספיק בשלב זה. כפי שהפגין בגרוזני ובחלב, סגנון המלחמה של פוטין מושתת על הריסה ללא התחשבות בחיי אדם. אוקראינה נלחמת היטב ורוסיה גרועה, בין השאר בשל ההשלכות של השחיתות וחוסר התפקוד של המדינה. אבל האנשים באוקראינה ייגמרו לפני שלפוטין ייגמרו חומרי הנפץ.
המסדרונות להכנסת אספקה ולחילוץ מיליוני פליטים החוצה נסגרים אט־אט, ובשעת כתיבת שורות אלו פוטין מכוון לבתי חולים ולמטרות אזרחיות אחרות, טקטיקה נוספת שכוחותיו שכללו היטב בסוריה.
ועדיין, כפי ששמענו ב־2014, כשפוטין פלש לראשונה לאוקראינה, לכוח הצבאי האדיר ביותר בהיסטוריה של העולם אסור להתערב. רק לפוטין מותר להסלים, והוא תמיד עושה זאת. המציאות מלמדת שהוא לא יעצור באוקראינה, והאפשרות להרוס אותה רק תעודד אותו להמשיך. דיקטטורים תמיד זקוקים לסכסוך כדי למצוא שעיר לעזאזל, בשל ההשלכות של השלטון הרע שלהם. זה נכון בייחוד עכשיו, כאשר סנקציות קשות ועונשים פגעו סוף־סוף ברוסיה.
אף אדם הגון לא יכול לשמוח למראה אנשים סובלים, אבל כפי שאמרתי כשצעדתי במוסקבה עם בוריס נמצוב ואלכסיי נבלני, רק הרוסים יכולים לסלק את פוטין. האוליגרכים שלו, שירותי הביטחון והאנשים ברחוב, כולם חייבים להבין שאין דרך חזרה לחיים נורמליים כל עוד פוטין בשלטון. הוא שרף את כל הגשרים עם המלחמה המיותרת הזו, וכעת הם חייבים לבחור.
השאלה הפתוחה בשעה זו היא אם המערב ימצא סוף־סוף את האומץ לעשות את מה שצריך ולהמשיך בלחץ, או שמא יותירו את פוטין ליד השולחן, יציעו לו עסקאות וויתורים שרק יכינו את הבמה לסכסוך הבא, בזמנו ועל פי בחירתו. האם יקפלו שוב את הקלפים, כשאוקראינה היא סתם עוד צ'יפ על שולחן הפוקר הגיאופוליטי? או האם יעזרו לאוקראינה להרוס את מכונת המלחמה הרוסית, שהם עצמם סייעו לה לבנות ‒ בכספם, בתלות האנרגטית שיצרו, במפגשי הפסגה עם פוטין, בהלבנת ההון ובעסקאות הנדל"ן עם המאפיה שלו?
אנחנו יכולים להיות כעוסים ורציונליים בו זמנית. כפי שלימדו אותנו סולז'ניצין וסחרוב, המדיניות המוסרית ביותר היא גם היעילה ביותר, משום שהיא עקבית. המערב נטש את עקרונותיו וקיווה שפוטין ייעלם בכוחות עצמו. כמו תמיד, המחיר רק עלה. הסיכונים בעצירת פוטין גבוהים היום מאתמול, אבל הם יהיו גבוהים עוד יותר מחר.
גארי קספרוב הוא יו"ר קרן זכויות האדם
