מרי לו

זוהי תקופה ייחודית מבחינת יחסה של מרבית האוכלוסייה הישראלית לממשלה, לכנסת ולמוסדות השלטון. חוסר האמון במערכת מגיע לשיאו וחלק גדול מהציבור לא מאמין בכוונותיהם הטובות של בעלי תפקידים מרכזיים, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר המשפטים יריב לוין, השר ל״ביטחון לאומי״ ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן. ציבור נורמטיבי גדול שלא מפגין בימים רגילים, ובטח שלא מעלה על דעתו הפרת חוק, יצא לרחובות, חוסם צירים וסופג תגובה אגרסיבית של המשטרה. הכול כדי לעצור את הרפורמה המשפטית שעומדת לשנות את יסודות הדמוקרטיה הישראלית והאיזון בין הרשויות.

לצד ההפגנות, עולות קריאות רבות לאי־ציות. כך, למשל, כללה כתבת השער של מוסף "הארץ" בתחילת חודש מרץ ראיונות עם קציני מילואים, בהם מצביעי שמאל שמתנגדים לכיבוש ושירתו עד היום, שאמרו כי הם שוקלים לסרב או כבר סירבו לצו המילואים הבא. 

נוסף על כך, מכתבי מילואימניקים שמודיעים שלא יתייצבו לשרת מפורסמים חדשים לבקרים, לצד קריאות להתחמק מתשלום מיסים. כל זאת לצד הקריאה הבסיסית לשבש את מהלך החיים הרגיל באמצעות חסימת כבישים, תחנות רכבת ומוסדות ציבור. קריאה שכוללת בתוכה סירוב לציית לגורמי אכיפת החוק ולחוק היבש שאותו הם מנסים לאכוף.

בתרבות המערבית, כמו גם בתרבות היהודית, גיבורים נולדים ברגעים של אי־ציות לחוק לא צודק – חוק אלוהי או חוק של השליט. האדם מתגלה בשיאו כאשר הוא מקשיב לצו מצפונו, יוצא נגד החוק הקיים ומסרב לציית: אברהם שמחציף פנים כאשר הוא מתעקש להציל את לוט מסדום; משה שהורג מצרי המכה עבד עברי, רוזה פארקס שמסרבת לפנות את כיסאה לאדם לבן; ומוחמד עלי שנכלא על סירובו להתגייס למלחמת וייטנאם. 

גם לנו ברור שיש רגעים שבהם החוק אינו צודק ומי שמסרב לו ראוי לשבח, אך סוגיית אי הציות מעלה שאלות סבוכות. הרי רובנו, ובטח שרוב המפגינים, אנשים שומרי חוק שמצייתים למרבית חוקי המדינה. איננו אנרכיסטים המבקשים לבטל את המדינה וחוקיה, אלא דווקא לחזק את מוסדותיה ואת שלטון החוק בה (בניגוד גמור לשימוש השגוי במושג ״אנרכיסטים״ כלפי המפגינים).

בשגרה אנו מצייתים גם לחוקים שאנו חושבים שאינם צודקים. ניקח לדוגמה איסור על מכירת אלכוהול בקיוסקים אחרי אחת־עשרה בלילה. אזרחים רבים חושבים שמדובר בחוק מטופש ולא צודק, אך רובם עדיין לא מפרים אותו, בוודאי שלא בגלוי.

כאשר אנו עומדים מול אפשרות של הפרה, עלינו לבחון את עניין אי הציות לחוק ולענות על כמה שאלות מרכזיות. ראשית, למה בכלל לא לציית? האם מסיבות תועלתניות של השגת מטרות, האם מתוקף מצפוני בלבד. שנית, מתי עובר הגבול בין חוק או שלטון לא צודק שזכותנו לא לציית לו, לבין חוק או שלטון לא צודק שיש לציית לו. 

זאת ועוד: האם אי־ציות הוא זכות במצב עניינים מסוים או חובה? לבסוף נצטרך להתמודד עם בעיה בסיסית של כל דיון באי־ציות: על הקביעה שהפרת החוק צודקת להיות תקפה גם כלפי מי שאיני מסכים עם מטרותיו הפוליטיות.

היסטוריה של סרבנות

בפילוסופיה הפוליטית נהוג להבחין בין סוגים שונים של אי־ציות, ונשתמש לצורך כך בהבחנתו של הפילוסוף יוסף רז, שמחלק אי־ציות לשלושה סוגים: מרי מהפכני, מרי אזרחי וסרבנות מצפון. מרי מהפכני הוא הפרת חוק ממניעים פוליטיים, שתכליתה לשנות את המשטר או ההסדרים החוקתיים; מרי אזרחי הוא הפרת חוק ממניעים פוליטיים, ותכליתה לגרום לשינוי החוק או לשינוי במדיניות הציבורית, או להביע הינתקות מחוק או ממדיניות מסוימת; סרבנות מצפונית היא הפרת חוק ממניעים מוסריים כלליים או ספציפיים. 

מרי מהפכני הוא נדיר יותר, והעיסוק בו מיותר לענייננו. המחאה אינה מבקשת לשנות את המשטר בישראל מן היסוד. מרי אזרחי הוא פעילות פוליטית, וככזה הוא לרוב נעשה באופן פומבי ולא באופן אישי. הפרת החוק בו יכולה להיות ממניע תועלתני, ולא בהכרח קשורה לחוק או למדיניות שאותם מבקשים לשנות. חסימת כביש בתל אביב אינה קשורה במישרין למהפכה השיפוטית, אך חסימה של אוטובוסים המובילים מתגייסים למלחמה היא הפרה הקשורה ישירות למדיניות אשר בגינה מוחים. 

סרבנות מצפונית נעשית ממניעים מוסריים בלבד, ופעמים רבות קשה להפריד בין מרי אזרחי וסרבנות מצפונית. כשמוחמד עלי אמר שהוא לא מוכן להתגייס לווייטנאם, ניתן לחשוב על שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא מוסרית – אסור לפתוח במלחמה שאינה צודקת ואסור להשתתף בה; השנייה היא שכדי לעצור את המלחמה עליו להשתמש בכלי הסירוב, ומשום כך אמירותיו פומביות והוא משתמש במעמדו הציבורי כדי להפוך את הפרת החוק לכלי פוליטי. אמירתו של עלי, "אף ווייטנאמי לא קרא לי כושי", מצביעה על כך שהסירוב שילב בין שני הסוגים. 

השאלה הראשונה שעולה בקשר לאי־ציות היא "מדוע?". שלטון החוק הוא קריטי במדינה דמוקרטית. משטר דמוקרטי־ליברלי תקין בנוי על כך שכלל האזרחים משתתפים בהליך שבאמצעותו יוצרים חוקים המגדירים זכויות וחובות של אזרח, ומתוקף כך על כלל הציבור לציית לחוקים. כל עוד המשטר הליברלי מתפקד כראוי, לאזרח יש זכות להשפיע על תוכן החוקים ועל מדיניות השלטון, ועל כן הוא צריך לציית גם כאשר החוק לא לטעמו, מפני שישנם אמצעים דמוקרטיים לשנותו.

תפיסה זו קשורה גם בכך שישנו הבדל בין חוק למוסר. לא מדובר בתפיסה בלעדית, מכיוון שאנשי החוק הטבעי מאמינים שחוק תקף רק כאשר יש לו תוקף מוסרי (או אלוהי), אך בדמוקרטיות מודרניות רווחת התפיסה שגם אם החוק לא זהה למוסר באופן מוחלט, עלינו לציית. לא חייבים להיות רלטיביסטים, המאמינים בכך שמוסר אינו לא אובייקטיבי, כדי לדגול בתפיסה זו. אפשר לחשוב שמוסר הוא אובייקטיבי, אך כדי לקיים משטר דמוקרטי מתפקד עלינו לציית לחוק גם כאשר הוא לא זהה במאה אחוז למוסר.

במשטר טוטליטארי, למשל המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות או המשטר הנאצי, קל להצדיק אי־ציות, מפני שהעוולות שנעשו בשם החוק זועקות ואין לאזרח שום דרך להשפיע עליהן; המדיניות אינה חלק מהדיון הדמוקרטי ולכן הסיבות הרגילות לציית לחוק אינן חלות עליו. הדבר נכון גם לגבי פלסטינים בשטחים הכבושים, ואזרחי שלטונות קולוניאליים, שהסיבה היחידה שלהם לציית לחוק השלטון הזר היא אינסטרומנטלית או תועלתנית. 

אם יש צדק

השאלה המעניינת היא, מתי לאזרח במדינה דמוקרטית־ליברלית, לכאורה, זכות או חובה לא לציית לחוק. הסיבה הפשוטה ביותר לסירוב היא תועלתנית: הפרת החוק היא דרך נוחה להשיג מטרות מחאה. כפי שאנו רואים, הפרת חוק בממדים נרחבים יוצרת לחץ במערכות שונות: סרבנות מטרידה את צה"ל, והשיבוש של הפעילות במשק ובנתיבי התחבורה הופך לסיוט עבור הרשויות ולא מאפשר למערכת הפוליטית להמשיך כסדרה. 

הצדקה לכך מחייבת לדעת בכל רגע האם הפרת החוק משיגה את מטרותיה. מכיוון שהיא אינה הצהרתית בעיקרה אלא מבקשת להפעיל לחץ ולגייס דעת קהל, היא חייבת להיזהר מפגיעה בציבור ובדעתו על המחאה. אין ספק שהפרת חוק היא דבר יעיל מבחינה היסטורית, אך לא ניתן להצדיק כל הפרת חוק שאנו תופסים כראויה על בסיס הצדקה זו. נוסף על כך, כאשר זהו הבסיס להפרת החוק, עלינו לבחון האם הפגיעה שעלולה להיווצר מההפרה – אם בפגיעה בערך שלטון החוק עצמו ואם במחירים הנלווים לכך – מצדיקה את עצמה. 

סיבה נוספת לא לציית לחוק העומדת בבסיס הסרבנות המצפונית, היא המוסרית: אסור לי לבצע פעולה שנוגדת את צו מצפוני. הדוגמה הבסיסית ביותר היא פציפיזם – פציפיסטים לא מתנגדים למלחמה ספציפית או למדיניות בתוך מלחמה, אלא לקונספט של מלחמה. מבחינתם, שימוש בנשק והפעלת אלימות פסולים מיסודם. 

כאשר הם כאלה בלבד, סרבני מצפון לא מדאיגים את המשטר – פעילותם בודדת והם אינם מסכנים את המדיניות. מסיבה זו מעניק צה"ל לכמה עשרות סרבני מצפון פטור משירות. אלה שנכלאים הם לרוב כאלה המבקשים לפעול כנגד המדיניות באופן פומבי, באמצעות סרבנותם.

מכתב הטייסים משנת 2003, למשל, נבע מהתנגדות להפצצה בשטחים במהלך מבצע "חומת מגן", וביקש להילחם במדיניות פוליטית קונקרטית. מכתבים רבים נוספים נכתבו על ידי אוכלוסיות שונות בנוגע למלחמת לבנון ולמדיניות בשטחים. אך חותמי המכתבים ומצהירי הסרבנות מהתקופה האחרונה מלמדים על סוג חדש של סרבנות, שאינה מצפונית או פוליטית.

הרי אותם סרבנים השתתפו בפעולות צה"ל בשטחים, גם כאשר הם עצמם התנגדו להן פוליטית ומוסרית. מקריאה של דבריהם, נראה כי הקש ששבר את הגמל זו המחשבה שהרפורמה המשפטית והשלטון שמוביל אותה לא מתייחסים אליהם ולקולם. יותר מכך, הניסיון לשנות את כללי המשחק הדמוקרטיים עשוי למנוע מהם השתתפות פוליטית, והם חושדים שהמטרה היא ליצור דמוקרטיה א־ליברלית בסגנון הונגריה, שבה האופוזיציה תידרס ולא תוכל להשפיע עוד לעולם. רבים מאותם סרבנים היו מוכנים לשרת מדיניות לא צודקת כאשר היא התקבלה במנגנון הדמוקרטי־ליברלי, וכעת הם חוששים שמעתה ואילך לא יהיה זה המצב. 

בעיניי, הטיעון של הסרבנים החדשים הוא הטוב ביותר בעד הזכות למרי אזרחי ולכן אעסוק בו בהרחבה.

לא לערבים בלבד

אגייס שוב את יוסף רז, מהפילוסופים הגדולים של המאה העשרים, אשר כתב בשנת 1985 מאמר על הזכות לאי־ציות. לתפיסתו, מרבית הטיעונים בדבר אי־ציות חלשים, ועל כן הוא סיפק טיעון חדש: הבסיס לדמוקרטיה הוא שלכל אדם זכות לנסות לגרום לחברה לאמץ מטרות פוליטיות שהוא מאמין בהן. האופן שבו הפרט יכול לפעול מוגבלת על ידי השלטון, במידה משתנה. 

מכאן נובע שכאשר הזכות להשתתפות פוליטית ירדה מרף מסוים בעיני האזרחים – ובטח למי שאינו אזרח – אין חובה לציית לחוק, מפני שאלה שאינם שותפים לעיצובו ואין להם יכולת להשפיע על תוכנו, זכאים להפר אותו. 

הדבר נכון שבעתיים כאשר החוק עצמו מגביל את ההשתתפות הפוליטית שלהם. למשל, במקרה שאזרחים בכפר כלשהו מעוניינים להצביע אך נתקלים בעוצר. על פי תפיסה זו, ברור מאליו שלאזרחים יש זכות להפר את העוצר כדי לממש את זכותם הדמוקרטית. אם נלקחה מהם זכות ההצבעה באופן גורף – החוקים לא תקפים עליהם והם יכולים להשתמש במרי אזרחי כדי להשפיע פוליטית ולקדם הקמת משטר שבו תהיה להם זכות להשתתפות פוליטית.

רז לא מתעסק קונקרטית בניסיון לקבוע מהי המידה שבה משטר הופך להיות לא ליברלי, כך שיתאפשר אי־ציות לחוק. ברור שכאשר נשללת ממני זכות ההצבעה מותר לי לנקוט מרי אזרחי, אך כרגע נראה שזהו אינו המצב. בדמוקרטיות א־ליברליות מודרניות קיימת זכות הצבעה, ולפחות למראית עין נראה שקיימות בחירות. על כן אנו צריכים לבחון את הרפורמה המסתמנת ומטרותיה כדי לענות על השאלה, האם הזכות להשתתפות פוליטית בסכנה.

דובר לא מעט על כך שכל צעד ברפורמה בפני עצמו עשוי להיראות הגיוני, וכזה הנהוג בדמוקרטיות אחרות. בפועל, כאשר מסתכלים על הצעדים כולם מבינים את הכוונה המסתתרת מאחוריהם. דבר נוסף, תומכי הרפורמה מבקשים לגרור אותנו לדיונים תיאורטיים ברומו של עולם, תוך התעלמות מהמצב הפוליטי הקונקרטי. הרי יום לאחר שהחוקים יעברו במלואם, יהיה למיעוט קשה עד בלתי אפשרי לפעול במסגרת הכלים הדמוקרטיים אל מול קואליציה עם כוח בלתי־מוגבל. 

חוכמתם של קברניטי הרפורמה היא בעובדה שהשלבים החוקתיים הבסיסיים שלה כלליים ולא בהכרח פוגעים בזכות ההשתתפות הפוליטית, אלא רק בהגנה החוקתית עליה וביכולת לפסול צעדים הפוגעים בה. אך אנו כבר יודעים שעלינו להתייחס גם לקומה השנייה של הרפורמה, ולבחון האם אל מול מכלול פעולות זה נתונה לנו הזכות למרי אזרחי.

מה בצעדים הללו? הבולט ביותר הוא תיקון סעיף 7א' לחוק יסוד הכנסת, כך שיאפשר לפסול את מרבית המפלגות הערביות וחברי הכנסת שלהן. עד היום בג"ץ הגן על הזכות לבחור ולהיבחר, וכעת הליכוד ועוצמה יהודית פועלות לשינוי הקריטריונים לפסילה, צעד שמהווה פגיעה משמעותית בזכות לבחור ולהיבחר – הבסיס לזכות להשתתפות פוליטית. מובן שהגבלה על התערבות בחוק יסוד תמנע מבית המשפט להתערב בעניין.

צעד זה לבדו מראה שלאזרחים הערבים – אך גם לכל אזרח אחר – זכות למרי אזרחי. העובדה שהצעדים הראשונים הם רק מצע לפגיעה עצמה, לא אמורה לפגוע בלגיטמציה מכיוון שאיננו עיוורים ואסור לנו ליפול לתעלולים הרטוריים המבקשים מאיתנו לדבר על צעדים במנותק מהמציאות הקונקרטית.

לצד פסילת המפלגות הערביות, ישנם צעדים נוספים שניתן לתאר ככאלה שנועדו לפגוע בזכות ההשתתפות הפוליטית, ובהם סגירת התאגיד וחיזוק התקשורת המגויסת לשלטון; ניסיון להלך אימים על העבודה המאורגנת; פגיעה בארגוני חברה אזרחית במיסוי כבד ועוד. כל אלה צעדים שנועדו למנוע מהציבור את האפשרות לקבל מידע אמין ולהיאבק. אלו צעדים שניתן להצדיק בנתק מהתמונה הכוללת, אך אנו יודעים שבדמוקרטיה א־ליברלית הם בסיס לפגיעה ביכולת לנהל דמוקרטיה מתפקדת. 

אם דמוקרטיה בנויה על מנגנוני שיח מתפקדים בין האזרחים, פגיעה באקדמיה, בתקשורת ובאופוזיציה הן שלב בדרך לפגיעה בזכות ההשתתפות של האזרחים בדמוקרטיה. זוהי אומנם פגיעה פריפריאלית יותר מאשר הפגיעה הברורה בזכות של האזרחים הערבים לבחור ולהיבחר, אך ניתן לראות בה פגיעה בזכות להשתתפות.

הורדת מסך העשן מובילה אותנו למסקנה אחת: לרפורמה פוטנציאל הרסני לפגיעה בזכות ההשתתפות של אזרחים בדמוקרטיה, ועל כן היא מעניקה לגיטימציה למרי אזרחי. מעבר לכך, כאשר אנו מבינים מי השחקנים שמובילים את הרפורמה ומה מידת מחוייבותם לזכויות אדם, פוטנציאל ההרס הוא כמעט עובדה. 

פרדוקס הצביעות

בשיח הפוליטי המודרני בכלל, ובשיח הישראלי בפרט, יש פשע אחד חסר מחילה – צביעות. "וואטאבאוטיזם" הוא הטיעון הבסיסי של מתנגד הצביעות. אתה טוען נגד אלימות המשטרה, איפה היית בהתנתקות? אתה טוען נגד פגיעה בנשים, איפה היית כשהרימו שלטים מיזוגניים נגד שרה? במקום דיון בסוגיה עצמה, רק דיון פרסונלי בנוגע לכל האירועים לאורך ההיסטוריה, חלקם לפני שנולדת. 

למרות הרצון להימנע ממענה לטיעונים הללו, לעיתים יכולה הצביעות להעלות שאלות מהותיות: אם לי מותר להפר חוק כדי להשיג מטרה פוליטית, מה מונע מהצד הפוליטי השני, שלפי תפיסתי טועה, להפר את החוק באותה צורה?

הטיעון של רז בדבר השתתפות פוליטית עושה מעט סדר, מכיוון שבמידה רבה כל עוד לא פגעו בזכותך להשתתפות פוליטית אין לך זכות למרי אזרחי. כך כאשר אתה מתנגד להתנתקות – שהתקבלה בתהליך דמוקרטי – גם אם ביתך הוא שפונה, אינך זכאי לנקוט מרי אזרחי. לעומתך לתושב אל־ח'אן אל־אחמר, שאין לו זכות הצבעה לממשלה שעומדת לפנותו, יש זכות להפר את החוק. 

לטעמי, אנו תופסים את הזכות למרי אזרחי ככזאת שכוללת גם מאבקים נגד מדיניות שאין בה כדי לפגוע בזכות ההשתתפות הפוליטית. למרטין לותר קינג הייתה זכות להפר את החוק המונע ממנו לצעוד לסלמה גם אם לא היה דיכוי הצבעה; לסטודנטים הייתה זכות לסרב למלחמת וייטנאם, גם אם הם לבנים עשירים בעלי כל הפריווילגיות בדמוקרטיה. אם זאת התפיסה שלנו, אז למה מתנחל שפונה מביתו לא זכאי לעשות זאת?

פעילות פוליטית במסגרת החוק לא תלויה בצדקת המטרות. אנו יכולים לחשוב שאדם מסוים דוגל במדיניות הרסנית (למשל זיהום סביבתי שמאיץ את משבר האקלים) אך עדיין לחשוב שהוא זכאי להריץ מפלגה שזו מדיניותה בבחירות. 

איני בטוח שאנו יכולים לתת תשובה טובה לבעיה הזו, אלא רק לטעון שכל זכות לפעילות פוליטית ניתן לנצל לרעה. זה לא אומר שעלינו לקבוע מראש שאין זכות כזו, או לקבוע שמרי אזרחי הוא רע מיסודו. גם העובדה שאנו לא יודעים לשים את האצבע היכן עובר הגבול שחצייה שלו מאפשרת נקיטת מרי אזרחי, אינה פוסלת מלכתחילה את האפשרות לכך שמרי אזרחי זה או אחר מוצדק. 

מרי אזרחי הוא פעולה פוליטית, וספק אם לפילוסופיה הפוליטית יש תשובות טובות ומדויקות על הגבול שלו. לעיתים רק פוליטיקה פרגמטית, שמתייחסת לעובדות ולמציאות כהווייתן, יכולה לענות על השאלות הסבוכות האלה. ניסיון להצדיק מרי אזרחי ספציפי באמצעות עקרונות כלליים והחלתם על המציאות הקונקרטית, היא מה שניסיתי לעשות במאמר זה. 

המרי של משה רבנו

המילים שנכתבות כאן עלולות להיראות רציונליות מדי – מחשבה מסודרת על מרי אזרחי וההצדקות לו. לעיתים הסיבה למרי אזרחי רוחנית יותר, חסרת הצדקה אינסטרומנטלית או רציונלית. רז, בסופו של דבר, מגיע לפרדוקס: במדינה ליברלית (שבה קיימת זכות להשתתפות פוליטית) אין זכות למרי אזרחי, אך לעיתים יש לנקוט צעד זה מסיבות חיצוניות לחוק. כלומר, פעולת המרי עשויה להיות ראויה מבחינה מוסרית על אף שהמשטר לא צריך להגן על הזכות לה. תפיסה זו מתחברת עם תפיסה נפוצה, שעל פיה מי שבוחר במרי אזרחי צריך לקבל על עצמו את העונש על המעשה. 

בעבר שמעתי את פרופ' דוד שולמן, חתן פרס ישראל, מספר על פעילותו בארגון ״תעאיוש״: מדובר בארגון המלווה רועים בגדה המערבית ומספק להם הגנה מפני התקפות המתנחלים. פרופ' שולמן מסביר כי לפעילותו אין מטרה תועלתנית, והוא אינו חושב שהיא תסיים את הכיבוש, אך כאשר בני אדם חווים עוול עליו להתייצב לצידם ופשוט להיות שם, איתם. באופן דומה תיארו את פעילותם במלחמת העולם השנייה פעילי רזיסטאנס, שהפרו את החוק של משטרים דכאניים. אחד מהם תיאר את ההתנגדות כפעולה של הגוף יותר משל הראש. כאשר קיים משטר לא צודק ועוול עליך לעשות משהו, לא משנה מה סיכויי הצלחתו או תרומתו למאבק. 

אנו זקוקים לנשק אינטלקטואלי והנמקות כדי להצדיק את הבחירה באי־ציות. זוהי פרקטיקה מוצלחת של מחאה אזרחית, והוגיה הגדולים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית הצדיקו אותה כאשר מדובר בעוול ממושך שפוגע ביסודות הצדק והשוויון של קבוצה בחברה. עם זאת, לעיתים התנגדות ואי־ציות של אזרחים יכולים לנבוע ממקור פנימי המזהה עוול או סכנה, ואומר: "הייתי צריך לעשות משהו". משה רבנו, שהכה את העבד המצרי, נענה לקריאה הזו בדיוק, לא היה חוק או הצדקה מסובכת למעשה. האם הוא היה חייב לעשות זאת? דומני שרובנו רוצים להגיד שכן.