אם לא הספיק לנו המשבר החוקתי המתגלגל מאז שנת 2019, הגיעה ההפיכה המשטרית ויצרה אווירת משבר קשה במחנה הליברלי. אחת המסקנות העיקריות מאירועי ההפיכה, היא שלמחנה דרושה התחדשות אידיאולוגית (בגיליון אפריל של ליברל הצעתי דבר דומה כשדנתי בפרדוקס הסבלנות החדש), אך נראה כי עולם הדימויים הפוליטי שלנו צר מדי ונשען על מה שאנחנו (ובעיקר המומחים שלנו) מכירים מהליברליזם האנגלו-אמריקאי.
אני הולך לטעון את הטענה המעט פרובוקטיבית שאת הפתרונות עדיף לחפש במקומות אחרים מלבד לונדון וניו יורק. הליברליזם הקלאסי האנגלו-אמריקאי לא מתאים לנו, לא בגרסה הליברטריאנית הימנית שלו ולא בגרסה הפרוגרסיבית השמאלנית. מדובר בדעות שרחוקות משורשי הליברליזם בישראל, ובהתאם להיסטוריה הסוציאלית שלנו אנחנו צריכים לחפש את הפתרונות במקומות אחרים. למשל במסורת הליברלית האירופאית שמהווה חלופה רעיונית עשירה.
אנחנו נוטים להבין את האידיאולוגיה הליברלית כפילוסופיה פוליטית שמאזנת בין חירות וזכויות הפרט מצד אחד, לבין אינטרסים חברתיים מצד שני. תיאוריות ליברליות שונות שמות את נקודת שיווי המשקל בין שני הערכים במקום שונה. תיאוריה ליברטריאנית תעדיף את זכויות הפרט (לכאורה) באופן מוחלט כנגד כל אינטרס ציבורי, בעוד שתיאוריה שמרנית יותר עשויה לבכר את האינטרס הציבורי.
תחת התיאור הקלאסי הזה, שאלות של מדיניות ציבורית הופכות למעין תרגיל באיזון בין זכויות לאינטרסים. כמה X פגיעה בחופש הביטוי שווה ל-Y תוספת לסדר הציבורי? כמה מדינת רווחה ביחס לכמה זכות קניין ויוזמה חופשית? את השאלה אם אפשר בכלל להכריע בעניין זה באופן אובייקטיבי – לרוב מטאטאים מתחת לשטיח…
אך זו דיכוטומיה שגויה, ובוודאי לא מסגרת אוניברסלית לחשיבה ליברלית.
המסגרת האנגלו-אמריקאית הקלאסית נובעת מהנסיבות הקונקרטיות שבהן התפתח הליברליזם בעולם הדובר אנגלית, עם מדינות מבוזרות וחלשות שהתרחבו לאורך זמן ממושך, כשתהליך ההתרחבות גרם למתח מול תפיסות אינדיבידואליסטיות עממיות רווחות. לכן, הלגיטימציה הפוליטית בעולם דובר האנגלית התעצבה כאיזון בין זכויות לאינטרסים ציבוריים. תיאוריית האמנה החברתית של לוק היא דוגמא פרדיגמטית לכך.
בשאר העולם נוסחו חלופות ליברליות אחרות כנגד תנאים חברתיים שונים. הליברליזם האירופי התפתח מתחת למבטו של מנגנון מדינה מלוכני חזק מלכתחילה, הטרוגניות חברתית ולשונית, ממסד דתי בעל מעמד פוליטי-מוסדי חזק, מערכת פוליטית רב-מפלגתית ומאבקים חברתיים על רקע אי השוויון בחלוקת ההון. תנאי הפתיחה האלה, שדומים יותר לתנאי הפתיחה של הליברליזם הישראלי, יצרו מסגרות תיאורטיות עשירות המתאימות לנו יותר .
כפי שדנתי בטור על הבחירות שם, טורקיה, למשל, מהווה מודל לשיתוף פעולה פוליטי ליברלי רחב, כשברקע סכסוך לאומי אלים והתנכרות של חלקים גדולים מהציבור למדינה הליברלית, בשם אידיאולוגיה דתית; הולנד, לעומת זאת, התפתחה מתוך מחלוקת פנימית חריפה בין קתולים לפרוטסטנטים, ומאוחר יותר בין הסוציאליסטיים והליברליים, כשכל זרם מקים לעצמו מוסדות חברתיים נפרדים (שיטת הפילרזציה). בסופו של דבר התפתחו שם מנגנונים לא פורמליים מרשימים של דמוקרטיה הסכמית, שאפשרו הסכמות רחבות ללא שפיכות דמים.
אבל החלופה שאתמקד בה היא האורדו-ליברליזם הגרמני (Ordoliberalismus), האידיאולוגיה שמאחורי הנס הכלכלי הגרמני אחרי מלחמת העולם השנייה.
האורדו-ליברליזם עוצב לנוכח לקחי המחצית הראשונה של המאה ה-20: כישלון כלכלת הלסה פר בבלימת עליית הפשיזם מצד אחד, וכשלון התכנון המרכזי הסובייטי מצד שני. עקרון היסוד של האורדו אומר, שהתפקיד העיקרי והראשוני של המדינה ביחס לשוק הוא רגולטיבי: על המדינה לעצב סדר פוליטי, שבו השוק והחברה, על הפרטים שבה, באים באינטראקציה. המדינה מעצבת את תנאי המשחק ודואגת שהמשחק יהיה הוגן. מכאן גם השם "אורדו", שמתייחס למילה הגרמנית "Ordnung" – "סדר".
מתוך ההבנה שהשוק והחברה בכללותה הם המקום שבו הפרטים יכולים לממש את הזכויות שלהם, משמע שאין זכויות במנותק מהסדר הפוליטי והכלכלי שמאפשר אותן, יצרה המדינה הליברלית הגרמנית הסדרים חוקתיים שהבטיחו זכויות פרט עם רווחה כלכלית רחבה. הכלי העיקרי לעיצוב חוקתי אורדו-ליברלי מהצד הכלכלי היה דיני התחרות הכלכלית (antitrust law), שנועדו למנוע היווצרות מונופולים שסופם להפוך לקרטלים כוחניים. אך מתוך הבנה שהתחרות לבדה לא יכולה להבטיח סדר חברתי ושגשוג, הוגי האורדו ובראשם ולטר אויקן (Walter Eucken) תמכו גם בעקרונות סוציאליים משלימים כתמיכה כלכלית בשכבות החלשות, חלוקת הון, וייצוב יחסי העבודה. הוגי האורדו אף טענו בזכות פעילות ממשלתית נמרצת לשם הגנה על הסביבה, כל זאת בתחילת שנות ה-50!
מודל האורדו הורחב ויושם על ידי לודוויג ארהרד, שר האוצר הדומיננטי של גרמניה המערבית ומאוחר יותר קנצלר גרמניה, תחת המותג "כלכלת שוק סוציאלית". ממשלת גרמניה הסוציאל-דמוקרטית אף הרחיבה את היקף ההתערבות הסוציאלית דרך עיבוי חוקי הדיור וההגנה על שוכרים.
האורדו-ליברליזם מצליחה להימנע מהצבת שאלות מדיניות בפריזמה הבעייתית של איזון בין זכויות לאינטרסים, משום שמדובר בתפיסה המבינה, שמימוש זכויות על ידי פרטים או הגשמת אינטרסים ציבוריים מגיעים כבר בתוך מסגרת חברתית וכלכלית שתוחמת את האפשרויות השונות.
הנה כמה דוגמאות רלוונטיות מאוד אלינו:
– הליברליזם הקלאסי מצוי במתח מסוים מול הרעיון של מדינת הרווחה. היות וגביית מס היא פגיעה בזכויות הקניין של הפרטים, היא צריכה להיות מאוזנת מול "התועלת" של מערכת הרווחה, מה שמוליד ויכוח עקר ועמדות ילדותיות כמו: "מס זה שוד".
האורדו-ליברליזם אומר, לעומת זאת, שהיכולת לממש זכויות, לרבות קניין, תלויה בתנאים החומריים. לכן, יצירת מנגנוני רווחה שמאפשרים מימוש זכויות הוגן עשויה לקבל קדימות לשאלת האיזון בין זכויות ואינטרסים ציבוריים.
– הגבלת שיח שנאה היא שאלה מעיקה בעבור הליברליזם הקלאסי. על פניו, גזענות ומיזוגיניה חוסות תחת חופש הביטוי. במסגרת תיאורטית זו, ההגבלה שלהם יכולה להיות רק במקרים מאוד מצומצמים שבהם הרווח החברתי ברור.
במסגרת האורדו-ליברליזם, לעומת זאת, אפשר להתייחס לשיח שנאה כשיח החותר תחת הסדר החברתי הנדרש למימוש שאר הזכויות, לכן יש מקום להגבלות יותר מהותיות על צורות שיח שמסכנות את הסדר הליברלי. כך לדוגמא, גרמניה מטילה איסורים חמורים על הצגת סמלים נאציים או אף הבעת תמיכה ברעיונות גזעניים.
– דוגמה אחרונה אפשר לראות בשיח על זכויות חברתיות: זכויות כמו הזכות לשירותי רפואה או לקורת גג נתקלות בקשיים תאורטיים במסגרת של הליברליזם הקלאסי, משום שהן "זכויות חיוביות", כפי שקרא להן ישעיהו ברלין, שדורשות משאבים למימושן ולא רק היעדר התערבות כשאר זכויות האדם הקלאסיות.
לאורדו-ליברל אין בעיה להפיס קושי זה. זכויות חברתיות הן מבחינתו תנאי הרקע הנדרשים להשתתפות כחבר שווה בחברה הליברלית.
דוגמאות אלו מדגימות כיצד תהליכי החשיבה העמוקים שמעסיקים כרגע את הציבור הליברלי הישראלי, ובעיקר את החוקרים באקדמיה ובמכוני המחקר, צריכים להפנים נקודות ליברליות תיאורטיות אחרות, שמקנות כלים מחשבתיים מעמיקים להתמודדות עם האתגרים הקונקרטיים שלנו כאן. יש לזכור שגם מדינת הרווחה והמדינה הליברלית הישראלית הוקמו בהשראה אירופאית, כשהמודל האמריקאי נתפס בעיקרו כלא רלוונטי. עם השנים התמעט מספר דוברי השפות האירופאית בישראל והדור החדש, שרכש השכלה בארצות הברית, ייבא משם את עולם התוכן המחקרי שהכיר. השאלה אם עולם תוכן זה מתאים לישראל ומהווה מקור תיאורטי מועיל – לא זוכה להתייחסות מספקת.
נבו שפיגל הוא עמית מחקר במכון מולד
