אך לפני מאה שנים היה די ברור למשפחה ליברלית מן השורה מה נחשב לנכון וטוב. כך, למשל, האמינו ההורים בחשיבות של השכלה, והקנו לבתם היחידה השכלה רחבה, בניגוד לחינוך דתי־חרדי שהכווין נשים לחיים כעקרות בית; הם הלכו לקונצרטים, תערוכות אומנות מודרנית, וגמעו בשקיקה את מיטב הספרות המערבית. הם האמינו שאנשים טובים נוהגים בסולידריות עם שאר חברי הקהילה שלהם, והשתדלו להיות שותפים פעילים בחיים הפוליטיים.
לתפיסתם, דעות קדומות ומיליטריזם הם רעות חולות שהמיטו על העולם שהם מכירים חורבן ענק אך לפני שנים אחדות, וחשבו שאומץ הוא לסרב להיכנע לדעות קדומות. בקיצור, היה להם סט ערכים ברור שכיוון אותם לענות על השאלה החשובה: כיצד ראוי לחיות?
סיפור דומה נראה כי ניתן לספר גם על המשפחות של הילדים והנכדים של אותם הורים: לכולם היה סט ערכים ליברלי ברור, ששימש כמצפן לניווט בעולם משתנה.
הדבר הנכון לעשות
בעגה של פילוסופיה פוליטית, היינו אומרים שלמשפחה שתוארה כאן הייתה "תפיסת טוב" (Conception of the Good) ברורה. תפיסת טוב לרוב מוגדרת כצד השני למטבע של ״תפיסת צדק״, שעניינה העקרונות המנחים לארגון מוסדות פוליטיים.
עקרונות הצדק של הליברליזם מוכרים לנו כאושיות המחשבה הפוליטית המודרנית. כך, לדוגמה, עקרון השוויון בפני החוק דורש מהמדינה להתייחס לכל האזרחים באופן שווה; זכויות אדם דורשות מהמדינה להימנע מפגיעה שרירותית באינטרסים מוגדרים של פרטים; כללי הצדק הטבעי אוסרים על נושא משרה ציבורית לפעול בנושא שיש לו עניין אישי בו; עקרון שלטון החוק מטרתו לגדר את פעולות מנגנוני המדינה רק למקום שבו יש להם סמכות מפורשת בחוק שהתקבל בהליך דמוקרטי, וזו רשימה חלקית ביותר.
בעבר, נוסף על תפיסת הצדק הליברלית שנוגעת להתנהלות הראויה בשדה הפוליטי, היה לליברל ההגון שלנו גם תפיסת טוב ליברלית ברורה ומקיפה. אם מישהו היה שואל אותו מדוע יש להסביר פנים לשכנים המהגרים החדשים; לתת הזדמנות לאישה בתפקיד שהיה עד כה גברי; או לתמוך ביוזמות אזרחיות לקידום שלום; הוא פשוט היה עונה לו שזה הדבר הנכון לעשות, מבלי להסס או לפקפק.
ליברלים יכלו ליישב בנחת את הטענה כי סובלנות פוליטית היא עקרון צדק חשוב בחברה ליברלית, אך דרכי חיים מיושנות ואנכרוניסטיות הן שגויות. אולם בעולם של "קץ ההיסטוריה" שמעולם לא הגיע, האידיאולוגיה הליברלית נותרה ללא תפיסת טוב ברורה, ומחסור זה הוא הבעיה שמנטרלת את יכולתו של הציבור הליברלי להגיב לאיומים אנטי־ליברליים על אורחות חייו.
כך נותר הציבור הליברלי רק עם תפיסת צדק פוליטית מפותחת, שבשלב מסוים התקבעה כתפיסת טוב רזה ודלה. שאלות ערכיות שאמורות להתברר במסגרת דיון על מימוש הטוב, מקבלות את התשובה דרך עקרונות צדק פוליטיים. אך כפי שקרל פופר ציין לאחר קריסת הדמוקרטיות הליברליות בתקופה שבין המלחמות, עקרונות הצדק הליברליים הסובלניים רזים מכדי להגן אורח החיים הליברלי. בהיעדר תפיסת טוב ליברלית, התוצאה של התנגשות בין ערכים ליברליים לערכים אנטי־ליברליים, היא התבטלות עצמית.
על כן, אם הליברליזם חפץ חיים בעידן המורכב הזה, על ליברלים לחזור לאחוז בתפיסת טוב ליברלית ומקיפה.
Israeli lawmaker Avi Maoz attends the vote on Yariv Levin as Speaker of the Knesset, Israel's parliament, in Jerusalem, Tuesday, Dec. 13, 2022. (AP Photo/ Maya Alleruzzo)
משברים אקסיולוגיים
הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר טבע את הביטוי "משבר אפיסטמולוגי", כדי לתאר מצב שבו אנשים מגלים כי תבנית ההצדקות הרציונליות המוכרת להם, המגשרת בין הנחות עובדתיות למסקנות, הפכה לכושלת. כלומר העובדות, שהיוו ראיות למסקנה מסוימת, לא יכולות להוליך אותם למסקנות מהימנות עם היסקים מקובלים.
את המשבר הפוליטי של ארצות הברית בתקופת הנשיאות של דונלד טראמפ, זיהה קודמו בתפקיד ברק אובמה כמשבר אפיסטמולוגי, שנוגע ליכולת שלנו להגיע לקונצנזוס בשאלה מה אמיתי ונכון. בעידן הפייק ניוז והבולשיט, אין עוד הסכמה על עובדות ואין הסכמה על המסקנות שיש להגיע בעקבות ניתוח העובדות.
אומנם משבר אפיסטמולוגי נוגע ליכולת האינדיבידואלית להסיק מסקנות נכונות על העולם, אבל מדובר במשבר שהוא בראש ובראשונה חברתי. המשמעות של לחלוק תרבות, או צורת חיים (Lebensform) כביטוי היפה של לודוויג ויטגנשטיין, היא לחלוק את אותה תבנית של היסקים שמכוננת את היכולות האנושית להבנה בין־אישית. לספר בדיחה אפשרי רק אם אתה חולק תבנית היסקית מסוימת, שלדעתך גוזרת כי מצב דברים מסוים הוא מצחיק, כשלדעתך גם הצד השני לדיאלוג אמור לחלוק את אותה תבנית ולהגיע למסקנה זהה.
המשבר האפיסטמולוגי מגיע, למשל, כשיום אחד דברים שחשבת שהם מצחיקים מתגלים כלא מצחיקים כלל. כאשר מה שמוכר כאמיתי במציאות החברתית קורס.
משבר אקסיולוגי הוא סוג של משבר אפיסטמולוגי, אך במקרה הזה מה שנמנע באופן יותר ממוקד זו האפשרות להגיע למסקנות נורמטיביות באמצעות ההיסקים המקובלים.
החיים שלנו עמוסים שאלות נורמטיביות שמוכרעות מדי יום. אנחנו רוצים לדעת האם הגון להקים חברת ארנק לצרכי מס; האם נכון לשתוק כשאדם מותקף לידך ברכבת; האם ראוי לא לקבל אישה למשרה אצלך, מפני שאתה יודע שהיא תצא לחופשת לידה בעתיד; עד כמה מצופה מאיתנו לנהוג בנדיבות, וכיוצא בזה. התשובות לשאלות הללו הן מסקנות בהיסק נורמטיבי.
כמובן, אנחנו לא נוטים לעצור ולשקול את הדברים כבבית משפט למוסר ביחס לכל החלטה נורמטיבית שאנחנו נדרשים לקבל. ההיסקים הללו מוטבעים בנו כחלק מתהליך החינוך והחיברות, כערכים שמתגלמים במידות טובות.
כדי לגדול בתרבות מסוימת, יש צורך בתהליך חניכה לאוצר המילים הנורמטיבי שלה, אוצר מילים שתוכנו התקבע לאור זמן. כאשר אנחנו חושבים על מושגים כמו "אמיץ", "פחדן", "נוכל", "צדיק", "הוגן", "ישר", "מתחסד", העובדה שאנחנו חולקים צורת חיים ותפיסת טוב, אמורה להביא אותנו להסכמה רחבה כי תיאורים שונים הכוללים שימוש במושגים הנורמטיביים הללו הם נכונים לאנשים מסוימים.
בעתות של משבר אקסיולוגי, העולם הנורמטיבי שלנו מתרוקן מתוכן, וסט הערכים שהכרנו ונתן לנו תשובות לשאלות ערכיות שונות לא מצליח לעמוד במבחן המציאות. אנחנו לא מצליחים להבין את העולם שאנחנו רואים, שלפתע נראה זר ומנוכר.
תחילה, מתחולל תהליך שהסוציולוג אמיל דירקהיים קרא לו ״אנומיה״ – מצב שבו הנורמות החברתיות שמושלות בעולמנו הופכות חלושות ועמומות, ומופעים מוחצנים של סטייה חברתית הופכים נפוצים. זאת בעוד בני אדם הם יצורים שזקוקים לנורמות כדי להתנהל, ועל כן הריק האנומלי מזמין את מילויו בתוכן חדש.
כשתפיסת טוב מתעבה בשנית ניתן לעבור את המשבר האקסיולוגי, אך כשתפיסת הטוב לא מתעדכנת בהתאם לצורך, אנחנו נאלצים לחפש את התוכן הערכי במקומות אחרים. מה שקרה לליברליזם, לתפיסתי, הוא שבהיעדר תפיסת טוב, הציבור הליברלי מילא את הלקסיקון הנורמטיבי שלו בהתבסס על תפיסת הצדק הליברלית וכוחות השוק, והשילוב הזה חיסל את היכולת להגיע להכרעות ערכיות.
מאז הניצחון של העולם המערבי במלחמת העולם השנייה, וביתר שאת מאז "קץ ההיסטוריה" שלא הגיע עם קריסת הגוש הקומוניסטי, הציבור הליברלי בישראל ובעולם המערבי כולו, נותר מיותם מתפיסת טוב מקיפה.
הליברליזם כאידיאולוגיה איבד את היכולת לומר לנו מה טוב וכיצד ראוי לחיות ולנהוג. את זה אומרים לנו מעכשיו רק כוחות השוק (דמוקרטיה של ״הרוב קובע״), ולדידם מה שראוי הוא מה שהשוק מאותת לנו שהוא נחשק.
בפועל, השוק אדיש לשאלות ערכיות. החשיבה הכלכלית משטיחה קונפליקטים מוסריים ומעבירה אותם במכבש רדוקטיבי לכדי העדפות צרכניות מנוגדות – לשאלות של טעם. כפי שכולנו יודעים, בשאלות של טעם אין צד צודק, אי אפשר להשוות העדפות סובייקטיביות שנעדרות קנה מידה להשוואה.
צרכנים דמוקרטיים
כלכלנים ומדעני חברה בונים מודלים. הם מציעים שלד תאורטי שאמור להסביר כמה שיותר תופעות באופן האלגנטי ביותר. זו לכאורה טענה די תמימה, אבל נראה שהיא נשכחה, מפני שאותם כלכלנים עברו לחשוב שהם מתארים את המציאות ממש, ולא רק מודל שלה.
בעידן שסביב מלחמת העולם השנייה, כלים פורמליים ממדעי הטבע זלגו לתחומי המחקר במדעי החברה, ויחד עם חידושים תיאורטיים כתורת המשחקים יצרו ספרות אקדמית ענפה שאורגת לתוך דיונים נורמטיביים מודלים פורמליים.
שתי דוגמאות חשובות למגמה זו הן ״תורת הבחירה הציבורית״ שהשיתה כלים מתחום הכלכלה על קבלת החלטות פוליטית; והשנייה היא, שימוש במודלים של תורת המשחקים (לעיתים בשילוב מודלים מתחום האקולוגיה) כדי להסביר את המקור להתנהגות מוסרית.
לכאורה, אין בעיה במהלך שכזה. אם דרך מודל כלכלי נוכל להסביר טוב יותר את המנגנונים הסיבתיים שמניעים את המערכת הפוליטית שלנו, נוכל לשפר אותה. אם נוכל להבין למה כללי מוסר אינטואיטיביים התפתחו מבחינה אבולוציונית, נצליח להצדיק אותם באופן שמסתדר עם תמונת העולם המדעית שיש לנו.
הבעייתיות מתחילה כאשר אנחנו שוכחים שמדובר במודלים.
העובדה שניתן לתאר התנהגות של פוליטיקאים שמכריעים בסוגיות ציבוריות באמצעות מודל שמתאר אותם כממקסמים תועלת רציונלית, אין משמעותה שהם אכן ממקסמי תועלת; העובדה שאפשר להסביר עקרון מוסרי בסיסי באמצעות מודל אבולוציוני, אין בה כדי להבטיח שמה שלא ניתן להסבר באופן הזה, אין לו כוח מוסרי. הרי העולם המוסרי שלנו כל כך יותר עשיר ומורכב מאשר העולם המוסרי של אבותינו, שנדרשו לנורמות שונות כדי להימנע ממוות בטרם עת ממכות נבוט בסכסוך על ציד איילים.
העניין הוא שככל שהמודלים הפכו למחוכמים, חתך גדול יותר באוכלוסייה תפס אותם כתיאור של המציאות החברתית שהוא רואה. ההומו־אקונומיקוס שבבסיס מודלים כלכליים, הוא סכום של העדפות ורצונות שמתכנסים יחד ברציונליות, בלי סתירות. הערכים שיש לו עוברים רדוקציה להעדפות, כדי שהכלכלן יוכל להשוות ביניהם ולשאול האם הסוכן רוצה יותר לאכול תפוז או לכבד את חופש הביטוי של מיעוטים.
הספרות הזו חלחלה גם למחקר על התנהגות אנשים בפעולה הפוליטית ביותר – הצבעה בבחירות. לפיה, האזרח המצביע הוא צרכן דמוקרטיה שמשווה מבצעים בין מפלגות. המערכת הפוליטית הגיבה לגידול הזה בידע ואימצה אותו בחום. אם המצביע הוא צרכן דמוקרטי, הרי שאין צורך לנסות לשכנע אותו באמצעים רציונליים, כמו אג'נדה ודיון אידיאולוגי, צריך פשוט למכור לו מוצר.
משכך, את מוסדות המפלגה החליפו יועצי תקשורת. את הוויכוחים על מצע החליפו ישיבות קריאייטיב, והציבור נתקע עם מערכת פוליטית שלא יכולה להגיב לעולם משתנה, מכיוון שהוויכוח הרעיוני על תוכן הוחלף בוויכוח על צורה, בניסיון לעצב את העדפות שלנו ולהפוך אותנו לרוכשים.
בעולם הזה, פוליטיקאים שמדגישים את הממד האסתטי של השדה הפוליטי על חשבון הממד הענייני נוחלים הצלחה. נתניהו, אורבן, ארדואן ושאר החברים למועדון הא־ליברלי מוכרים לציבור מוצר פשוט של גאווה לאומית וזהות, כשהאג'נדה האנטי־ליברלית נמצאת בתנאי השימוש.
להתווכח עם רולס
פרסום ״תיאוריה של צדק״ של ג'ון רולס, הוא כחרוט אור במרחב הזמן של הפילוסופיה הפוליטית. אירועים ורעיונות שהתפרסמו לפניו ואחריו מוערכים רק ביחס לתיאוריה של רולס.
מבין הרעיונות הרבים שלו לתיאורית צדק פרוצדורלית, עקרון הניטרליות הפוליטית תפס מקום חשוב, בעיקר מפאת החשיבות שמשפטנים ייחסו לו בפירוש שלהם לעבודה של רולס. במה דברים אמורים? עקרון הניטרליות קובע שהמדינה הליברלית, על זרועותיה הענפות, תשמור על עמדה חסרת פניות מוסרית בנוגע לשאלות של טוב, ולכן לנושא משרה ציבורית אסור להעדיף שום תפיסת טוב אחת על אחרת בהקצאת משאבים או בקידום מדיניות ציבורית.
אפשר וראוי לפקפק בשרירות של עקרון הניטרליות כעקרון של צדק. למה לא להעדיף את מה שטוב? מדוע להניח שכל שאלה ערכית שנוגעת לטוב צריכה להיוותר בשוק חופשי של דעות?
הבעיה האקוטית יותר היא שעם קריסת תפיסת הטוב הליברלית, עקרונות הצדק, ובהם עקרון הניטרליות, הפכו לתחליף טוב לעקרונות. בקרב חלקים גדולים בציבור הליברלי השתרשה העמדה שאותם עקרונות צדק, שאנחנו מפנים כלפי המוסדות הפוליטיים, חלים גם עלינו כסוכנים מוסריים. אם המדינה צריכה להיות ניטרלית, אז גם אני צריך להיות ניטרלי.
במציאות בלתי אפשרי להיות ניטרלי ביחס לתפיסות טוב של עצמך, וכך הציבור הליברלי נכנס למעין מצב של התבטלות עצמית: מצד אחד, יש לו אי־אלו עמדות מוסריות; מצד שני הוא חושב שאין לו זכות לפעול לממש אותן, מכיוון שעליו להיות אגנוסטי ביחס לתקפותן.
האפקט הזה, של התבטלות מוסרית, הפך קיצוני יותר עם הטמעת התפיסה של אזרחים כצרכנים דמוקרטיים. כשהמצע האידיאולוגי של המפלגה נתפס כפרסומת למוצר, והעמדות המוסריות שלך נתפסות כלא ראויות למימוש, היכולת שלך להתנגד לעמדות שנוגדות את עמדותיך מצטמצמת.
כך, היריב לא טועה, הוא פשוט בעל העדפות שונות. ובכלל, ומדוע שאעמוד על כך שיש לממש את ההעדפות שלי? פרדוקס הליברליות קיבל צורה חדשה, וכעת הציבור הליברלי אינו יודע כיצד להגיב להתנגשויות ערכיות, מפני שהן נתפסות כחוסר הסכמה על נושאים של טעם, ולא כשאלות ערכיות שדורשות בירור והכרעה.
דוגמה להתבטלות העצמית הליברלית ניתן לראות בעת מינויו אבי מעוז לסגן שר במשרד ראש הממשלה, עם סמכויות לקבוע תכנים שייכנסו לבתי הספר. הציבור הליברלי כולו הביע זעזוע, אך חלק לא מבוטל ממנו גזר מן האירועים את המסקנה השגויה, שאין לערב בכלל שיקולים פוליטיים לעניין קביעת התכנים. חינוך לאזרחות וריאקציונריות קיצונית ביחס לזכויות נשים, הועמדו על אותה הבמה ואותו מדרג. לציבור שלנו יש ערכים מסוימים, זאת אומרת העדפות, לאבי מעוז יש העדפות משלו, והפתרון בהתנגשות הזו הוא להימנע מלתת לפוליטיקאים יד בקביעת תכנים בכלל, מפני שלאף צד אסור לכפות את דעתו.
לא במקרה גרם משבר אבי מעוז לתומכים של פורום קהלת והמדיניות הליברטריאנית לצאת במחולות שמחה. הנה, הם קיבלו הוכחה ניצחת שצריך לעבור לשיטת ה"שוברים" בחינוך, כדי שאף אחד לא ייכפה על "הילדים שלנו" דבר.
מסקנה כזו לא הייתה עולה על הדעת לפני כמה עשורים, אז התשובה של הציבור הליברלי הייתה כנראה: "ודאי שיש לכפות חינוך לאזרחות ולסובלנות, ראוי לעשות זאת מכיוון שזו העמדה הנכונה! אבי מעוז פשוט טועה, הוא לא רק שונה מאיתנו".
אבל בעידן של משבר אקסיולוגי, הציבור הליברלי נטול הלקסיקון של תפיסת טוב מגובשת, אינו מסוגל להגיב לעימות הערכי. האידיאולוגיה הליברטריאנית, בגיבוי מסקנות מפוקפקות ממדעי החברה, פוררה את צורת החיים הליברלית והותירה את הציבור הליברלי כאוסף צרכנים נטולי ערכים.
הפתרון לפרדוקס הסובלנות המקורי מצוי בתשובה השבלונית, שאין צורך להיות סובלני ביחס לעמדות לא סובלניות. הוא דורש מאיתנו לאמץ מחדש תפיסת טוב ליברלית, וליצוק תוכן נורמטיבי חדש לאוצר המילים הנוגע לטוב. ההתבטלות הליברלית תיפסק רק כשננסח לנו תפיסת טוב חדשה שלא תיתפס כהעדפה צרכנית גרידא, אלא כתוכנית סדורה להגשמת הטוב על חשבון תפיסות טוב אנטי־ליברליות.
