אסור לזלזל בקולות המאיימים בטיהור אתני או בטרנספר. גם אם היום הם נשמעים שוליים, הגלישה מהשוליים למרכז ומרעיונות למציאות מתרחשת כשאין מי שעומד מנגד ובולם את הסחף
החודש פרסם ההיסטוריון אדם רז עדויות מטלטלות על מעשי רצח של חיילי צה"ל במלחמת העצמאות, אבל יש מי שמתעקשים להכחיש את עצם קיומם של הפרקים הבעייתיים. כך, עוד ב־2011 הוציאה תנועת "אם תרצו" חוברת בשם "נכבה חרטא", המכחישה את הנרטיב הפלסטיני באופן גורף: לא אלימות, לא גירוש, לא הרג. "זהו הקרב של דורנו", כתב בהקדמה לחוברת יו"ר התנועה דאז רונן שובל. "המאבק על האמת. המאבק על צדקת הדרך".
עשר שנים מאוחר יותר, הימין עבר מהכחשה להצדקה. החודש אמר איש הימין איתמר פליישמן כי "מה שקורה כאן זה שהערבים שכחו את הנכבה והגיע הזמן להתחיל להזכיר להם", ואף פירט בדיוק למה הוא מתכוון: "פשוט ניקח אותם במשאיות, נזרוק אותם מעבר לגבול, וככה זה ייגמר".
במקביל קבע ח"כ שלמה קרעי מהליכוד כי "התשובה היחידה לפרעות היא בלשונם: נכבה". ח"כ בצלאל סמוטריץ' הצהיר לאחרונה כי הערבים נמצאים בישראל בטעות, משום ש"בן־גוריון לא גמר את העבודה ולא זרק אתכם ב־48'".
במשך שנים חשש הימין הישראלי מפתיחת תיבת הפנדורה של הנכבה ונמנע בכל מחיר מעיסוק בה. בדיון בשנת 2007 על הכללת הנכבה בספרי לימוד ערביים, הציג גדעון סער את הגישה הימנית כשאמר כי "אם אומנם הייתה נכבה אשר מגלגלת לפתחה של ישראל את האחריות המוסרית לאותו אסון לאומי, אז גם מזה אמורות להיות תוצאות מדיניות".
בהתאם לכך נחקק ב־2011 "חוק הנכבה", שניסה למנוע מהציבור הערבי לציין את יום הנכבה. גישה זו הכפיפה את האמת ההיסטורית לצרכים פוליטיים, אבל שיקפה את הצורך בלגיטימציה, בהתנהלות לפי כללי המשחק ואולי אפילו גם שמץ של בושה.
לפיכך הימין הממלכתי התנער במשך שנים מרעיונות עיוועים כמו טרנספר וסיפוח, ששומטים את הקרקע מתחת ללגיטימיות של העמדה הישראלית, והימנית בפרט. החדירה של רעיונות אלה למיינסטרים הימני, ומשם למרכז, התרחשה בהדרגה. עד לפני כעשור היה חזון הסיפוח נחלתו של הימין המתנחלי בלבד. בסוף 2017 הוא נכנס למיינסטרים הימני כשמרכז הליכוד הצביע בעד סיפוח השטחים. נתניהו נעדר אז מההצבעה, אך כעבור שנתיים וחצי הוא קידם את הסיפוח בהתלהבות.
אפילו בני גנץ, שותפו לממשלת החילופים, התיישר איתו חלקית, ובמסגרת הסטטוס קוו המדיני של ממשלת השינוי – לא לסיפוח ולא לשתי מדינות – הסיפוח הוא עמדת הימין הרשמית, והמרכז נמצא איפשהו בין לבין.
השיח הציבורי הוא דבר דינמי. רעיונות שמגיעים מהשוליים ונחשבו בעבר לטאבו נעשים לפתע לגיטימיים. יש משיכת חבל מתמדת בין הקצוות הפוליטיים, שמזיזה את המרכז לכאן ולכאן. חוקרי תקשורת מכנים זאת בשם "חלון אוברטון". כשאנשי ימין מדברים שוב ושוב על סיפוח – או חמור מכך, על הצדקת הנכבה – בתחילת הדרך כל אמירה כזו נתפסת כשערורייתית. בהמשך, הרעיונות הללו כבר הופכים לכלים לגיטימיים עבור מדינת ישראל. הזעזוע שוכך בהדרגה. היום חלקים בימין מדברים על מלחמה של מדינת ישראל נגד הציבור הערבי שחי בה, כולל טיהור אתני וגירוש המוני. המרחק מהשוליים למרכז קצר באופן מבהיל.
אסור לזלזל בקולות המאיימים בטיהור אתני או בטרנספר. נכון, היום הם נשמעים שוליים וספק אם ראוי להדהד אותם. אבל הגלישה מהשוליים למרכז ומרעיונות למציאות מתרחשת כשאין מי שעומד מנגד ובולם את הסחף. את הכפפה שזרקו מצדיקי הנכבה צריך להרים, ולדבר, בלי פחד, על אירועי 48' – יהודים וערבים, ימין ושמאל. אולי כך נצליח לגרש את רוחות הרפאים. דיון פתוח באירועי העבר, כולל הפרקים המחמיאים פחות לשני הצדדים, הוא הכרחי ליצירת מרחב ישראלי משותף.
מיקי גיצין הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל
