בקיצור: אף שביהדות ישנם מקורות רבים המתייחסים לליברליות ולקוסמופוליטיות, אנשי פורום קהלת ושותפיהם פועלים במרץ בדרכים שונות על מנת להדיר ממדינת ישראל כל סוג של יהדות ליברלית שאינה אורתודוקסית. הסקרים מלמדים שרוב הציבור הישראלי אינו תומך בהם, ואף שהוא אוהב את היהדות – הוא שונא את הרבנות. על כן הם בונים על הדמוגרפיה, ובינתיים מפעילים את כל התותחים כדי להשיג את מטרתם. הבשורה הטובה היא שיש לנו עדיין אפשרות לתקן.
שימען (שמעון, בהגייה יידית) הוא ניצול אושוויץ, חסיד גור שאיבד את משפחתו בשואה והגיע אחרי המלחמה לניו־יורק. הוא מתפלל בבית כנסת של חסידי גור במנהטן ומקפיד באדיקות על הלכות צניעות ועל דיני כשרות, טהרה ומסחר. שימען מצפה גם מסביבתו הקרובה לנהוג על פי אותם כללים. כך למשל, כשהוא מציע לשדך בין צעיר וצעירה, מובן מאליו שעליהם להימנע ממגע פיזי כלשהו עד לטקס הנישואין ולהקפיד על הלכות נידה לאחריהם. כמו כן, מצופה מבני הזוג להוליד צאצאים רבים ככל האפשר.
שימען רוחש כבוד רב לחכמי וזקני השבט, וכן למוסדות ולתשמישים המלווים את המסורות שהוא מקיים. הוא חש מחויבות פרטיקולרית לעם ישראל ורואה בנאמנות כלפי בני עמו ערך ראשון במעלה, גם כשהיא עלולה לפגוע בכבודם של אחרים. שימען לא מחפש תשובות או הסברים למצוות שמוטלות עליו, וחרף כל המגבלות והאיסורים, אורח החיים ההלכתי טבעי ואינטואיטיבי עבורו כאילו היה שפת אם.
לא מאוד רחוק ממקום מושבו חיה היידי, צעירה יהודייה, סטודנטית באוניברסיטת פרינסטון. היא גדלה בקהילה קונסרבטיבית בלונג איילנד והתחנכה בבתי ספר ציבוריים, אבל היו לה יחסים טובים עם קרובי משפחה חרדים וגישה חיובית כלפי היהדות האורתודוקסית. בשנתה הראשונה באוניברסיטה, חברה היידי לסטודנטים יהודים דתיים, פקדה איתם את בית הכנסת בשבתות ואפילו הגיעה לשיעורי תורה. בחלוף הזמן, נחשפה לגילויי התנשאות וסלידה מצד חבריה כלפי מי שאינם יהודים, ואפילו כלפי יהודים שאינם שומרי מצוות, כמוה ממש.
תחושת הניכור שלה החריפה כשגילתה איך מתייחסת ההלכה ללהט"בים, וכשהבינה שנשים אורתודוקסיות לא רק מוסתרות מאחורי מחיצה בבית הכנסת, אלא גם מוגבלות מאוד בתפקידים שהן רשאיות למלא, וברמת לימוד התורה שמייעדים להן. היידי החלה מאמצת השקפת עולם קוסמופוליטית, כזו שרואה בהוגנות, בשוויון ובצדק חברתי ערכים עליונים, וכופרת בחשיבותה של נאמנות לקבוצה אתנית.
הַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל
שתי הדמויות הצבעוניות הללו, שימען והיידי, הן פרי מוחו של פרופ' משה קופל, יו"ר ומייסד פורום קהלת. קופל, חוקר בתחום מדעי המחשב, הוא בין הוגיה ומקדמיה הנלהבים של המהפכה המשפטית שנמצאת היום בעין הסערה הציבורית בישראל. את שימען והיידי הציב קופל במרכז ספרו, ״לחיות כמו יהודי״, שיצא ב־2021 בהוצאת סלע מאיר. הדמויות בספר, לדברי קופל, מבוססות על אנשים אמיתיים שהכיר בצעירותו. שימען מייצג חבר קרוב של סבו של קופל, שנהג להתפלל לצדו בשטיבל של גור, ואילו את הצעירה שהיוותה השראה לדמותה של היידי, הכיר בקפיטריה הכְּשרה במהלך לימודיו בפרינסטון. מבחינת קופל, היידי ושימען "מייצגים נאמנה טווח של טיפוסים דומים להם" – יהודים ליברליים ושמרניים, בהתאמה.
ברקע המחאה התוססת והרחובות הבוערים, קריאה בספרו של קופל מציעה התבוננות מעניינת וחשובה בתפיסת עולמו ובחזונו של מי שיש לו חלק מרכזי בניסיון הנוכחי לטלטל את הדמוקרטיה הישראלית. את פורום קהלת למדיניות, ארגון המזדהה כ"מכון מחקר ומעשה", הקים קופל ב־2012. על אף שהוא מסרב בתוקף לחשוף את שמות המממנים שעומדים מאחוריו, לפי חשיפה של עיתון הארץ, על התורמים המרכזיים נמנו, עד לאחרונה, שני מיליארדרים יהודים אמריקאים שתרמו במקביל למפלגה הרפובליקאית בארה"ב, ובייחוד למחנה טראמפ. בחודש שעבר נחשף בכלכליסט כי התורם הראשי, ארתור דנצ'יק, הודיע על הפסקת תמיכתו בארגון.
באתר של פורום קהלת מוגדרות שלוש מטרותיו של הארגון: "הבטחת עתידה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, חיזוק הדמוקרטיה הייצוגית, והרחבת חירויות הפרט תוך העמקת עקרונות השוק החופשי". קופל מתעקש שהפורום נמנע מעיסוק בענייני דת ומדינה, שכן מדובר "בנושא שמחלק את הקהל הטבעי שלנו לשניים", אבל מקריאה בכתביו ברור מאוד שהנושא בוער בו יותר מכל סוגיה אחרת, וברור שקופל מבין היטב שהנושאים שהפורום עוסק בהם במוצהר, שזורים ותלויים לחלוטין במאבק בין ישראל הדתית לישראל הליברלית.
בשונה מהניסיון להצניע את תפיסת עולמו במסגרת פעילותו הציבורית, בספרו קופל שם את הדברים על השולחן ללא סייגים: "ברור שחברה כגון זו של היידי איננה צורה בת־קיימא של היהדות; ההמשכיות היהודית אינה חשובה במיוחד להיידי. אבל טענתי גורפת יותר: אני טוען שזו אינה צורה בת־קיימא של חיים בכלל״.
לשיטתו של קופל, את הציבור היהודי־חילוני לא ניתן להגדיר בזכות עצמו, וקיומו תלוי בבוז המשותף שהוא חש כלפי הדת וההלכה. במאמרו "על שטריימל, שפת הזכויות ועתיד החברה" שפורסם ב־2018 בכתב העת "השילוח", הוא מסביר, "הציבור של היידי מלוכד לא בידי קרבת דם או זיקה אתנית, לא בהיסטוריה משותפת, ולא במערכת עשירה של נורמות חברתיות. הוא מלוכד רק בזלזול שהוא רוחש כלפי כל התכונות המשותפות שהוא מנופף בחסרונן".
אפשר, כמובן, לדבר על דורות של יהודים חילונים שלא רק שרדו ככאלה, אלא קיימו חיים עשירים ויצרניים ותרמו תרומה אדירה למדע ולתרבות, אבל מכיוון שאת עיקר מאמציהם מקדישים קופל ואנשיו להפיכת חייו של הליברל היהודי בישראל 2023, מוטב לזנוח הפעם את איינשטיין וסיינפלד, ולהתעכב דווקא עליו. מיהו אותו ציבור שהתעורר באחת משנת ישרים ארוכה ויצא לרחובות להילחם על הבית, ולמה הוא מעסיק כל כך את אנשי קהלת ושותפיהם?
וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים
בדיחה ישנה מספרת שאם נשאל את הישראלי הממוצע באיזה בית כנסת הוא נוהג לבקר, הוא ישיב שבית הכנסת שהוא לא מבקר בו אף פעם, הוא אורתודוקסי. במפלגות הדתיות והחרדיות אוהבים להתרברב במה שהם רואים כהעדפה מובהקת של הציבור את הממסד האורתודוקסי. "רוב מוחלט של הציבור הישראלי הוא אורתודוקסי (גם החילונים)" צייץ השר (אז ח"כ) בצלאל סמוטריץ' ב־2018, בתגובה לדרישת נשות הכותל להתפלל במקום. עוד הוסיף, "הרפורמים שלא מהווים פרומיל אחוז, שיתכבדו ויכבדו את זה".
צירוף המילים "חילונים אורתודוקסים" ודאי יישמע מופרך לאוזניים זרות, אבל בישראל האוקסימורון הזה מתקבל בטבעיות ושגור בפי רבים. האמת המצערת היא שליהודים חילונים בישראל פשוט אין ברירה אחרת. החוק הישראלי מעניק לרבנות הראשית ולמוסדות שהיא מפעילה, מונופול כמעט מוחלט בתחומים מרכזיים וקריטיים. רישום נישואין וגירושין, כשרות, גיור ובמידה רבה אפילו שירותי קבורה, ניתנים ברובם רק על ידי גופים אורתודוקסיים.
במונופול כמו במונופול, נותן השירות לא טורח לבדוק מה מידת שביעות הרצון של הלקוח השבוי, ובכל זאת, לפי סקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנה שעברה, אמון הציבור החילוני ברבנות הראשית עומד על 11.5% בלבד.
יהודים חילונים בישראל לא חיים על פי ההלכה ונראה שרובם גם לא מעוניינים לכפות צביון הלכתי בפרהסיה. לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב גדול של הציבור היהודי בישראל מבלה את ימי השבת שלו בים, בבריכה ובקניות. 75% מהחילונים חושבים שאם הייתה תחבורה ציבורית בשבת הם היו משתמשים בה, וכך גם42% מהמסורתיים שאינם דתיים.
למסורת היהודית, לעומת זאת, יש לציבור החילוני זיקה חזקה וברורה. כך למשל, על פי סקר דיירקט פולס שפורסם בחודש אפריל האחרון, את סדר הפסח חוגגים בקביעות 83% מהיהודים החילונים בישראל, ובמשאל של הקונגרס הישראלי נמצא כי רוב היהודים החילונים מדליקים נרות חנוכה לפחות בחלק מערבי החג.
קל להבין מה מבדיל בין שמירת השבת לבין קיום סדר פסח ומסורות חגיגיות אחרות. בפרפרזה על האמרה המפורסמת מפרקי אבות, יהודים חילונים בישראל אוהבים את המסורת ושונאים את הרבנות. הם וילדיהם נהנים לבנות סוכה, לקרוא את ההגדה ולהדליק נרות חנוכה בדומה למקביליהם הדתיים, אבל כל אלה נעשים בעיקר מתוך הנאה ותחושת חיבור לשורשים, ופחות מתוך יראת שמיים או מחויבות דתית או לאומית.
יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו
אל מול ההנאה והסיפוק שמביאים יהודים חילונים לקיים מסורות חגיגיות, יהודים אורתודוקסים מקפידים לשמר גם מנהגים שכרוכים בלא מעט ויתורים אישיים, קושי ואפילו סבל. קופל סבור כי חברות זקוקות לאיסורים ולמגבלות האלה כדי להתלכד ולהגן על עצמן מפני טרמפיסטים, וכי הנאמנות לשבט ולחוקיו היא זו שמאפשרת להן לשרוד בטווח הארוך. כדוגמא, הוא מזכיר את האיסורים ההלכתיים על נישואי תערובות ועל יחסי מין בין גברים.
בעוד שעבור היידי, רווחתו ומאווייו של הפרט הם ערך עליון ולכן רצונו־כבודו, בעולמם השמרני של שימען ושל קופל עצמו, התבוללות היא בגידה בנאמנות השבטית, ויחסים להט"ביים הם מעשה פריצוּת שיש להשאיר בגדר טאבו.
בניסיון לקרוץ לקורא החילוני, קופל מחפש צידוקים לעמדותיו בשלל טיעונים סוציולוגיים. את חשיבותו של האיסור על יחסים הומוסקסואליים, למשל, הוא מסביר בצורך של קבוצות זכריות כמו ציידים, חיילים ובחורי ישיבה לתפקד באינטימיות נטולת מתח מיני.
זו טענה קלה להפרכה, שכן התרבות הפופולרית שופעת עדויות על יחסים הומו־ארוטיים במסגרות אלה בדיוק, וכבר נכתב במשלי ש"מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם״. בהיעדר הסבר רציונלי, קשה שלא לזהות בדבריו של קופל הומופוביה ישנה, שחוקה ובלתי מתוחכמת.
בניגוד לקופל, רוב הציבור הישראלי מביע בעקביות תמיכה בשוויון זכויות ללהט"ב. על פי סקר שערך מכון סמית עבור עמותת חדו"ש ב־2021,73% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת סבורים שיש לאפשר לזוגות בני אותו מין, נישואין (54%) או רישום זוגיות (19%). באופן מעניין, לצד 93% מהחילונים שתומכים במהלך כזה, גם בקרב המשיבים הדתיים נרשמה תמיכה לא מבוטלת של 39%.
קופל ושותפיו לקהלת מודעים לקונצנזוס שנרקם בישראל בכל הקשור לזכויות להט"ב, והם נמנעים מלעסוק בנושא. את הזוגות המעורבים, לעומת זאת, הארגון (שכאמור, "לא עוסק בענייני דת ומדינה") שם על כוונותיו, וד"ר נתנאל פישר, חוקר בפורום לענייני הגירה ועלייה, נשלח מפעם לפעם להתראיין באמצעי התקשורת ולהזהיר את הציבור מפני "סכנת ההתבוללות" או מפני עולים שאינם יהודים על פי ההלכה.
מִן הֶֽעָפָר אֶל הֶעָפָֽר
נדמה שמכל התכונות שקופל מייחס להיידי, היהודייה הליברלית, מפריעה לו במיוחד נטייתה ל"קוסמופוליטיות", אותה הוא מתאר כשאיפה לשוויון בין כל בני האדם, ודחיית העדפה מוסרית של טובת היהודים על פני טובתם של כל היתר. קופל מספר כי בפרינסטון גילתה היידי שהסתייגותם של האורתודוקסים משאינם־יהודים חורגת מעבר להתנגדות לנישואים בין־דתיים: "חלק מהם אפילו אינם שותים יין שגוי נגע בו. היא גם למדה שיהודים אינם גובים ריבית על הלוואות לחבריהם היהודים, אך מגויים הם גובים גם גובים". בעוד שכל חבריו ומכריו של שימען יהודים, את מעגל חבריה המגוון של היידי מתאר קופל בבדיחות הדעת כדומה לעצרת הכללית של האו"ם.
התפיסה הקוסמפוליטית לא זרה או מנוכרת לתרבות היהודית. ארון הספרים היהודי שופע יצירות קאנוניות עם דגש הומניסטי, החל במגילת רות וכלה בכתביו של יצחק בשביס־זינגר, ובכל זאת, נראה כי במקום שבו היידי מזהה אפליה וגזענות, שימען וגם קופל רואים נאמנות שבטית, וקצת קשה להאשים אותם.
שימען גדל בשטעטל בפולין, בתקופה שבה יהודים הופלו ונרדפו, והנאמנות המוחלטת לשבט הייתה הכרחית להישרדות. באופן לא מפתיע, יישום של תפיסת העולם הזאת בישראל 2023 מתגלה לא רק כבלתי מוסרי, אלא גם כבלתי אפשרי. בחודשים האחרונים, מקדמי המהפכה המשפטית גילו על בשרם ועל בשרנו כי בעידן שאנחנו חיים בו, ההחלטות והמעשים של ממשלת ישראל מעוררים הדים בכל העולם, ולתגובות של הקהילה הבינלאומית עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על אזרחי ישראל.
הנסיגה של המשקיעים הזרים, חברות ההייטק שמחפשות יעדים חדשים והאזהרות של סוכנויות דירוג האשראי, מעמידות את כלכלת ישראל בסכנה. אל מול תפיסת העם הנבחר ש"ישכון לבדד ובגוים לא יתחשב", מבִין הציבור הליברלי שישראל היא חלק ממערכת גלובלית, ושרווחתה ובמידה רבה גם קיומה, תלויים בהשתלבות מוצלחת במשפחת העמים.
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה?
פורום קהלת מזדהה, בין היתר, כארגון שפועל להבטיח את עתידה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בפועל, בכירים בארגון מקדמים במרץ את חזון ארץ ישראל השלמה בגרסה שאפתנית ומשיחית במיוחד. מעבר לקריאות של המנכ"ל, מאיר רובין, לכבוש את רצועת עזה, והתבטאויות עבר של הסמנכ"ל, רן בר יושפט, בעד כיבוש ירדן ודרום לבנון, הארגון מקיים שיתופי פעולה אינטנסיביים עם אנשי מועצת יש"ע בעבר ובהווה.
ב־2019 פורום קהלת ייסד את "פורום שילה", מכון לחיזוק והרחבת ההתיישבות היהודית בארץ, והעמיד בראשו את בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר. בשנים האחרונות תומך פורום קהלת ב"ישראל שלי", עמותת הבת של מועצת יש"ע, והן מקיימות קמפיין יח"צ משותף לטובת המהפכה המשפטית.
למרות שהעבודה המאומצת של כל העוסקים במלאכה הביאה להתחזקות התמיכה הציבורית בהתנחלויות, מתברר כי שיעור ההגירה למחוז יהודה ושומרון שואף לאפס. לפי נתונים שפורסמו בגלובס בחודש יוני האחרון, הגידול באוכלוסיית המחוז נובע כמעט רק מריבוי טבעי.
בפורום קהלת מודעים למצב, ואם להתנסח בבוטות, סומכים על הרחם הדתי והחרדי. נראה שגם בשאלת המהפכה המשפטית תולים הוגי התוכנית את יהבם בילודה. בריאיון שהעניק משה קופל לערוץ האמריקני JNS בחודש מרץ האחרון, הוא טען כי הרפורמה המשפטית תצא בסוף לפועל, ולו כי "הדמוגרפיה ברורה… הדתיים, שהם חלק מהקואליציה, מביאים יותר ילדים".
הסוגיה הדמוגרפית עולה שוב ושוב מאז פרצה המהפכה המשפטית לחיינו, ובעיית הילודה מסתמנת כתפוח האדמה הלוהט והפיל שבחדר גם יחד. בעוד שנשים חילוניות יולדות כשני ילדים בממוצע, שעור הילודה כפול בקרב נשים דתיות, ויותר ממשולש בקרב נשים חרדיות.
הצפיפות הגוברת, העומס החריג על התשתיות ועל מערכות החינוך והבריאות ומשאבי הטבע המתכלים, מדרדרים את איכות החיים של כולנו, אבל עושה רושם שלתפיסתו של קופל, אלו לא שיקולים לגיטימיים.
את דמותה של היידי הוא מבקר על הבחירה להתמסד בגיל מאוחר וללדת "רק ילדה אחת", ומכריז ש"החברה של היידי מהדסת אל האבדון". לקופל נוח להתעלם מהעובדה שהחברה הזו בדיוק, היא שמאפשרת לאנשי אקדמיה כמותו לרכוש השכלה מערבית עשירה, לפתח פתרונות לבעיות אקוטיות וגם להציל חיים ולסייע בהבאת חיים חדשים לעולם.
היידי היא אומנם אישה אמריקאית וסמי־בדיונית, אבל השקפת עולמה ואורחות חייה דומים מאוד לאלו של רבים ממתנגדי המהפכה בישראל, ואת התובנה הזו ראוי שכל יהודייה חילונית ויהודי חילוני בישראל יישאו עימם, בבואם לגבש עמדה על השינויים שעומדים לפתחנו. זהו מאבק על עצם קיומה של יהדות ליברלית בישראל (ובינתיים, אם לשפוט לפי נסיגת התורמים, עוד לא נאמרה המילה האחרונה). לא בכדי זכה ספרו של קופל לשם כה חד משמעי. יוזמי המהפכה המשפטית מכירים רק דרך אחת לחיות כמו יהודים, וזאת לא הדרך שלכם.
