בקיצור: ההתמודדות עם שחיתות דורשת לא רק חוקים מוצלחים יותר או התייעלות של מערכות אכיפת החוק. מכיוון שהשחיתות מתבססת על אמון והון חברתי נמוכים, ללא טיפול בגורמים הללו סביר להניח שהשחיתות תוסיף לשגשג. מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם ״מלכודת אי השוויון״? ובכן, הדרך הטובה ביותר היא פשוט לא לשקוע במערבולת הזו.
לשורשי השחיתות יש מגוון רחב של הסברים – החל ממבנה אישיות והנטיות של הפרט הבודד, דרך טיבם ואיכותם של מוסדות האכיפה במדינה נתונה, ועד לאופן הפעולה של הכלכלה הגלובלית. כאשר בוחנים הסברים שונים לשחיתות, אחד הדברים הבולטים לעין היא העובדה שיש מדינות שבהן השחיתות, לצורותיה השונות, נפוצה למדי ואילו במדינות אחרות היקף השחיתות מצומצם בהרבה.
הסבר אפשרי להבדלים ברמת השחיתות בין מדינות שונות הוא אי שוויון. נטען כי שחיתות נובעת, בין היתר, מאי שוויון כלכלי וההשפעה שיש לו על אמון והון חברתי, תהליך שאופיין כ"מלכודת אי השוויון" שאותה זיהה אריק אוסלנר (Eric Uslaner) במחקרים אחרים. באופן דומה, שחיתות נובעת גם מחוסר הגינות אפשרי של הרשויות, שאותו אפיין החוקר בו רוטשטיין (Bo Rothstein).
בין השחיתויות
כאשר בוחנים שחיתות, חשוב להבדיל בין "שחיתות גדולה" – מקרים שבהם יש שימוש בכללי המשחק הכלכליים־פוליטיים על מנת להשיג הטבות כלכליות ואחרות (למשל, ראש עיר שמאשר הרחבת זכויות בניה ליזמים תמורת שלמונים); ל"שחיתות קטנה" – שמטרתה לגרום לבעלי תפקידים למלא את תפקידם. למשל, כאשר משלמים שוחד לרופא על מנת לקדם טיפול רפואי בבית חולים ציבורי או משלמים לשוטר על מנת לחמוק מקבלת דו"ח.
השחיתות מעניקה לאנשים מסוימים יתרונות שאין לאחרים, ומעבירה משאבים מהציבור הרחב לאליטות ומהעניים לעשירים. כאשר יש אי שוויון קיצוני, רואה הציבור הרחב שהעשירים מקבלים יחס שונה, שהם אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש.
במדינות עם רמת שחיתות גבוהה, אלו שעוסקים בשחיתות גדולה לרוב לא מואשמים בעבירות שחיתות, וגם אם כן, סביר שלא יורשעו או ייכלאו.
בפועל, פועלת השחיתות הגדולה כמס נוסף על האזרחים, וכפועל יוצא היא מעודדת שחיתות קטנה. כיצד זה קורה? לממשלות מושחתות יש פחות כסף להוציא על המנהל הציבורי עצמו וגם על צורכי הציבור. כתוצאה מהעדר הכסף, המשכורות של עובדי המנהל הציבורי נמוכות יותר. בתורם, עובדים בדרגים נמוכים של המנהל הציבורי נוטים לסחוט כספים ישירות מהציבור עצמו, בדמות בקשות שוחד עבור ביצוע של עבודתם.
על כן, עובדי ציבור במדינות מושחתות ישקיעו זמן רב יותר בריפוד כיסיהם מאשר בשירות הציבור: השוטרים יהיו עסוקים בגביית שוחד במקום באכיפה, ופקידי הממשלה והרשויות המקומיות יבקשו שוחד עבור עבודתם.
כלומר, ההשלכות של השחיתות הגדולה מתמרצות, בחברות לא שוויוניות, את ההתפתחות של שחיתות קטנה. כך המערכת עובדת נגד האזרח. נוסף על כך, כשיש פחות כסף בקופה הציבורית, שירותים מרכזיים לא יסופקו לאלה הזקוקים להם ביותר – העניים.
כתוצאה מהתהליך, נוצרים התנאים להתפתחות מלכודת אי השוויון, ואזרחים מן השורה נוטים לראות את המערכת כמוטה נגדם. מוסדות המפתח שאמורים להבטיח הגינות בחברה, כמו בתי המשפט, נתפסים כמעוותים וכמשרתים את בעלי הכוח המושחתים. מצב זה גורם לאזרחים לחוש פסימיות לגבי העתיד, תחושה המערערת את התכתיבים המוסריים של התייחסות הוגנת וישרה לאזרחים אחרים.
כפועל יוצא מכך, שחיתות ואי שוויון הולכים יד ביד ויוצרים לאורך זמן מעין דפוס מתמשך של שחיתות גבוהה ואמון נמוך. כלומר, אי שוויון מוביל לשחיקה במידת האמון שאזרחים נותנים אחד בשני ובמערכת בכללותה.
אי שוויון, אי אמון
אמון מהווה מרכיב מפתח בהון החברתי של כל מדינה ומדינה. בחברות שבהן האמון ההדדי גבוה יותר, יש תחושה גדולה יותר של גורל משותף, וסביר יותר שיראו בשחיתות פגיעה בכלל. אמון בין־אישי והון חברתי מהווים אפוא תנאי מפתח ליושר, הן ביחסים חברתיים והן בממשלה, ומובילים לשחיתות נמוכה יותר. כאשר יש רמה נמוכה של אמון, השחיתות משגשגת.
קיומה של מלכודת אי השוויון, מקשה מאוד לצמצם את ממדי השחיתות, ועל כן מדינות הנתונות במלכודת זו, מתקשות מאוד להפוך שוויוניות יותר ומושחתות פחות.
בו רוטשטיין מאוניברסיטת גוטנברג בשוודיה, שחוקר שחיתות ומוסדות ציבוריים מזה שנים רבות, טוען כי הנורמה המופרת בעת התרחשות שחיתות, היא עקרון היעדר משוא הפנים, המסדיר את הפעלת הכוח הציבורי.
היעדר משוא פנים, כלומר יחס שווה לכולם, מאפיין מערכות לא מושחתות. לעומת זאת, כאשר המערכת מושחתת, ניתן למצוא נפוטיזם, העדפה פוליטית, אפליה ופרקטיקות נוספות התורמות לתחושת חוסר ההוגנות של המערכת.
כלומר, אי שוויון חריף מוביל לשחיתות, שמובילה לתחושה של יחס לא הוגן מהרשויות, שמובילה לשחיקה ברצון לשתף פעולה עם דרישות המערכת ואף להצדקת שחיתות.
בחברות עם חלוקה שוויונית יותר של משאבים, לאנשים יש ציפיות גדולות יותר להוגנות. הם מניחים שיחס לא הוגן הוא יותר מסתם פסול – הוא מהווה הפרה של טוהר המידות של המערכת הציבורית.
הטיעונים הללו נתמכים בממצאים המלמדים כי באופן כללי, במדינות עם רמות גבוהות של שוויון, השחיתות נמוכה יותר מאשר במדינות עם רמות נמוכות יותר של שוויון. האיור המוצג כאן מציג נתוני אי שוויון על הציר המאוזן ואת הממוצע של תפיסות הציבור הרחב את המערכת הפוליטית והציבורית כמושחתות, ב־31 מדינות. ניתן לראות כי קיים מתאם חיובי בין רמות אי שוויון כלכלי גבוהות לבין תפישת הציבור הרחב את המערכת כמושחתת.
במדינות צפון אירופה כמו דנמרק ופינלנד, שבהן אי השוויון הוא נמוך, ניתן למצוא מידה מועטה יחסית של תפיסת המערכת כמושחתת. לעומת זאת, במדינות כמו צ'ילה, הפיליפינים, רוסיה ודרום אפריקה, שבהן יש רמות גבוהות של אי שוויון, יש גם תפיסה גבוהה יותר של המערכת כמושחתת. עוד ניתן לראות בגרף כי ישראל נמצאת בתווך, עם רמות גבוהות יחסית של תפיסת שחיתות.
הממצאים מלמדים כי התמודדות עם שחיתות אינה נעוצה רק בחוקים טובים יותר או ביעילות של מערכות אכיפה. לשחיתות יש קרקע פורייה כאשר האמון וההון החברתי במדינה נמוכים. הון חברתי נמוך מאפיין חברות שבהן אי השוויון הכלכלי גבוה יותר, ולכן חברות כאלה מתקשות לצאת ממלכודת אי השוויון והשחיתות. ללא טיפול בגורמים אלו, סביר להניח שהשחיתות תמשיך לשגשג לאורך זמן.
בהקשר הישראלי לא נעשתה בחינה שיטתית ומקיפה של שחיקת ההון החברתי על רקע השתנות התנאים הכלכליים, אך יש עדויות לירידה באמון ולשחיקה של ההון החברתי. לאור זאת, חשוב לזכור כי הכניסה למלכודת אי השוויון, קלה הרבה יותר מאשר היציאה ממנה.
מבוסס על המאמר: Ariely, Gal, and Eric M. Uslaner. "Corruption, fairness, and inequality." International Political Science Review 38.3 (2017): 349-362.
הסקר נלקח מתוך: Role of Government 2006 module; the International Social Survey Program
