ברוכים הבאים למונטנה.
מדינה עם נוף מהמם ומרחבים, ביתם של פארק ילוסטון ו(חלק מ) הרי הרוקי. יש כאן הרבה טבע, מעט אנשים וגם שפע של שדות נפט ומכרות פחם ונחושת.
ובבית משפט בהלנה הבירה, הסתיים השבוע שלב הדיונים באחד המשפטים המעניינים של התקופה, אירוע תקדימי שרבים מחכים לראות מה יהיו התוצאות שלו.
הנתבעת: מדינת מונטנה עצמה; התובעים: קבוצה של 16 תושבות ותושבים צעירים.
הטענה שלהם: המדינה מפרה את זכותם החוקתית, כאשר היא משקיעה בתעשיות מזהמות.
כדי להבין איך כל זה התחיל ולמה דווקא כאן, צריך לחזור קצת אחורה.
כשהמחוקקים של מונטנה ניסחו חוקה למדינה במאה ה-19, הם הגנו בעיקר על האוצרות הכלכליים של המדינה. סעיפי החוקה הושפעו במידה רבה מאוד מהאינטרסים של בעלי מכרות הפחם והמתכות. ב-1972 החוקה עברה שיפוץ ונוסף לה סעיף המבטיח את זכותם של האזרחים לחיות בסביבה נקייה ובריאה. הסעיף הזה בדיוק, נמצא עכשיו בלב התביעה המדוברת.
אבל בינתיים, החוקים במונטנה המשיכו לפנק את תעשיית המכרות. ב-2011, למשל, נקבע בחוק שאסור למדינה להתחשב בשיקולי אקלים בבואה לאשר פרויקטים חדשים של דלק מאובנים. ב-2023 המחוקקים הרפובליקנים השוו והעלו, כשהעבירו חוק שאוסר על המדינה להתחשב בהשפעות סביבתיות במתן אישורים לבניית מכרות פחם ותחנות כוח.
מי אחראי למשבר האקלים? | קידוח נפט במונטנה, צילום: AP Photo/Matthew Brown
והנה הגענו למה שקורה עכשיו.
את התביעה במונטנה הגיש ארגון Our Children's Trust, שמעדכן באתר שלו על כל התקדמות במשפט. כשהם יצאו לדרך, לפני שלוש שנים, שישה-עשר התובעים והתובעות היו בני 5-22. המדינה בכל דרך לבטל את התביעה, ונכשלה. כך הפך התיק של הילדים ממונטנה, לראשון מסוגו שמצליח להגיע לדיון בבית המשפט.
גרייס גיבסון-סניידר, היום בת 19, סיפרה השבוע לבית המשפט על השינויים שהיא רואה מסביבה: הנהרות במונטנה נסוגים, האוויר מלא לעתים קרובות בעשן שריפות, הקרחונים בהרי הרוקי נמסים. "נשארו לי, כך אני מקווה, עוד 80 שנה לחיות במונטנה ובעולם הזה", אמרה השבוע על דוכן העדים. "זה הרבה זמן לחיות בידיעה שהבריאות, הפרנסה, הבית שלי- כולם בסכנה".
אבל עוזר התובע הכללי של מונטנה, שמייצג את המדינה, לא התרגש. "אנחנו עומדים לשמוע כאן הרבה רגשות, הרבה הנחות והרבה האשמות", אמר בדברי הפתיחה שלו, "אבל האמת היא שמשבר האקלים הוא בעיה גלובלית וההשפעה של מונטנה עליו – מזערית".
ואם הטיעון הזה נשמע לכם מוכר, זה לא רק בגלל שאוהבים מאוד להשתמש בו כאן אצלנו כדי להסביר למה ישראל לא צריכה מדיניות אקלים. מדובר בסוג ותיק של "וואטאבאוטיזם" שימושי, למי שמוצאים את עצמם מואשמים בפגיעה בסביבה: "מה אתם רוצים ממני, יש עוד רבים אחרים". ב-1999, למשל, השתמשה בו בלי למצמץ "קואליציית האקלים הגלובלית" (השם קצת מטעה, לא מדובר בפעילי אקלים אלא בחברות גדולות ומזהמות שהתנגדו לחקיקה למען פליטת גזי חממה). המטרה של החברות האלה, בהן שברון, פורד וג'נרל מוטורס, הייתה להוריד את ממשלת ארה"ב מהגב שלהן, כלומר להמשיך לזהם בשקט.
מי אחראי למשבר האקלים?
אבל נחזור למונטנה. זה נכון. מונטנה לא אחראית לבדה למשבר האקלים, גם לא לשריפות, לבצורות ולקרחונים הנמסים שמטרידים את התושבים הצעירים שלה. מצד שני, ב-2019 למשל, כמות פליטת הגזים המזהמים של המדינה הזאת, על מיליון וקצת תושביה, הייתה זהה לזו של אירלנד, מדינה של שבעה מיליון בני אדם. אז אולי בכל זאת יש לה קצת השפעה.
אם תכריע השופטת לטובת התביעה, היא תכריז בזה שמדיניות אנטי-סביבתית היא אכן הפרה של זכות חוקתית. לפחות במונטנה. אבל מי שעוקבים בינתיים מקרוב אחרי מה שקורה בבית המשפט בהלנה, הם גברים ונשים שמנסים לקדם תביעות דומות בלפחות ארבע מדינות אחרות בארה"ב.
והתקדימים האלה לא נקבעים רק שם, ולא רק בידי מי של שכל החיים עוד לפניהם. בית הדין של האיחוד האירופי דן ממש עכשיו בתביעה של כמה אלפי פנסיונריות משוויץ נגד המדינה שלהן. "המדיניות האנטי-סביבתית של הממשלה", הן אומרות, "מקצרת לנו את החיים".
בית המשפט בהלנה התרוקן בינתיים, הקשישות חזרו הביתה לשוויץ. כולם מחכים לראות מה יחליטו השופטים במונטנה ובבריסל, והאם ינתן האות לשלב חדש במאבק הזה.
