כשהייתי בכיתה ב' הכי פחדתי שהמורה תשאיר את יומן הכיתה על השולחן במהלך ההפסקה וכולם יגלו שאני יהודייה.
כל מה שצריך זה לפתוח את המחברת העבה באחד העמודים האחרונים, שם מופיעה רשימה של כל התלמידים והתלמידות. לצד שמות ההורים והטלפון בבית מופיעה גם עמודת הלאום: "רוסי", "אוקראיני", "בלארוסית", "יהודייה".
ליד שמי רשום "לאום יהודי". לא שאי אפשר לנחש על פי שם משפחה, אבל כל עוד זה לא כתוב תמיד אפשר להכחיש. תמיד אפשר לעשות כאילו לא שמעתי. לחייך במבוכה כשחברה שלך אומרת לך: "וואלה, את אחלה, למרות שאת יהודייה".
"אברמובה", פונה אלי מנצח המקהלה בבית ספר למוזיקה. זה לא השם שלי, אבל אני מבינה למה הוא קורא לי ככה. כמה שנים מאוחר יותר, ממש תוך כדי מופע המקהלה על הבמה העירונית הגדולה, הוא חטף התקף לב ומת תוך כדי ניצוח על איזה שיר ניצחון מלא פאתוס. זה היה מפחיד, אבל לא עצוב.
כשעלינו בשנת 1991 לישראל הרגשתי שאני בבית. לא הייתי צריכה להסתיר את היהדות שלי. הייתי יכולה לספר לכולם שקראו לי "מרינה" על שם אמא של סבתא שלי, רבקה. ואם הייתי בן, היו בטח קוראים לי "דימה", כי לקרוא לילדה "רבקה" או לילד "דוד" בשנת 1976 באוקראינה – זה לדון אותו להתעללות לאורך כל חייו.
אנחנו מגישים מסמכים לפתוח תיק נישואין ברבנות תל-אביב. "סבא וסבתא שלך היו יהודים?", שואל אותי בחשד הפקיד בדלפק הקבלה. הוא בוחן את תעודת הנישואין ואת תעודות הלידה המקוריות שהבאנו איתנו. "לא, הוא צ'צ'ני", אני מתחצפת אליו, כי לסבא שלי קוראים מאיר לייב חודוס ולסבתא – נלי רזניקוב.
מזלי שפר עלי. יש לי אישור שאני יהודייה. אם אחליט שאחרי מותי יש לקבור אותי על פי הדת היהודית, יקברו אותי כך.
אבל לא את יבגני קפשיטר או אלינה פלחטי. השמות האלה אולי ישמעו לכם מוכרים יותר אם אוסיף אחרי כל אחד מהם ז"ל. אלינה פלחטי ז"ל נרצחה במסיבת נובה. היא נשרפה. יבגני קפשיטר נרצח עם כל משפחתו ליד שדרות בבוקר 7.10. שניהם נרצחו בגלל שהם יהודים, אבל שניהם נקברו מחוץ לגדר.
עבור המועצה הדתית וחברה קדישא הם לא היו יהודים מספיק.
המשחק האכזר הזה של "להיות מספיק יהודי" הוא לא חדש. לצד הגברים היהודים של קייב הלכו אל בורות ההריגה הנשים האוקראיניות, הרוסיות והבלארוסיות שלהם, נושאות על ידיהן את התינוקות ואת הילדים החצי-יהודים שלהם. שותפות לגורל.
בדיוק כמו הכדור הנאצי, גם הקלאצ'ניקוב והסכין של הטרוריסט מהחמאס לא הבדיל בין יהודי לבין מי שההלכה קבעה שאינו יהודי.
אבל תמיד אפשר לסמוך על מישהו "מבית", מישהו שבמקום להיות שותף לגורל – מפריד, מבדיל, מפלג, מחליט לקבור מחוץ לגדר.
אלינה פלחטי ז"ל הייתה באמצע תהליך גיור. אבל מה לעשות, היא לא סיימה אותו. בעיני המועצה הדתית של בית שאן היא לא מספיק יהודייה כדי לקבור אותה לצד יהודים.
את יבגני קפשיטר ז"ל רצו לקבור בנפרד ממשפחתו.
יבגני לא היה יהודי אבל הילדים שלו נולדו לצד הנכון בגלל שאשתו הייתה יהודיה. הסבים והסבתות התעקשו ודרשו שכל המשפחה תיקבר יחד. מחוץ לגדר.
הדת היפה שלנו היא בת ערובה. הדת היהודית המכילה והחומלת נפלה לידיהם של עסקנים שפשוט מנצלים אותה לטובתם האישית ומשתמשים בה כאמצעי משטור, קודם כל של המגזר שלהם עצמם.
אנחנו חוששים מאנטישמיות בעולם כשאנחנו בעצמנו נמצאים בראש הרשימה. אם יש דבר יותר נורא מאנטישמיות זו אוטו-אנטישמיות, השנאה העצמית בתוך העם. המדידה הזאת מי יהודי ומי יהודי פחות. כאילו לא מספיק לנו האויב המשותף מבחוץ, יש לנו גם אויבים מבית.
דווקא עכשיו, כשכמעט כל העולם נגדנו, צריך לדבר על השינוי בתפיסה של היהדות. לשחרר אותה מידי הרבנות, להפוך אותה למגוונת, מאפשרת, גמישה ואנושית יותר. מה שצריך להכריע את מידת היהדות של כל אחד מאיתנו זו תחושת השייכות, הזיקה, הערכים.
בדיון אתמול בוועדת העליה, הקליטה והתפוצות של הכנסת הבטיח הרב אליעזר שמחה וייס, חבר ועדת כבוד המת ברבנות, לפעול כדי למצוא פתרונות שימנעו הישנות של מקרים כאלה "כדי שלא יהיה צער גדול כזה".
האמת שהפתרון כבר קיים לנגד עינינו. מי שקשרו את גורלם בגורל העם היהודי ומתו כיהודים, זכאים לכך שלכל הפחות לא נבדוק להם את ה-DNA. הם טובים מספיק כדי לחלוק אתנו גם את מנוחתם האחרונה.
