האם בעוד שנה עוד יהיו לי חברים בישראל? זו השאלה שמעסיקה אותי בימים האחרונים.
בשישי פגשתי חברה. היא לא הולכת בשבתות לקפלן ולא תקראו אותה מתבטאת ברשתות החברתיות נגד ההפיכה המשטרית. היא לא טיפוס פוליטי. אבל כשנפגשנו בשישי היא אמרה שהיא כבר לא רואה פה עתיד. התקופה הזאת שברה אותה, הכיוון שהממשלה הזאת לוקחת לא מתאים לה והיא לא תוכל לחיות כאן (וגם יוקר המחיה חונק אותה, כמו את כולנו). בעוד כמה שבועות, היא כבר מתכננת ״להעביר את מרכז הכובד של החיים״ שלה למקום אחר. היא תתחיל באחת הבירות האירופאיות ותתקדם משם. ככה, היא תצא בשקט מישראל. מיד פעם היא תגיע לכאן לטפל בלקוחות שהיא משאירה בארץ.
אתמול פגשתי חבר. היו לו חדשות לשתף. הוא הודיע לאחרונה למנהלים שלו שהוא מעוניין ברילוקיישן – והם החזירו לו תשובה חיובית. בתור בעל מקצוע מבוקש בהייטק, המעבר שלו לחו״ל פשוט יחסית. הוא רק צריך לבחור ביעד אליו הוא מעוניין לעבור. בתור הומו שחי בתל אביב, מובן למה הוא חושש מהעתיד לבוא בישראל בתקופה הקרובה (וזו שאחריה). החבר הזה מפגין קבוע ולוקח חלק במחאה. אבל הוא חושב על העתיד שלו ונערך בהתאם.
בשלהי תקופת הקורונה, היה עיסוק נרחב בבאזזוורד "ההתפטרות השקטה״. הכוונה לא הייתה שאנשים התפטרו, אלא שהם עברו לעשות את המינימום שהעבודה שלהם דורשת. אחרי זה, דיברו גם על ״העזיבה הגדולה״ (או ההתפטרות הגדולה – The Great Resignation או ה-Big Quit) – תופעה של עזיבה המונית של עובדים את מקומות העבודה מרצונם. אני חיבבתי במיוחד את אלה שכינו את תופעות הלונג קוביד של עולם העבודה ״The Great Rethinking״ – כלומר, אנשים שבעקבות השינויים שהביאה איתה הקורונה, חישבו מחדש את המסלול והתאימו את אורח החיים שלהם לסדרי העדיפויות המעודכנים שלהם.
נראה שבתקופה הזאת אנחנו רואים בישראל תופעה דומה – תנועה של אנשים בעקבות שינוי המציאות. הייתי מכנה את המצב הנוכחי בישראל ״העזיבה השקטה״: המוני אנשים שבלי לעשות הרבה רעש, נמצאים בשלבים שונים של עזיבה את ישראל. הרבה פעמים אלה דווקא האנשים הלא קולניים. הם לא מאיימים שאם ישראל תמשיך להידרדר הם יעזבו את המדינה. הם פשוט מקפלים בשקט את החיים שלהם ויוצאים מכאן.
וכן, צריך לומר את זה – היכולת של אנשים לקום ולעבור למדינות אחרות היא פריבילגית. אלו אנשים שעובדים במקצועות שיש להם ביקוש בחו״ל, או כאלה שיכולים להמשיך בעבודתם מרחוק, הם יודעים שפות, לעיתים בעלי דרכונים זרים. ובכל זאת, אלו מעברים שהמציאות אולי לא כופה אותם, אבל בהחלט מזרזת ומאיצה אותם.
באחת מקבוצות הנשים שאני נמצאת בהן בפייסבוק, מישהי הציעה לפני כמה שבועות לעשות ספירת מלאי – שכל אחת תעדכן איפה היא נמצאת בעולם. זו קבוצה שכוללת הייטקיסטיות, נשות סושיאל ובעלות מקצועות חופשיים אחרים. באופן טבעי, עוד קודם היו בה נשים שחיו בחו״ל בנסיבות שונות ובתקופות שונות. אבל הייתי בהלם מהתגובות בשרשור הזה. עוד ועוד נשים, שעד לאחרונה גרו בישראל, שיתפו שהן חיות בחו״ל. מי ידע שספרד ופורטוגל נהיו כאלה יעדים פופולריים למשפחות ישראליות? למרות שזו קבוצה שוקקת, שנשים מתייעצות בה ומשתפות בדרך קבע על מה שקורה בחיים שלהן – הן לא עשו רעש גדול לקראת העזיבה. הן פשוט עברו. בתגובה שלי לשרשור הזה, כתבתי שאולי יהיה קצר יותר לעשות רשימה של מי שנשארה בארץ.
כרגע עוד אין נתונים שמשקפים את המגמה הזאת, אולי גם לא יהיו (חלק מהאנשים עובדים מרחוק אבל ממשיכים, למשל, לעבוד בחברות ישראליות ולשלם כאן מס – כך שאין רישום שעזבו את ישראל). עוד לפני התקופה הנוכחית, נראה שאלה נתונים שהמדינה פחות מפרסמת. הנה אינדיקטור אחד שכן נתקלתי בו לאחרונה: מנהלת קהילה של נשים ישראליות ברילוקיישן ברחבי העולם שיתפה גרף של מספר בקשות ההצטרפות לקהילה שהיא מנהלת, שמציג את הגידול האקספוננציאלי במספר הבקשות בחודשים האחרונים. לאחרונה, בכל חודש אלפי נשים מבקשות להצטרף לקהילה – חלקן מתעניינות במעבר ובאות לקהילה ללמוד, חלקן כבר עברו. הטפטוף של נשים שהיו מצטרפות לקבוצה בעבר הפך לשיטפון.
מנגד, נמצאים ישראלים שחיים בחו״ל ותכננו לחזור לארץ, ובינתיים דוחים את החזרה. כך למשל, אני שומעת על פוסט דוקטורנטים שתכננו לחזור ובינתיים מעכבים את החזרה שלהם עד שהמצב יתבהר. בחודש שיבר פרסמו ב-Tech12 (שלמרבה הצער עומד להסגר), על ירידה של 52% במספר התושבים החוזרים לישראל במחצית הראשונה של 2023, בהשוואה לנתוני 2022. חיפשתי ברשת את המקור לנתונים כדי לראות מגמות עבר, ונראה שמשרד העליה והקליטה והלמ״ס לא מפרסמים נתונים על התנודות האלה באופן שוטף – ככה שהעזיבה תישאר שקטה. אולי יש אינטרס לאומי לשמור את זה בשקט.
האם בעוד כמה שנים ידברו על ״גולים ישראלים״? אנחנו מכירים את התופעה הזו ממקומות אחרים בעולם שהמשטר בהן השתנה בצורה דרסטית (מישהו אמר איראן?), ובעקבות כך קהילות של ליברלים, אינטלקטואלים, משכילים ומי שיכלו – עברו לנהל את חייהם מחוץ למדינה. במקרים רבים, הם ממשיכים לנהל את המאבק על דמותה של המדינה מרחוק, מקווים יום אחד עוד לחזור הביתה. המחשבה שזה יקרה לנו כישראלים ליברלים היא מבעיתה.
השבוע פגשתי חברה שחיה בחוף המערבי בארצות הברית. לפני כן גרה בניו יורק. החלפנו חוויות על החיים בניו יורק, ששתינו גרנו בה בתקופות שונות, ודיברנו גם על הקשיים שבחיים בחו״ל. אין מקום מושלם, ובמקומות רבים בעולם הפופוליזם והקיצוניים מרימים ראש. בחיים לא אשכח את הלילה שבו טראמפ נבחר – זה היה הלילה הכי שקט שחוויתי בניו יורק. ועד כמה שזה היה רגע נורא – לא הרגשתי שזה שלי. זה היה נוראי בעיני כאזרחית העולם הנאור, כתומכת בדמוקרטיה ליברלית. אבל כשהשכנה שלי מהקומה למעלה הלכה כל יום לצעוד שעות ולהפגין – לא הרגשתי שזה שלי. חלק מהחברים שלי שבימים אלה מתכננים את העזיבה את ישראל, כבר חיו בחו״ל. הם יודעים את כל זה, ובכל זאת מבחינתם כרגע זו האופציה העדיפה על לראות את המדינה שלהם מתפוררת, מקצינה, מדירה.
הלב שלי נקרע בכל פעם שאני שומעת על חבר או חברה שעומדים לעזוב את ישראל. מצד שני, אני גם מבינה אותם, את החששות שלהם. אני לא מנסה לשכנע אותם להשאר, אפילו שברור שזה מה שאני מעדיפה שיקרה. אני שותפה לחששות שלהם ולדאגות שלהם. זו הסיבה שאני משקיעה חלק ניכר מזמני מאז תחילת השנה במאבק על דמותה של המדינה. אני כאן כדי להילחם, כדי שתהיה לי מדינה לחיות בה. כי אני רוצה לחיות בארץ הזאת, בעיר הזאת שאין כמוה בעולם, עם האנשים שאני הכי אוהבת והמקום היחיד שאני מרגישה שייכת אליו באמת. וכן, אני ממש מקווה שנצליח במאבק שלנו ושגם בעוד שנה יהיו לי עוד הרבה חברים וחברות בישראל.
