הרבה יותר מדי מילים כבר נשפכו על המפגינים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית. לפעמים בזלזול – מוצדק, כמובן – על הניתוק של הזרם הפרוגרסיבי שאימץ על שיח הזהויות וההזדהות עם המיעוט עד כדי שנאה עצמית וגיחוך; לעתים מתוך כעס על האנטישמיות – שבהחלט קיימת, לא יועיל להכחיש אותה.
קצת פחות נכתב על העובדה שהתופעה הזו לא מגיעה משום מקום, ועל כך שישנו בישראל שר – עמיחי שיקלי, כמדומני – ומשרד שלם, התפוצות או ההתפוצצויות, מי זוכר, שכבר שנים מקבל מיליונים מהכיס שלנו במיוחד כדי למנוע את התופעה הזו מבעוד מועד; אבל כמו כל דבר בממשלות נתניהו, הוא עסוק יותר בקידום עצמי ובסיפורים מול המראה על כמה טובים אנחנו, ובחלוקת ג׳ובים ותקציבים לחברים ומקורבים.
עם זאת, אבקש להניח את כל אלה בצד, ולהתמקד בזווית אחרת. על אף הבוז, קשה לי שלא להעריך את העובדה שהסטודנטים האלה, הפריווילגיים, הילדותיים, יוצאים להיאבק למען מטרה שחשובה להם, גם אם בעיניי היא מטופשת להפליא.
במשך עשורים רבים, עמדו הסטודנטים בכל העולם בחזית המאבקים לשינויים חברתיים: בצרפת, בארצות הברית, באיראן. בכל מקום, היו הסטודנטים הראשונים למחות נגד עוולות – מאפליה ועד יוקר המחיה.
גם בישראל, היו ימים שהסטודנטים הובילו מאבקים, או לפחות הצטרפו אליהם. מחאת קיץ 2011 הייתה אחת מהן, שהובלה על ידי צעירים. את השינוי שחל כאן מאז, ממחיש יותר מכל יו״ר התאחדות הסטודנטים הנוכחי, אלחנן פלהיימר.
האחרון, סוג של פארודיה על מנהיג פופוליסט, בוחר את המאבקים שלו בקפידה. בזמן שהמונים יצאו להפגין נגד ההפיכה המשפטית, הוא פרסם סרטון טיקטוק שמכל האנשים בעולם, בוחר לתקוף פומבית עיתונאי (!) ומנסה לעשות הון על גבו, בגלל דברים שכתב.
לפני כמה שבועות הוא חזר שוב לכותרות, ואיים להשבית את הלימודים באקדמיה – לא למען החטופים, או שוויון בנטל וסוגיית הגיוס או יוקר המחיה המשתולל. הוא איים להשבית את הלימודים, אם האוניברסיטה תעז לאפשר לפרופ׳ נדיה קיבורקיאן לחזור ללמד. כאילו הדבר עמד בכלל על הפרק.
אבל גם אם אתעלם מהפוליטיקאי הפופוליסט לעתיד, ועל אף הפנים הצעירות שניתן לראות במחאות בחודשים האחרונים, ניכר שהסטודנטים – אלה שנמצאים בגיל שבו הם מאמינים שבכוחם לשנות – לא במשחק. בטח שלא באופן מאורגן.
גילוי נאות: אני מלמד באקדמיה, ובחודשים האחרונים פגשתי מאות רבות של סטודנטיות וסטודנטים. כמעט כולם מתוסכלים מהמצב. רובם המוחלט היו רוצים לראות שינוי. ובכל זאת, כמעט אף אחד מהם לא עשה שום פעולה אקטיבית שיכולה להוביל לשינוי.
למה?
טענה קלה מדי, יכולה להיות שהולך ופוחת הדור – הם פשוט רגילים לאשליית הרשתות החברתיות, ולכתיבת פוסטים שגורמת להם להרגיש כאילו עשו משהו. סיבה אחרת עשויה להיות שהם מיואשים לא מאמינים ביכולתם להוביל שינוי. יהיו שיטענו שמסע ההפחדה והתיוג של מכונת הרעל עושה את שלה, והם פשוט מפחדים להיות מתויגים כ״שמאלנים״ או כ״בוגדים״; וכמובן נזכור שרבים מהם עדיין במילואים, או בהפוגה שבין מילואים למילואים.
במציאות, משיחות רבות איתם, נראה לי שהסיבה פשוטה הרבה יותר: הם לא מזדהים עם המחאה בתצורתה הנוכחית; או לכל הפחות לא מזדהים איתה מספיק על מנת לצאת מהבית. היא נראית להם כאילו לא שייכת להם, אלא למוחים "המקצועיים" מהמחאות הקודמות.
סוד גלוי הוא שאחת הדרכים להפוך מחאה למוצלחת, היא לייצר תחושת שייכות. ככל שיותר אנשים מרגישים שהמחאה שייכת להם, כך הם רוצים להיות מזוהים איתה ומוכנים לבצע פעולות ולהשקיע מזמנם על מנת שאחרים יזהו אותם עם המחאה.
מכיוון שאני יודע שהם לא מרוצים מהמצב. ויודע שהם היו מעוניינים ש״זה״ ישתנה. המלאכה מוטלת על מארגני המחאות – לחדד את המסרים, להרחיב את השורות ולזכור שהמחאה היא לעולם לא העיקר. יש לעתים נטיה כזו, למוחים מקצועיים, להתאהב בעצם המחאה, ולקדש אותה. אבל המחאה היא בסך הכול אמצעי להשיג שינוי, וכדי להשיג את השינוי, יש לפעמים צורך לשנות את אופי המחאה.
ובאשר לסטודנטים, אני נוטה להאמין שהשקט הנוכחי הוא רק השקט שלפני הסערה. במוקדם או במאוחר, כאשר המלחמה תיגמר, גם כאן נראה אותם ברחובות. לא חייבים לחכות עד אז.
