הילדים של מבקשי המקלט גדלו בישראל, ושפתם העיקרית היא עברית. הם מתחנכים במערכת החינוך הישראלית, חוגגים את חגי תשרי, מכירים אך ורק את התרבות הישראלית ומאמינים שיבנו פה עתיד. אבל כאשר הם מתקרבים לגיל 18, הם מתחילים להבין: הם אינם ישראליים, אלא "מבקשי מקלט" בעצמם. חסרי אזרחות, נטולי זכויות בסיסיות, ללא ביטחון, ללא יציבות וללא אפשרות אמיתית לתכנן את מסלול חייהם.
בגיל שבו אנחנו והילדים שלנו רוקמים עתיד ומתכננים את מסלול הקריירה, ילדי מבקשי המקלט מתקשים לדמיין זאת. ככל שהם מתבגרים, הם מבינים שמעט החלומות שהיו להם – עומדים להתנפץ. המדינה, שהוקמה למעשה כמקום מפלט ומקלט לפליטים, בוחרת לשמש ככזו ליהודים בלבד. בפני האחרים היא מציבה מחסומים ועושה כל שביכולתה כדי שיבינו שאינם רצויים כאן.
על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, בישראל חיים כיום כ־8,000 ילדים שמוגדרים "מבקשי מקלט"; בתל אביב מדובר באחד מכל עשרה ילדים. אלפי ילדים בלי זכויות, בלי תעודת זהות, בלי ביטוח בריאות, שסובלים מגזענות ומהדרה – ממוסדת, אבל גם אישית, ברחוב.
המודעות של ילדים אלו למעמדם בארץ גבוהה, ונראה כי בתקופה האחרונה רבים מהם מבקשים לעזוב. לאן? למדינה שתסכים לקבל אותם. יש בהם כאלה, צעירים, שרואים את אחיהם הגדולים נתקעים ומורדים. אחרים, מתייאשים. בשבועות האחרונים פגשתי כמה נערים שגדלו כאן, וכעת הם בשלב של חיפוש אחר עתיד – ניסיתי להבין כיצד נראים חייהם כאן, על מה הם חולמים, איך נראה ההווה שלהם, וכיצד, לתפיסתם, ייראה עתידם.
החברים לכיתה גורשו
יוסן אברהם, בת 18, מבקשת מקלט מאריתריאה, הגיעה לישראל עם אמה בשנת 2009 כשהייתה בת חמש וגדלה בדרום תל אביב. אביה התנגד לשלטון וסירב להתגייס, בעקבות כך החל המשטר, לרדוף גם את אמה, והמשפחה נמלטה לישראל. לאחרונה, לאחר תהליך ביורוקרטי ממושך, הצליחה להתקבל ללימודים בסמינר הקיבוצים, וכיום היא סטודנטית לניהול עסקי וחברתי.
בתיכון, יוסן הייתה מהתלמידות שתיעדו את זיכרונותיהן מהמסע לישראל. "אני זוכרת שהגענו קרוב לגבול ישראל בחושך", היא מתארת בסרט. "אחד מהחבר'ה שלנו אמר משהו, וכל האנשים שהיו איתנו במסע התחילו לרוץ קדימה בחולות. שמעתי יריות וכלבים נובחים. אני זוכרת שטיפסנו על גבעת חול וכמה אנשים החליקו ומעדו.
"אחרי שעלינו על גבעת החול, פתאום נדלק פרוז'קטור לכיוון שלנו. הייתי מסונוורת מהאור החזק, באותו רגע חשבתי שאני מתעוורת… בכל הזמן הזה שמעתי יריות, נביחות כלבים, זעקות לעזרה וקולות של ריצה בהולה. ראיתי שלושה חבר'ה שלנו נפגעים מהיריות ונופלים על החול. אף אחד לא עצר לעזור להם, כולם רצו בשביל להציל את עצמם. הצלחתי לראות את כל המראה הזה כי הייתי על גבה של אמי בשעה שהיא רצה".
בישראל, אביה של יוסן עבד כסדרן בסופר ובערב כטבח, ואמה עבדה בניקיון. יוסן תמיד ידעה שאינה אזרחית כאן, אבל לא חשבה שזה עניין גדול. לא עלה בדעתה שיישללו ממנה כל כך הרבה זכויות בסיסיות, ושעתידה לוט בערפל.
"ככל שהתבגרתי וככל שהייתי זקוקה ליותר דברים, ככה הבנתי את גודל הבעיה שאני נמצאת בה", היא אומרת. "כשעברנו לשכונה מרוחקת יותר מבית הספר, לפני כמה שנים, הלכתי עם אמא שלי להוציא כרטיס רב־קו. פעולה פשוטה ביותר, כביכול. אבל הפקיד אמר שאני לא יכולה כי אין לי שום תעודה מזהה, ורק בגיל 18 אוכל. במהלך כל חיי נתקלתי במחסומים, שהולכים והופכים לגדולים ככל שאני גדלה. לצבא, נניח, מאוד רציתי להתגייס, אבל עם השנים הבנתי שזה לא יקרה".
יוסן היא בוגרת בית הספר "ביאליק־רוגוזין" בדרום תל אביב, המוסד החינוכי המרכזי לילדי פליטים ומבקשי מקלט. "הייתה לי חוויה טובה בבית הספר", היא אומרת. "אבל עוד מחסום שאני זוכרת היה באתר הלימודי של משרד החינוך (׳אופק׳), שדרכו היינו מקבלים עבודות לימודיות. בשביל להיכנס לאתר צריך תעודת זהות, ולנו לא היה. רק אחרי הרבה סיבוכים מצאו לזה פתרון".
יוסן אברהם בילדותה
כילדה היית מודעת למעמד שלך?
"ההורים שלי תמיד דיברו איתי על זה, וגם הייתי הולכת איתם לחדש את הוויזה, כדי לתרגם להם. הייתי מודעת למצב אבל לא להשלכות".
חששת מגירוש?
"אני זוכרת את הגירוש של הדרום־סודנים ב־2012, גירשו כמה מחבריי לכיתה. חבר אחד לא הגיע לבית הספר, וכששאלתי אם הוא חולה סיפרו לי שגירשו אותו ואת כל המשפחה שלו. אז התחלתי להבין יותר, הבנתי שמתחיל גירוש, ופחדתי מאוד".
על מה חלמת בתור ילדה?
"תמיד רציתי תפקיד ציבורי כלשהו. בתיכון הייתה תקופה ארוכה שחלמתי להיות עורכת־דין. התחלתי לחקור על מכללות ואוניברסיטאות, אבל הבנתי שאין טעם שאלמד משפטים, כי לפי החוק אין לי אפשרות לעסוק בעריכת דין".
"מרסק את הביטחון"
קורלי יסמין לרוסה, זמרת ודוגמנית, נולדה וגדלה בתל אביב. בשנות ה־80 אמה הגיעה ממאוריציוס, ואביה בא לכאן מגאנה באמצע שנות ה־90. אמה עובדת בניקיון מאז ועד היום. כשהייתה בת שנתיים אביה גורש. בגיל 17 הם חזרו להיות בקשר, אך זמן קצר לאחר מכן הוא נהרג בתאונת דרכים בגאנה. בשונה מאחרים, לאחר שירותה הצבאי קיבלה קורלי אזרחות. אמה עדיין מוגדרת "מהגרת עבודה".
כמו יוסן, למדה קורלי ב"ביאליק־רוגוזין". בהמשך עברה לבית הספר לאמנויות "עירוני ה׳". "ברוגוזין היה לי כיף, כי הרגשתי שייכת", היא אומרת. "כשעברתי לעירוני א' התחיל הקושי. הייתי כהת העור היחידה בבית הספר כולו, ואמא שלי מנקה, לעומת ההורים של שאר התלמידים: שחקנים והייטקיסטים. נוסף על כך, אני נוצרייה ובת של מהגרת עבודה. זה מרסק את הביטחון עצמי. הייתי בדיכאון שנים, ורק בשנה האחרונה יצאתי מזה.
"דווקא הילדים היו בסדר, המורים הם אלה שנתנו לי תחושה שאני לא שייכת. היו עסוקים בלהפריד כיתות ל׳דרום׳ והשאר. היה לי מאוד קשה עם החומר הלימודי, כי לא שלטתי בשפה כמו היום, אבל לא קיבלתי מהם תמיכה. להפך, תמיד חיפשו סיבה להעיף אותי".
קורלי יסמין לרוסה בילדותה
יש משהו שאת זוכרת במיוחד?
"בכיתה ז' אמא שלי לא הייתה יכולה לשלם על הטיול שנתי. המורה פשוט התחיל להקריא שמות של מי שלא יוצא עקב אי־תשלום, והשם שלי היה הראשון. זה היה כל כך מביך וריסק אותי. תמיד ידעתי שהמצב הכלכלי בבית לא טוב, ולא רציתי להעמיס על אמא שלי".
כילדה היית מודעת למעמד שלך בארץ?
"ברור. כשהיינו ילדים, היינו צריכים ללוות את ההורים שלנו לעבודה בכל בוקר לפני בית הספר וגם לאסוף אותם מהעבודה, כדי שמשטרת ההגירה לא תיקח אותם – מי שלא היו לו ילדים, או שלא הייתה לו הוכחה שיש לו ילדים, גורש. היו מקרים שהורים לילדים שהו במעצר במשך יומיים, בזמן שהילדים היו לבדם בבית. כילד חסר מעמד, אין לך ברירה. אתה מודע לכל, הופך לאדם מבוגר. זה אומר לחיות בפחד כל יום. היו פורצים לנו לבתים, אלו סצנות שלעולם לא אשכח".
אילו מחסומים היו לך כילדה של מהגרי עבודה?
"כשהייתי בת תשע צמחה לי שן באופן לא תקין, ואף רופא לא הסכים לקבל אותנו. התפתח לי שיתוק בפנים. לא היה לנו ביטוח רפואי, והיינו הולכים לרופא מפוקפק ביפו, שהיה נותן לנו כל מיני כדורים. תודה לאל שלא קרה לי כלום, אבל היו אנשים שנגררו לסיבוכים רפואיים ופיתחו דלקות בגלל הטיפול הכושל שלו".
החברים מול המורים
ארסמה טועמה (20), מבקשת מקלט, נולדה באריתריאה והגיעה לישראל בגיל 7. אביה עבד כאן במסעדה, ואמה בניקיון. כיום ארסמה עובדת במעדנייה בתל אביב, ומסייעת לבני הקהילה האריתראית הבאים למרפאת "רופאים לזכויות אדם". לפני שנתיים סיימה את התיכון ומאז היא תקועה, בשל היעדר מעמד.
את המסע לישראל ארסמה זוכרת היטב: איך הגיעו מאריתראה לסודן, משם למצרים ואז לישראל – ברכב וברגל. "הקושי שהכי זכור לי מהמסע, הוא הרעב", היא מספרת. "הייתי מקבלת מנה אחת ביום, ומאוד מחכה לה".
כמו חברותיה, סיימה ארסמה 12 שנות לימוד, בעיקר בתיכון "ביאליק־רוגוזין", שם השתתפה בחוג כתיבה ותיעדה את סיפור המסע שלה. סיפורה וסיפורן של תלמידות נוספות פורסם בספר "הולכות רחוק". "בגלל שהייתי קטנה, לא באמת הבנתי מה קורה", היא אומרת. "כל המסע הזה הייתי בטוחה שאני בטיול. לא הבנתי בדיוק לאן אני הולכת, פשוט הלכתי. הייתי עם אמא שלי ואחותי, אז לא כל כך דאגתי. יש דברים שראיתי בדרך לישראל ורק היום אני מבינה. אני זוכרת שהבדואים היו בוחרים נשים ולוקחים אותן לצד. היום אני מבינה שהיה שם אונס".
כשארסמה, אמה ואחותה הצעירה הגיעו לישראל, הן נפגשו עם אב המשפחה, שחיכה להן כאן, ועברו להתגורר איתו בדרום תל אביב. בתחילה למדה בביה"ס "ארן" בצפון העיר. "לא הרגשתי ממש שונה, היו לי הרבה חברים", היא אומרת. "אני יכולה להגיד שהילדים גרמו לי להרגיש ממש טוב, הם תמיד החמיאו לי על השיער, על המראה ועוד, אבל אני זוכרת את הקושי של המורים, שחלקם לא ידעו איך להתמודד איתי. היו שולחים אותי לשחק במחשב".
ארסמה טועמה בילדותה
כילדה היית מודעת למעמד שלך ושל משפחתך?
"לא בדיוק. הבנתי את זה יחסית מאוחר, כשעברתי לבית הספר ליד הבית וראיתי עוד אנשים כמוני. תמיד ידעתי שההורים שלי צריכים ויזה, כי הם לא למדו וגדלו פה ולא יודעים עברית כמוני, אבל חשבתי שבגלל שאני יודעת עברית טוב ואסיים כאן תיכון, אקבל אזרחות. בגיל 16, כשהלכתי למשרד הפנים וקיבלתי ויזה, הייתי בהלם".
היו לך חברים או חברות שגורשו?
"הייתה לי חברה מסודן שיום אחד פשוט נעלמה. גירשו אותה מכאן. לא הבנתי מה קורה. היום, בדיעבד, אני מבינה הכל ולא יודעת אם יש לי מקום במדינת ישראל. הממשלה מתחלפת תמיד ולא מדברים עלינו. אני לא יודעת אם לקוות, כי אני מאוד מפחדת להתאכזב. האחיות הקטנות שלי נולדו כאן ולא מודעות למעמד שלנו, אבל הן כן מבינות שאנחנו משתייכות לקבוצה כלשהי, כי לפעמים קוראים לנו ברחוב ׳פליטים׳, ולעיתים מפגינים נגדנו בשכונה".
איך את מגדירה את הזהות שלך כיום?
"אני מרגישה שהחיים הפכו אותי לישראלית, אבל אני גם אריתראית, למרות שכבר קשה לי לדבר טיגרית עם המשפחה שלי, כי אני רגילה יותר לעברית".
הכל התחיל בבני־ברק
את המסע שלו לישראל, החל דז'ן ברהנא (27) לבדו בגיל 14 וחצי. חמישה חודשים הוא שהה במדבר, בין אתיופיה לישראל, ובסך הכול התהליך שלו ארך כשנה. דז'ן היה הצעיר בחבורה שאיתה הגיע לישראל. "ההורים שלי ברחו מאריתריאה למחנה פליטים באתיופיה", הוא מספר.
ב־2012 הגיע לישראל, והחבורה כולה הועברה מיד לבית הסוהר "סהרונים", שם נכלאים מבקשי המקלט שהגיעו מאפריקה. "הייתה שמועה בסהרונים שקטינים מגורשים, לכן אמרתי שאני בן 18. לאחר שריכזו אותנו בסהרונים ולקחו מאיתנו פרטים, הסיעו אותנו באוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב, לקומה השישית, משם יוצאים לגינת לוינסקי. האוטובוס מגיע לקצה הכביש, פותחים את הדלת, ולהתראות. למזלי, הכרתי אריתראים שכבר חיים בישראל. כשהגעתי לתל אביב יצרתי איתם קשר, והם הזמינו אותי לגור איתם. גרנו בצפיפות – שמונה אנשים בחדר וחצי.
"הייתי כבר בן 16, והיה לי קשה מאוד בהתחלה. לא הסתדרתי בעבודה. אני זוכר שעבדתי בבניין, והייתי צריך להעלות בטון ארבע קומות. לא הייתה לי יכולת לתקשר עם הבוס, כי לא ידעתי את השפה. ניסיתי לסחוב את הבטון חצי מהדרך, עד שהנחתי אותו והתחלתי לבכות מחוסר אונים. היה לי מאוד קשה להתאקלם, עד שמצאתי עבודה בנגרייה, שם למדתי עברית".
איך הסתדרת לבד בגיל צעיר כל כך?
"אתה מטפל בעצמך, כי אתה יודע שאין מישהו שיעזור לך. אתה לבד. אבל היו ישראלים שעזרו לי, שמרו איתי על קשר, תמכו ודאגו. החוויה ההתחלתית והטובה שלי בישראל הייתה כשהכרתי משפחה חרדית. זה קרה בתקופה שעבדתי בשטיפת בניינים. באחד מהם, בגבעתיים, גרה משפחה חרדית. בכל פעם שהגעתי לנקות, הייתי מדבר איתם חצי באנגלית וחצי עם הידיים. סיפרתי להם את הסיפור שלי, הם התרשמו, והאם הזמינה אותי להתארח אצלם בכל שבת.
"בהתחלה לא הבנתי, אבל הגעתי בכל יום שישי כמעט, והם היו מביאים לי אוכל ושתייה. ככה, לאט, הכרנו. ואז הם עברו לבני ברק, ואני המשכתי להגיע. החרדים שם היו רואים אותי ואומרים 'איך הוא נפל לשכונה הזאת', עד שגם שם הכירו אותי. הייתי מגיע בשישי בערב ובשבת חוזר לתל אביב. המשפחה הזאת עזרה לי להתאקלם וללמוד את הסביבה, את התרבות הישראלית, הם לימדו אותי איך להתבטא וכדומה. למעשה, שם הכל התחיל".
סיפור ההתבגרות של דז'ן בלתי רגיל. בעוד רוב ילדי מבקשי המקלט הגיעו עם הוריהם, דז'ן נאלץ להתנתק ממשפחתו ולהתחיל את מסע החיים לבדו. "קשה להסתדר לבד בגיל הזה, צריך לדאוג לתשלומים לאוכל, לנסיעות, למצוא פרנסה. בדיעבד, זה מאוד חיזק אותי, אבל זה היה תהליך התבגרות לא רגיל".
במקביל לעבודתו בנגרייה, דז'ן עבד כמתרגם בבית המשפט ובזמנו הפנוי לימד והדריך את ילדי מבקשי המקלט בדרום העיר. יום אחד, הוא מספר, כשהגיעו לשחק בגן השעשועים, גילו כי עיריית תל אביב הורידה את כל הנדנדות כדי להרחיק אותם מהאזור. דז'ן ותלמידיו לא התרגשו, ופשוט תלו נדנדות עם חבלים וקרש. "בהתחלה ניסיתי להסתיר את זה מהילדים, אבל אי אפשר להסתיר את האפליה והגזענות, הם חווים את זה ביום יום", הוא אומר. "מרססים להם גרפיטי בשכונה ויש הרבה קריאות נגדם. ילדים קולטים הכול".
"המדינה ניסתה להכניס אותנו לסיר לחץ, לחיים מלאים בפחד ולחץ. אי אפשר להתפתח ולחשוב על דברים אחרים. תמיד מקשים עלינו עם הבירוקרטיה. כשהייתי הולך לביטוח לאומי, או לכל מקום אחר, היו מראים לי שמספר הזיהוי שלי לא תקין. מתי הוא תקין? רק במשטרה".
"אחרי כיתה י"ב לא נותנים לילדי מבקשי המקלט להתקדם, סוגרים להם את החיים. המטרה של המדינה היא ללחוץ עליהם לצאת. לפני שעזבתי, שמעתי הרבה ילדים שמתחננים להורים שלהם לעזוב לקנדה. למזלי, מצאתי מישהו שיעזור לי עם המעבר, וכך הגעתי לקנדה".
