מכירות את הפוסטר שהפך לסמל הפמיניזם בכל העולם? אישה בסרבל פועלים כחול שעל ראשה קשורה בנדנה אדומה עם נקודות לבנות. בחצי סיבוב של הגוף כלפי הצופה היא מרימה את השרוול, מדגימה את השריר הדו-ראשי הבולט על היד שלה ומעליה מופיעה בועת קומיקס עם המשפט: "We can do it!".
מדובר באחד האימאג'ים הפופולריים ביותר של תרבות הפופ העולמית. "Rosie the riveter", "רוזי המסמררת", תפקיד שמילאו נשים-פועלות בתקופת מלחמת העולם השנייה במפעלי הנשק והתחמושת, שמסמרו יחד את דפי הפלדה במעטפת המטוסים או הטנקים.
אז מה הסיפור מאחורי הפוסטר ואיך הפך לאייקון פמיניסטי? מסתבר שכמו במקרים רבים אחרים בהיסטוריה, כמה סיפורים מאותה תקופה התערבבו להם ויצרו נרטיב אחד חדש.
אפילו נורמה ג'ין עבדה במפעל לפני שהפכה למרלין מונרו
אחרי שהגברים גויסו למלחמה, נוצר צורך דחוף להשלים את פערי כוח האדם במפעלי הנשק והתחמושת בארה"ב. הפתרון שהציעה הממשלה: להכשיר נשים לעבודה בפס הייצור. והן אכן יצאו מהבית בהמוניהן והלכו לעבוד. בשנת 1943 עבדו בתעשייה האווירית של ארה"ב יותר מ-310,000 נשים שהיו יותר מ-65% מכוח עבודה (בהשוואה ל-1% בלבד בתקופה שלפני המלחמה). בסיום המלחמה, ב-1945, אחת מכל 4 נשים נשואות עבדה מחוץ לבית.
השינוי הזה לא נעלם מעיני הציבור: תמונות של נשים במדי עבודה שעושות עבודה "של גברים" פורסמו בכל מקום וזכו לעניין רב. אגב, באחת התמונות שהתפרסמו הופיעה מרילין מונרו, אז עדיין נורמה ג'ין, נערה צעירה שנרתמה גם היא למאמץ המלחמתי.
בשנת 1942 יצא שיר בשם "Rosie the Riveter", שכתבו רד אוונס וג'ון ג'ייקוב לואב והוקדש לאותן נשים פועלות. שנתיים אחר כך יצא גם סרט באותו שם.
"רוזי": האיור המקורי של נורמן רוקוול
ב-29 במאי 1943 התפרסם איור של נורמן רוקוול על כריכת המגזין The Saturday Evening Post. רוקוול, אחד האומנים המפורסמים של התקופה, אייר אישה בסרבל עבודה בזמן הפסקת אוכל. בידה האחת היא מחזיקה כריך, בידה השנייה – את מכונת המסמרים הכבדה. נעלי העבודה שלה דורכות על עותק של "מיין קאמפף" ועל קופסת האוכל שבחיקה כתוב "Rosie", מחווה ל"רוזי הממסמרת" מהשיר.
בערך באותו זמן, פנתה חברת ווסטינגהאוס לאומן אחר, ג'. הווארד מילר, והזמינה ממנו סדרת כרזות כדי להעלות את מודעות העובדות לנהלי משמעת. על אחת הכרזות האלה צייר מילר את הגרסה שלו לפועלת צעירה ואף הוסיף קריאה לפעולה: "We can do it!". ככה באה לעולם הכרזה שכולנו מכירים גם בלי שיראו לנו אותה.
קמפיין העלאת המודעות במפעלי ווסטינגהאוס נמשך בערך שבועיים. לאחר מכן הוסרו ואוחסנו כל הכרזות.
אבל זה ממש לא היה סוף דרכה של רוזי:
ב-1982 הפוסטר פורסם בוושינגטון פוסט במסגרת כתבה על אומנות בשירות המלחמה, וזכה לחיים חדשים. הוא אומץ מייד על ידי התנועה הפמיניסטית כחלק מהמאבק למען שוויון זכויות מגדרי והפך לסמל שונה מאוד מהמטרה המקורית שלשמה נוצר (אם כי יש כאן מידה רבה של צדק פואטי, בהתחשב בכך שהנשים שעבדו במפעלים בזמן המלחמה הרוויחו שכר נמוך ב-50% מזה שקיבלו הגברים).
מאז עברו 42 שנה, והכרזה של רוזי ומילר ממשיכה להתגלגל. ב-1994 הופיעה על כריכת המגזין “Smithsonian”, ב-1999 הפכה לבול הכי מפורסם ואחר כך הגיעה גם לקמפיינים הפוליטיים של הילארי קלינטון, שרה פיילין וברק אובמה. במקרה האחרון, את סרבל הפועלת לבשה מישל אובמה ובבועת הקומיקס מעליה התנוסס סלוגן הבחירות המפורסם של בעלה: "Yes we can!". 
ועוד לא הזכרנו את כל הנשים והנערות שמתחפשות לרוזי מהפוסטר בפורים ובהאלווין.
סקרנים לדעת מה קרה לאיור השני של "רוזי הממסמרת"? זה של נורמן רוקוול? ובכן, גם הוא נעלם מהעין הציבורית אחרי המלחמה, הרבה בגלל הקנאות של רוקוול לזכויות היוצרים שלו. בשנת 2002 הוא נמכר במכירה פומבית Sotheby’s בלא פחות מ-5 מיליון דולר והיום אפשר למצוא אותו במוזיאון התרבות האמריקאית במדינת ארקנסו.
והנה עוד משהו שקרה אחרי המלחמה. הגברים חזרו הביתה ונשים רבות חזרו למקומן "הטבעי". הנשים המעטות שנשארו בתעשייה המשיכו לקבל שכר נמוך מזה של המגברים למרות שתרמו למקום העבודה בדיוק כמוהם ואולי אפילו יותר: מחקרים שונים מראים עלייה בתפוקה ובאיכות העבודה בין השנים 1942 ל-1947 במפעלים שבהם נשים היו כוח העבודה העיקרי.
רוזי הייתה אולי סמל לשינוי חברתי, אבל המאבק של נשים לשכר שווה ימשך עוד שנים ארוכות אחריה.
