היא עומדת עם ילדיה בצומת בשעת אחר צהריים מאוחרת – בשמש או בקור. אלה אינם מרתיעים אותה, וגם לא הרמות הגבה בקרב שכניה. יש שרואים בה עוף מוזר, שלא מבינים מה היא עושה שם. אבל נעמי לנדאו לא שם בשבילם, היא שם בשביל עצמה, בשביל הנפש שלה, בשביל הצדק – כדי למחות, כישראלית וכיהודייה, נגד אלימות שמפגינים שכניה מיהודה ושומרון כלפי ערבים.
לנדאו, בת 38 ואם לחמישה, היא דמות לא שגרתית. המשפחה מתגוררת ביישוב תקוע שבגוש עציון, בדרך המתגלגלת מהעיר אפרת מזרחה, על רקע הנופים של ים המלח והמדבר. ביום־יום היא פוסט־דוקטורנטית באוניברסיטה העברית – עבודת הדוקטורט המרתקת שלה עסקה בשימוש בפרקטיקה של אונס כחלק מרצח עם; במקביל היא מסיימת תואר שני במנהל עסקים, מרצה בקריה האקדמית אונו בחוג לחינוך ולמנהל עסקים, וגם בעלת עסק לייעוץ עסקי. כל כך הרבה באישה עדינה אחת.
על אף שללה עיסוקיה, היא מתעקשת לבוא ולהפגין בצומת גוש עציון, יחד עם שכנים ספורים. קשה שלא להתמלא השראה אל מול חוש הצדק שלה, אל מול המוטיבציה שלה לתקן את העולם ולהראות לשכניה צד אחר.
״בן גביר לא מייצג״
״לקחתי קשה את העלייה של בן־גביר״, היא פותחת ואומרת, ובכך מבדילה את עצמה מרבים משכניה להתנחלויות, שהצביעו לרשימת "הציונות הדתית" בשיעורים גבוהים מאוד. ״איתמר בן־גביר לקח את הייצוג של כל המגזר שאליו אני משתייכת, והקצין את דעותיו וקולותיו בכנסת. אני לא מרגישה שהוא, על דעותיו הקיצוניות והמרתיעות, מייצג אותי״.
זו דעה רווחת בסביבה שלך?
״לא״, היא מודה. ״אני מיעוט, אבל מיעוט שקיים. בן־גביר הלך והקצין, ואנחנו נשארנו עם הקול הזה שמייצג אותנו בכנסת. אפשר לומר שאני ממש מתביישת״.
הקולות האלה, "מחרחרי המדון" כפי שהיא מכנה אותם, אינם נישאים בחלל ריק. בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, חלה עלייה עקבית במספר פשעי השנאה כלפי פלסטינים מצד יהודים תושבי יהודה ושומרון. ״תג מחיר״, קוראים לזה בשם המכובס. טרור, נאמר אנחנו ללא כיבוס. בשבועות האחרונים עלו לכותרות כמה מקרים כאלה – אך רק כיוון שהם הופנו כלפי חיילים. במקרים אחרים, סוקרו תקיפות של אזרחים יהודים פעילי שמאל שהגיעו לחברון. אולם אירועי אלימות מתרחשים באופן יומיומי במקומות שונים, ולרוב זוכים להתעלמות מוחלטת מצד התקשורת ומצד החברה הישראלית כולה, שמעדיפה לטמון את ראשה בחול.
אך לא נעמי. בימים אפלים, היא בחרה לפעול ולארגן הפגנות בצומת גוש עציון, בקריאה לשלום ולפיוס. בתחילה עמדו שם רק היא וילדיה, אוחזים שלטים שהכינו בביתם, צועקים בדממה את עמדתם. לאחר מכן הצטרפו עוד מעט מתושבי הסביבה, שוחרי שלום יהודים וערבים כאחד, שעומדים שם ונושאים שלטים בקריאה לפיוס.
חבר ערבי, היא מספרת, אף הכין להם שלט בערבית עם ציטוט מהקוראן, האומר ש״החיים יקרים מהכל״, ואותו הם נושאים בגאון, לצד השלטים שעליהם נכתב ״ואהבת לרעך כמוך״. משפט בסיסי כל כך ביהדות, שלעיתים נראה כי נשכח במדמנת הזעם והשנאה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
מוכנה להתפנות
על אף הכוונות הטובות והרוח המיוחדת שמביאה איתה לנדאו, אי אפשר שלא לתהות: כאישה שכה חפצה בשלום, כיצד זה היא מתגוררת בהתנחלות? האם אין קונפליקט מובנה בין פעילותה ובין המקום שבו בחרה לחיות את חייה?
״אכן״, היא מודה, ״ישנו קונפליקט. הוא קיים. עם זאת, אם אצטרך להתפנות מביתי במסגרת הסכם שלום – אעשה את זה. אעשה הכול למען שלום ולמען חיים רגועים לשני הצדדים״.
עם דעות ואמירות כאלה, את לא חוטפת אש מכיוונים פחות ליברליים בקהילה שלך?
״הלוואי שזה היה קורה״, היא
משועשעת. ״אני מייחלת להד ציבורי שיהדהד את הרעיון שלי, את הקריאה לשלום. לצערי, כרגע אנחנו תופעה שולית למדי״.
תופעה שולית, אומנם, אבל קיימת ונראית היטב לכל מי שעובר בכבישי הגוש. לאגף המיינסטרימי בהתנחלויות קל לפטור אותה ואת חבריה ולכנותם ״מוזרים״, בדיוק כפי שדיברו בזמנו על הרב פרומן ועל פגישותיו עם אישים פלסטיניים ופעילותו למען קיום משותף ושלום. במציאות אידיאלית, לא אמור להיות שום דבר מוזר באישה שמבקשת שלום, שקוראת להפסיק את האלימות. המוזרים הם אלה הששים אלי־קרב, המבקשים מלחמה בכל מחיר, הרוצים לפגוע באחרים – בשל דתם, אמונתם או תפיסותיהם. כאלה יש לנו מספיק, מכל הסוגים.
אולי הגיעה העת להעצים קולות אחרים, לתת להם במה ומקום, לכנס את המעטים שפועלים כאן ושם לתנועה שתוביל שינוי אמיתי. שינוי שיאפשר יצירת שיח חדש, פורה. גם אם לא נראה שלום בדורנו, אולי הקולות הללו יהיו הבסיס שעליו, בעוד דור או שניים, כאשר יגדלו כאן ילדים שלא חוו כל כך הרבה שנאה, אפשר יהיה לכונן שלום אמיתי – בין אזרחים, בין עמים, בין דתות.
ההפגנות בצומת, אגב, אינן הפעילות היחידה של לנדאו. היא מספרת על השתתפותה בקבוצה שחבריה הם מתנחלים מאזור גוש עציון – אנשי ימין, אבל לא רק – שהמציאות הנוכחית וההקצנה הבלתי פוסקת בשיח ובמעשים אינן מייצגות אותם ואת דעותיהם. יחד, הם מנסים למתן את הקולות, לפעול לרגיעה, להוביל לפיוס ולשיח עם שכניהם הפלסטינים, ״שרובם גם מבקשים לחיות כאן את חייהם בשלום״.
נוסף על כך, פועלת לנדאו ככל יכולתה בתוך המסגרת הקהילתית שבה היא חיה – היישוב הדתי־חילוני תקוע – כדי לשכנע, להדהד את רעיונות השלום והפיוס, להפחית את עוצמת קולות הזעם והשנאה, לחסוך מהדורות הבאים מעגלי כאב נוספים.
״אני עושה את זה קודם כל בשבילי ובשביל הילדים שלי״, היא אומרת. ״אני צריכה לדעת שעשיתי כל מה שאני יכולה כדי שהמציאות כאן תהיה שונה. אבל זה גם בשביל הקהילה שלנו, בשביל המדינה. אנחנו לא מנסים למצוא חן בעיני אף אחד, אלא פשוט להפוך את המרחב הזה לנעים יותר. זו אמורה להיות השאיפה של כל אדם שחי כאן – לחיות בשלום. רק דברים טובים יכולים לצמוח מזה״.
אל מול שאיפה זו לא נותר אלא להציע לכל מי שמאמין בתקווה, בפיוס ובשלום – להצטרף לנעמי ולילדיה, להצטרף לבודדים שמפגינים בצומת. להגיע לשם, לחזק אותה, לחזק את הקולות הללו, ויחד להתפלל לימים של שלום ושלווה לכל יושבי הארץ.
