בקיצור: דרך ארוכה עברנו מאז בג״צ שחר בוצר, שאילץ את המדינה להנגיש את בתי הספר עבור ילדים עם מוגבלויות. אף שלכאורה המצב כיום טוב בהרבה, ניכר שהמערכת עצמה עדיין לא השכילה ללמד את המורים והצוותים החינוכיים כיצד לשלב באמת ילדים עם מוגבלות, כיצד להתייחס אליהם – רמז, לא ברחמים – וגם כיצד לחנך את הילדים בכיתה להכלה. עינב עמרם־אשרוב פגשה את בני הנוער, שמעה מהם על האתגרים וגם עלתה איתם לוועדת החינוך של הכנסת, בניסיון להוביל שינוי.
"איזה קטעים שאת שואלת אותי על זה", אומרת סתיו בתחילת הריאיון. "בדיוק קרה לי משהו שרלוונטי לנושא הכתבה שלך: הייתי בקניון עם אמא שלי, ממש עכשיו, וראיתי מישהו בחנות שהיינו בה. רואים שיש לו צרכים מיוחדים. הוא עמד ולא זז ונראה לא קשור לסיטואציה, לא דיבר עם אנשים. היו לו תנועות גוף שהבהירו שהוא לא מתנהל רגיל. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל פתאום אני רואה שבאים שני מאבטחים של הקניון ואומרים לו 'בוא איתי, בוא איתי'. הוא לא מבין מה הם אומרים ומצביע לכיוון הקופות, והם מתחילים לצעוק עליו ׳בוא איתי עכשיו!׳
״פתאום מגיעה המשפחה שלו, תיירים מצרפת. אין להם מושג מה המאבטחים אומרים בעברית, והמאבטח צועק עליהם: 'קיבלתי תלונה שיש פה איש מוזר שמטריד לקוחות'. הם בתגובה צועקים עליו בצרפתית. במקרה הייתה שם מישהי שיודעת צרפתית, והם דיברו והמאבטח לקח אותם מחוץ לחנות. עכשיו, מה זה מטריד לקוחות? הוא לא עשה כלום, הוא רק עמד שם ונראה שונה. הוא הטריד לקוחות בעצם הנוכחות שלו במרחב הזה של אנשים 'נורמליים'. זה הפריע להם בעין. היה לי ממש קשה לראות את זה. בחור חמוד, בן עשרים ומשהו, והם בכלל לא דיברו עברית. בחברה מתוקנת היו באים ושואלים אותו 'אתה לבד? איך אפשר לעזור לך?' אבל לא, רק צעקו עליו 'בוא איתי' וניסו להוציא אותו, והוא מצביע ומגמגם".
אנשים עם צרכים מיוחדים שקופים לנו במקרה הטוב, ומפריעים לנו במקרה הרע. מפריעים לנו ברחוב, מפריעים לנו בדרך הביתה, מפריעים לנו בלימודים או בעבודה. כל הרצון הטוב, המסרים המשלבים, האמירות המכבדות, לא ישנו את העובדה המרה: לא למדנו להתייחס לאדם שמאחורי המגבלה. כמו תמיד, הכול מתחיל בחינוך.
לסתיו אין צרכים מיוחדים אבל היא הייתה חניכה ב"כנפיים של קרמבו", אחר כך ובמשך חמש שנים הדריכה, והיום היא רכזת. גם סתיו, לפני שהגיעה לקרמבו, לא ידעה שום דבר על ילדים עם צרכים מיוחדים. "כשהגעתי לקרמבו בכיתה ז' לא ממש רציתי״, היא אומרת. ״הייתי כבר בתנועת נוער ולא התחברתי. שכנעו אותי לבוא פעם אחת, וכשהגענו ראיתי 10–15 אנשים עם נצנצים, שחילקו לנו מדבקות והתעניינו בנו. פתאום היה לי ממש סבבה. הצטרפתי לשכבה הצעירה והתחלתי ללמוד על צרכים מיוחדים. זה היה מאתגר אבל גם ממלא ומספק. הבנתי שזה המקום שבו אני מגשימה את עצמי".
קובי ומאיה לומדים יחד בבית הספר. היא קטועת רגל שמאל, ושניהם לומדים בכיתה רגילה. ילדים נורמטיביים לכאורה. כמעט. "יש לי טורט שמתבטא בעיקר בטיקים״, מספר קובי. ״זה התחיל כשהייתי קטן אבל אני לא זוכר. ההורים שלי מספרים שלקחו אותי לרופא שאמר שיש לי טיקים, אבל לא אבחן את זה כטורט. הם לא אמרו לי כלום כדי שזה לא יתיישב לי בראש. בערך בכיתה ה' היה ניתן להבחין בזה יותר אז הם סיפרו לי, אבל לא סיפרתי לאף אחד. רק חשבתי לעצמי שזה הגיוני ודברים התחילו להתחבר לי. הייתי מקבל מבטים, צחוקים ובקורונה זה נהיה יותר גרוע כי הייתי בבית ולבד, אז שלחו אותי לפסיכולוג ואבחנו טורט".
מאיה: "הייתי בת שמונה, בכיתה ג'. יצאתי מבית הספר ועמדתי ליד השער, וגברת שהייתה ברכב מולי נסעה קדימה במקום לקחת רוורס, עלתה על המדרכה והעיפה אותי באוויר. הרגל נקטעה במקום. אני זוכרת את החוויה הזאת ממש במעורפל, לא בכיתי ולא איבדתי את ההכרה. הייתי בבית חולים חודשיים ואחר כך שמונה חודשים בשיקום. היו לי כאבי פנטום מזעזעים. הרגשתי את הרגל, אבל אין רגל. את החודשים הראשונים אני לא זוכרת, הייתי על משככי כאבים. בשיקום הייתי צריכה ללמוד איך ללכת, לקבל פרוטזה, רגל תותבת. לילדים קל יחסית להתרגל לדברים ובגלל זה אין לי זיכרון של מאבק וקושי. הסתגלתי לסיטואציה ועברתי הלאה, אבל המשפחה שלי לקחה את זה מאוד קשה. הם אומרים שאני החזקתי אותם יותר משהם החזיקו אותי".
ד"ר נעה טל אלון כבר לא ילדה. כיום היא מרצה בקריה האקדמית אונו, ד"ר בחינוך ובלימודי מוגבלויות. לתחום היא הגיעה מתוך החוויות האישיות שלה. "יש לי מוגבלות בלתי נראית״, היא אומרת. ״כשהסתובבתי במרחב הציבורי כילדה לא יכלו לדעת שיש לי סיסטיק פיברוזיס. מבחינה חיצונית נראיתי כמו כל הילדים ויכולתי 'לעבור' כמו ילדה ללא מוגבלות. מצד שני, הייתי רזה ונמוכה ונראיתי מאוד צעירה, כנראה כתוצאה מההשלכות של המחלה. כשהייתי בכיתה ה' או ו', והגעתי ביום הראשון של השנה לבית הספר, זו שעמדה בשער נתנה לי את הפרח של שלום כיתה א׳. היא לא הכירה אותי, ולא אשמתה ששנאתי אותה, אבל זו הייתה האמת – נראיתי כמו בכיתה א'. זה לא משהו שאנשים מחברים למוגבלות, הם חשבו שאולי אני באמת קטנה, ומה אני עושה פה".
האדם כמגבלה
מאיה עוצרת את שטף המילים ומבקשת להבהיר: "זה לא הסיפור שלי אלא חלק ממנו. 'הילדה בלי הרגל' זה לא מה שמגדיר אותי. זה מה שאני תמיד אומרת לאנשים ששואלים מה הסיפור שלי. אבל מול אנשים חדשים תמיד מציגים אותי כ׳מאיה שאין לה רגל׳".
"ככה באמת הציגו לי אותך", אומר קובי. "ואף אחד לא רוצה שיציגו אותו ככה, זה לשים אותך בקופסה. אני לא רוצה שאנשים יזהו אותי בתור 'הילד עם הטיקים'״.
"פעם ראיתי באיזה אירוע מישהו שנראה חמוד ורציתי להכיר אותו", מספרת מאיה. "חברה שלי קראה לו והציגה אותנו אחד לשני: 'תכיר דניאל, זאת מאיה, אין לה רגל'. ברגע שהיא אמרה את זה הסתובבתי, הלכתי ולא התקרבתי אליו יותר. הטייטל הזה זה לא נותן הזדמנות להציג את עצמי דרך האישיות או הכישרונות שלי״.
קובי מסכים. "זה לא מה שאמור להגדיר אותך כבן אדם, לכולם יש פאקים, אבל אנחנו לא יכולים להסתיר את זה, את הטיקים או את הצליעה״, הוא אומר. ״לא בחרתי בזה אבל אני לא חושב שהיו הרבה פעמים שהכרתי מישהו חדש והנושא לא עלה. זה מצריך להתאמץ יותר כדי שיראו אותי יותר מאשר את זה. מאיה צריכה להתאמץ כדי שיראו בה יותר מהילדה בלי הרגל״.
סתיו: "אנחנו לא תמיד מכירים את האבחנה של הילדים בבית הספר שיש להם צרכים מיוחדים. הם באים בהסעה בשמונה בבוקר חוזרים בשלוש. הם מנותקים חברתית. לא מזמינים אותם או מתחברים אליהם. ילדים אחרים לא מתייחסים לזה שיש להם אוטיזם בתפקוד גבוה, הפרעות קשב וריכוז או צרכים אחרים. הם רואים ילדים עם ההתנהגות קצת חריגה, אפשר להתעלם מהם אם זה בא לך בטוב או לצחוק עליהם אם זה לא, אבל הם לא רואים בני אדם".
וקובי מסכם: "זה כאילו חלק ממך ואתה לא חלק מזה".
ד"ר נעה טל אלון מסבירה כי ההתייחסות לאדם דרך ציון המגבלה שלו היא דבר שכיח ויש לכך השפעות עמוקות יותר ממה שניתן לחשוב. "זה הרבה יותר חזק במוגבלויות נראות״, היא אומרת. ״גם המורים מאוד מקטלגים. כשעבדתי בחדר מורים היה שם את ׳האוטיסט׳. בלי שם הילד, רק ׳האוטיסט׳. יש מחקר שבדק מה קורה כשהרופא מתייחס למטופל בתור אדם או בתור המחלה שלו. אם מציגים את המטופל כ׳שלום, זה הסכיזופרן׳ או אם אומרים ׳תכירו זה איקס והוא מתמודד עם סכיזופרניה׳. השורה התחתונה הייתה שלא רק שאנשים מרגישים טוב יותר כשמציגים אותם כאדם שמתמודד עם המחלה ולא בכינוי של המחלה, אלא גם התגובות שלהם לטיפול טובות יותר".
מיהו חבר
"טיקים נובעים בעיקר מרגשות", מסביר קובי, "וכשהמצב החברתי שלי היה גרוע, המצב של הטיקים נעשה גרוע יותר. כשנכנסתי לחטיבת הביניים התחילו לשים לב והיו צוחקים עליי. לא היה לי מה לעשות עם זה. הכדורים שהרופא נתן לי לא עזרו, אבל לאט־לאט הבנתי איך אני יכול לשפר את זה בעצמי: אם ארגיש יותר טוב יהיו פחות טיקים. עברתי למגמה שאני אוהב וכיף לי בה, ולמזלי יש לי שם חברים".
"אם מורה אוהב אותך, הוא רואה אותך יותר", אומרת מאיה. "הצוות אהב אותי. כולם אוהבים ילדה שאין לה רגל. זו תחושה כזו. מה היה קורה אם לא היו אוהבים?"
"אצלנו כאילו נחמדים אחד לשני, אבל לא ממש", אומרת סתיו. "יש ילד אחד עם צרכים מיוחדים שנמצא בכיתה קטנה וכל הזמן מנסה להתחבר לבנים בשכבה שלי, וזה מציק להם. הוא רוצה לשחק איתם כדורגל והם כאילו זורמים איתו, אבל בתכל׳ס לא אוהבים אותו. אין הכלה. כולם יודעים מי החריגים ואין להם סיכוי להשתלב חברתית.
״הילדים שלא משולבים בכיתות רגילות בכלל לא קיימים: בשכבה שלי, כל תלמיד שתשאלי יגיד שיש ארבע כיתות, אבל יש חמש. הכיתה החמישית היא של תלמידים עם צרכים מיוחדים. הם פשוט לא חלק מהשכבה. גם מבחינה פיזית – לא רואים אותם. מיקמו את הכיתה שתי קומות מתחתינו. בשנה שעברה הלכתי למחנכת ושאלתי אותה למה הם בקומה אחרת. הרי בכל מקרה יש מדרגות לקומת הכניסה שהיא האמצעית. לא ידעו לתת לי תשובה. בסוף מישהו ענה לי שהם צריכים את הספייס שלהם, שיש רעש מהכיתות אחרות. אבל בכל קומה יש רעש, יש כיתות אחרות, פשוט לא הכיתות שלנו.
״גם אם הם משתלבים בכיתות רגילות הם חריגים. ביקשו מאיתנו בשיעור להתחלק לקבוצות, כולם התחלקו ונשארו בדיוק שני הילדים עם הצרכים המיוחדים. לפני שהגעתי לתיכון, הייתי בבית ספר קטן יותר וכל הילדים הסתובבו יחד, לא התייחסו באופן חריג לאף אחד. אם היה ילד עם סייע או סייעת הייתה יותר סובלנות כלפיו. דיברו איתו, שילבו אותו בכיתה, והוא היה משתלב בקבוצות באופן שוויוני״.
צילום: AP Photo/Luca Bruno
"כשחזרתי לבית הספר אחרי שנקטעה לי הרגל התייחסו אליי אחרת", אומרת מאיה. "גם בדברים שטותיים. כולם אהבו אותי והכול בסדר, אבל היו המון רחמים. רחמים זו תגובה הגיונית, גם מצד המורים והמורות אבל אני לא יכולה להתמודד עם רחמים, זה רק הוריד אותי למטה. כשישבתי פעם ליד הדלת בכיתה המורה ביקשה שאסגור את הדלת, היא תפסה את עצמה ואמרה ׳לא, לא׳, וקראה לילד מהקצה השני של הכיתה שיסגור את הדלת. מה? אני לא יכולה לסגור את הדלת? הייתי מקבלת המון מבטים וזה השפיע עליי לרעה והכעיס אותי״.
גם קובי זוכר, ולא לטובה, את היחס המרחם: "סיפרתי למישהו בשנה שעברה, והוא אמר לי 'וואי, איזה באסה, לא הייתי רוצה את זה'. וואלה, גם אני לא הייתי רוצה. אני מודע לטיקים וזה לא נעים, אבל יש לי מזל כי אנשים בחיים שלי מקבלים את זה וחברים שלי כבר יודעים שלא צריך להתייחס בכלל ולהמשיך כרגיל. לפעמים אני עדיין רואה מבטים, בעיקר בתקופות שהטיקים יותר בולטים. זו התנהלות עם עצמי. בהתחלה ניסיתי להסתיר, רק בכיתה י' התחלתי לשתף ומי שהפריע לו – מעולה, אחלה סינון. בנות שזה מפריע להן? זה רק עוזר לי לדעת לא להתאמץ איתן״.
סתיו ממשיכה: "יש אצלנו בשכבה מישהו עם שיתוק מוחין, הילד הכי חמוד בעולם. בכל הפסקה מסתובב ומחפש אנשים לדבר איתם על זמרות שהוא אוהב – אנה זק, נועה קירל, שר את כל השירים, בתחרויות כישרון הוא מופיע מדהים. יש ילדים שמתנהגים אליו ממש מגעיל. הוא הולך בעיקר לבנות, כי שם הוא מוצא יותר אוזן קשבת, אבל יש כאלה שנגעלות ממנו ומתעלמות".
"יש דברים שהבנתי רק בפרספקטיבה כאדם בוגר", אומרת ד"ר נעה טל אלון. "תקופה ארוכה, לאורך שנות הלימודים בבית הספר, היה לי קשה חברתית. לא הייתי ילדה דחויה שמציקים לה או מעליבים אותה באופן ישיר, היו נחמדים אליי, אבל לא הצלחתי להשתייך לקבוצות חברתיות. לא היה לי את החבר'ה שלי שיחכו לי, יזמינו אותי או שיהיו איתי בכיתה. הייתה לי חברה ממש טובה, ולא הבנתי למה אני לא יכולה להצטרף לקבוצה שלה בהפסקה, או כשהם יוצאים בשישי. אולי הם לא ידעו להגיד שזו המוגבלות, אבל ככל הנראה הם חשבו שאני לא מתאימה. שאולי צריך לגונן עליי ושהם לא יוכלו לעשות את הדברים המגניבים והפרועים שהם רוצים לעשות. לדוגמה, הם היו יושבים ומעשנים, וזה לא טוב שאני אהיה נוכחת בזה. אי אפשר. אז שאני לא אבוא".
מסבירים, משתפים שקופים
ביום הראשון בחטיבת הביניים, בהיכרות עם המורה, מאיה סיפרה בכנות על הסיטואציה וביקשה: ״אל תרחמו עליי, אני לא רוצה רחמים, אם אני צריכה משהו, אבקש״. גם קובי מתאר מציאות דומה מול מורים שהבינו אותו לאחר שדיבר איתם.
מאיה מספרת שהיא דווקא אוהבת ללכת במכנסיים קצרים, ושהרגל התותבת שלה גלויה לעין כול. "זו שונות ניכרת״, היא אומרת. ״כשהייתי קטנה, הייתי הולכת עם המשפחה שלי ואנשים היו מסתכלים. הייתי נלחמת בתוך עצמי, כדי שארגיש שלא אכפת לי מכלום. בקאנטרי הילדים היו מביטים בי ושואלים, והיה ילד קטן שאמר ׳מה אין לך רגל? בא לי להקיא׳. אמא שלי כעסה עליו והוא ברח, ואני התחלתי לבכות. כל כך לא רציתי, וגם היום אני לא רוצה, להיות משהו מאיים״.
"בשום צורה לא ראו אותי", אומרת ד"ר נעה טל אלון. "בעיקר לא ראו את הקושי שלי. ראו שאני חמודה ושאני ילדה טובה ושיש לי ציונים טובים, אבל אף אחד לא ראה את הקושי, ואף אחד לא שאל משהו על המצב החברתי. בבית הספר הייתי שקופה. היום יש התאמות פיזיות. המערכת הבינה ועושה את זה לא רע, אבל בכל מה שנוגע למתרחש מחוץ לכיתה – שיעורי אומנות וספורט, טיולים וטקסים – יש קושי גדול מאוד בהתאמות״.
סתיו מספרת שיש תלמידים שקשה להם בגלל חוסר ההתאמה של בית הספר. "המורים אצלנו פחות מתחשבים״, היא אומרת. ״יש לנו כיתות עם 39 תלמידים. לי אין הפרעות קשב ואני לא מצליחה להתרכז, אז בטח ילדים עם בעיית קשב וריכוז, אפילו אם זה משהו מינורי. אין סיכוי. נוסף על כך, המורים לא יודעים להתמודד עם הילדים שמשולבים".
קובי מכיר מקרוב את חוסר הסבלנות של המורים. "היה מורה אחד שהעביר אותי לשורה קדימה, כי היו מעט תלמידים בכיתה״, הוא מספר. ״בהפסקה הלכתי לדבר איתו והסברתי לו. והוא אמר, ׳טוב אז תעבור שתי שורות קדימה ולא שלוש׳. הוא נתן לי תחושה שלא אכפת לו ובעצם אמר ׳תתמודד׳. לא היה לו נעים בעין. לשיעור השני לא נכנסתי, הלכתי לספרייה".
מאיה פתרה את בעיית ההתאמה של בית הספר בעצמה: היא בחרה לא ללכת לשיעורי ספורט. ״זה פשוט לא מתאים לי בכלום״, היא אומרת. ״זו התמודדות מיותרת שלא שווה את המאמץ הנפשי״.
החלטתם של התלמידים לא להשתתף בפעילויות מסוימות, מתפרשת אצל ד"ר נעה טל אלון בצורה אחרת. "אני לא חושבת שזו בחירה״, היא אומרת. ״בחירה זה כשיש לך שתי אופציות, שהן פחות או יותר סבירות או טובות, ואת מחליטה מה יותר טוב בשבילך. אבל כיום לא קיים במערכת ידע על איך להתאים את שיעורי הספורט לתלמידים עם מוגבלות. זו הדרה. התלמידה מודרת משיעורי ספורט כי המורה לספורט לא יודעת איך לשלב אותה. גם עם מוגבלות פיזית אפשר לעשות הרבה דברים. עם זאת, גם אוטיסטים לא מצליחים להשתלב בשיעורי ספורט. גם עיוורים לא מצליחים להשתלב בשיעורי ספורט, וגם תלמידים עם מחלות כרוניות לא מצליחים להשתלב בשיעורי ספורט. אז כולם דפוקים? אולי פשוט אף אחד לא מסביר למורים לספורט שהכיתות שילמדו בהן מאוד הטרוגניות ומשולבות, ושצריך להתאים את שיעורי ספורט לאוכלוסייה מגוונת, שכוללת תלמידים עם מוגבלויות".
טיול שנתי, לא לכולם
נושא הטיול השנתי הוא נקודה כאובה אצל כל התלמידים. פעילות חוץ בית־ספרית דורשת התארגנות מצד בית הספר, ולאורך שנים תלמידים עם מוגבלויות הודרו מפעילויות אלו. לא באופן בוטה, אבל ברור שאם התלמיד מגיע, הטיול יצטרך להשתנות. נהלים, תקנות וחוזרי מנכ"ל נכתבו והוגדרו במטרה למצוא פתרון לסוגיה. לשווא. לדברי ד"ר נעה טל אלון, שכותבת בימים אלה מאמר בנושא, במקרים מסוימים הנהלים רק החריפו את המצב, ופתרונות פשוטים הפכו מורכבים.
"בשנה שעברה, בטיול השנתי הכיתה הקטנה לא הייתה איתנו במסלול", מספרת סתיו. "לקחו אותם לרכוב על סוסים. השנה הם עשו רק חלק מהמסלול. זה אומר שפשוט לא היה לנו שום קשר איתם. אולי קודם תכננו את הטיול עבורנו, וחשבו שרק אם זה מסתדר – הם יצטרפו״.
"לטיול שישנו באוהל בדואי לא הלכתי״, אומרת מאיה. ״נתנו לי אופציה להיות בחדר עם המורים. מה פתאום! אני לא הולכת לטיול כדי לישון לבד עם המורים. בכלל, יש לי סיפורים על כל טיול וטיול, כל שנה. בחטיבה עשו מסלול מונגש, אבל בלי הכיתה – רק אני, כמה ילדים עם מוגבלויות ועוד כמה מורות. אמרו לי 'את יכולה להביא חברה'. חברה שלי הצטרפה והיה לנו יום מקסים, אבל ביום השני היא החליטה שהיא רוצה להיות במסלול הרגיל, וחברה אחרת אמרה שהיא תשמח לבוא איתי למסלול המונגש. הלכנו למנהלת והיא הסבירה לי שהחברה לא יכולה לבוא כי ׳היא לא באמת רוצה׳ ו׳היא עושה את זה מרחמים׳. אמרתי 'טוב, אני הולכת הביתה'. היא צעקה עליי. התחלתי לבכות והתקשרתי לאמא שלי. אמא שלי צעקה על המנהלת בטלפון, וכבר לא היה כיף.
״בשיחה שעשינו עם המנהלת בבית הספר, היא אמרה שהיא לא הייתה מחנכת את הילדים שלה ׳לוותר על עצמם בשביל אחרים ולהפסיד בשביל מישהו אחר׳. בעצם היא אמרה ׳אל תנצלי את המצב שלך כדי למנוע מילדים אחרים לחוות את הטיול שלהם׳. בשנה שעברה קיבלנו עדכון שיש טיול ופנינו, אני וההורים, לשאול מה קורה עם נגישות. בבית הספר לא ידעו מה לענות כי הם שכחו אותי לגמרי. לא יכולתי לצאת. ההורים שלי ניסו לעורר הורים אחרים שיתערבו וכתבו בקבוצת ואטסאפ על המקרה. ההורים היו מאוד אמפתיים, אבל לא הציעו שום דבר.
״איך זה הסתדר בסוף? החברים שלי אמרו שאם אני לא יוצאת, גם הם לא יוצאים, ובאופן מפתיע בית הספר מצא פתרון. פנו למי שאחראי על הטיול במשרד החינוך, והוא חטף עליהם עצבים שלא עדכנו אותו מראש. בסוף היה טיול מונגש מדהים, הכי טוב שהיה לי. אבל מה אם לא היו לי חברים? ומה אם היו תלמידים ששונאים אותי כי הטיול השתנה בגללי? זה להוסיף חטא על פשע.
״השנה הטיול היה מונגש, כלומר – ממש לא מותאם לצרכים שלי: חצי שכבה הלכה באיזה ג'ונגל, ואותנו תקעו במוזיאון ללמוד על אגם החולה. השתגעתי. למה לשים אותי במצב הזה? התעצבנתי, ואני רואה שלחברים שלי לא כיף. אין לי מילים בכלל להסביר את מה שהרגשתי. מה חברים שלי אמורים לעשות בסיטואציה כזו?״
ד"ר נעה טל אלון מרחיבה את נקודת המבט: "זה קורה הרבה פעמים. אם כל הכיתה לומדת בקומה התחתונה, כי לאחד התלמידים יש מוגבלות פיזית, אבל חדר אומנות נמצא בכיתה העליונה והתלמיד לא יכול לעלות לשם? מה עושים? בדרך כלל אומרים לכל הכיתה שהם יצטרכו ללמוד את שיעור אומנות בכיתה הרגילה״, היא אומרת. ״כל הכיתות של השכבה לומדות בחדר האומנות היפה, והם בכיתתם; אבל אל תתבאסו על הילד המעפן שבגללו זה כך.
"המסר הוא שבסוף ילדים הם ילדים הם ילדים. זה התפקיד של המערכת לעשות את העבודה. לפעמים נראה שהמערכת הבית־ספרית חושבת שצריך לפרק את בית הספר ולהרכיב אותו מחדש. אבל למעשה כל מה שצריך זה יחס, שהמורה תשאל את הילדה איך היא רוצה שיציגו אותה. לבדוק איתה אם היא רוצה שהמורה תיידע את המורים האחרים".
לראות אותם
את התובנות מהראיונות שערכתי הצגתי למועצת התלמידים והנוער. יומיים לאחר מכן נשלחו נציגים מהמועצה לייצג את הנוער בוועדת החינוך של הכנסת, בדיון בנושא שילוב תלמידים עם מוגבלויות בפעילויות חוץ בית־ספריות. נסענו יחד לירושלים, שם פגשנו בעלי תפקידים רבים עם רצון טוב שחושבים על הילדים, על בתי הספר ועל הדרכים לסייע להנגשת הפעילויות. התחושה העיקרית שעלתה מהדיון נגעה לפער האדיר בין המילים שבחדר לבין המציאות בשטח.
מהי המציאות? תקציבים שמיועדים לנגישות ולא מנוצלים בגלל בירוקרטיה, למשל; הסכום להנגשת פעילויות חוץ בית־ספריות עומד על 25 מיליון שקלים, תקציב מזערי ביחס לצרכים בשטח, והובהר בוועדה שניתן להגדיל את התקציב רק אם ינוצל. על פי דוח של המשרד, ב־2019 נוצלו 100 אלף שקל בלבד; בשנה שעברה כבר נוצלו מיליון שקלים שלמים, מתוך 25 מיליון.
נוסף על כך, עלה הצורך בבסיס נתונים מקיף כדי להבין מה מתרחש בבתי הספר, כמה ילדים יצאו לפעילות לעומת הילדים שלא יצאו לפעילות, ומאילו סיבות. לאחר שיהיו בידי משרד החינוך הנתונים הנדרשים, יתאפשר לאנשיו להבין כיצד ניתן להתייעל ולקדם את הנושא.
מועצת התלמידים והנוער הארצית וגם התלמידים המרואיינים כאן, אמרו בוועדה כי השיחה איתם חשובה לא רק כדי למצוא פתרון מותאם, אלא גם כדי לקיים מערכת יחסים שרואה ומשתפת את התלמידים. לא לפעול מעל לראשם, ואולי זו התורה כולה.
צילום: AP Photo/Amel Emric
