דון הוא כתב חדשות אמריקאי. טוב, לא באמת. דון הוא דמות של כתב חדשות אמריקאי בסדרה 'חדר החדשות’ שעוקבת אחרי, ובכן, ערוץ חדשות אמריקאי. מזל שאין אגרה על שימוש במילה 'חדשות', כי אז הייתי גורם למערכת לפשוט את הרגל.
בעונה השלישית נשלח דון למשימה מיוחדת: פעילת רשת מסתורית החלה לפרסם רשימת מטרידים און-ליין לפי דיווחים שנשלחו אליה. דון, בהיותו הכתב המוכשר שהוא (ובהתאם לצורך הסדרה להתפתחויות מרגשות בעלילה), מצליח לפרוץ את מעטה המסתורין של אותה פעילה ומגלה את זהותה האמיתית. הוא גם מוצא את האיש שתקף אותה מינית, אותה תקיפה נוראית שהובילה אותה לפרסום הרשימה הפומבית. כל זה נועד, כמובן, כדי לארגן עימות בשידור חי. הקורבן בצד אחד, התוקף בצד השני. שניהם מסכימים להתראיין. איך אמר בוראט? הצלחה גדולה. אבל, ודמיינו כאן מוזיקה דרמטית, יש התפתחות דרמטית. דון, למען האמת, לא רוצה להצליח. הוא לא רוצה שאותה נפגעת תגיע לשידור. הוא נפגש איתה, לכאורה כדי לסגור את העסקה ולתאם את השידור, אבל בעצם מנסה להניא אותה מלעשות את זה.
הנפגעת חושבת אחרת. היא מתארת את הדינמיקה הכואבת והנוראית של נשים במרחב הציבורי בכלל, ושל נפגעות תקיפה מינית בפרט. את תרבות האונס. את הרשויות שהפקירו אותה לגורלה. יש לה הזדמנות להשיג צדק, והיא הולכת לעשות זאת.
הוויכוח הזה נמשך זמן עד שדון שולף את האמת הדרמטית ואומר: זה ספורט, מרי. הם יסקרו את זה כמו ספורט. את מגיעה כחלק ממאבק לצדק, אבל אין שום קשר בין שידור העימות ביניכם לצדק. הערוץ יקבל את הרייטינג, יווצרו קבוצות בעדך ונגדך ובזה זה יגמר. הכאב שלך, הפגיעה שלך, העוול שנגרם לך – הכל יהפוך לספורט בידורי. מקבילה של ליגת האלופות או ה-NBA.
מרי השתכנעה בסוף והחליטה שלא להופיע לשידור, אבל המציאות הישראלית בחרה אחרת. הספורט הישראלי זוכה, פעמים רבות, למוניטין בינוני במקרה הטוב. אבל בסוג אחד של ספורט אנחנו דווקא מצטיינים: זעזוע למרחקים קצרים.
אנחנו מתיישבים מול הספה בערב או בהפסקה, עם כוס קפה ואולי חבילת גרעינים לפצח וצופים בבידור היומי. קטטה המונית במלון, שוטר שמותקף, אישה שמותקפת מינית. במחזור הליגה האחרון, מדובר בסרטון שבו קבוצת נערים מבצעת לינץ' אלים בנער בודד.
אנחנו צופים, מרותקים אל האקשן שבמסך. מחליטים בעד מי ונגד מי אנחנו. שורקים בוז לרעים, מוחאים כפיים לטובים. פוגשים בעבודה קולגות וחולקים חוויות: מזעזע יותר, מזעזע פחות, אילו מהלכים אהבנו ומה צריך לעשות. אנחנו ממש מילימטר מלדרוש שיחליפו את המאמן.
ההבדל בין הסרטונים הללו לספורט הוא אחד: המציאות עצמה. ובמציאות שמעבר למסך, לכפתור הלייק, לשיתוף או לאימוג'י – יש נער שחווה לינץ'. אמיתי. ובאופן אמיתי להחריד, הוא צריך להתמודד עם כך שמדינה שלמה צופה בו שוב ושוב, בטלפון, במחשב, בטלוויזיה – מושפל, נרמס ומתחנן לרחמים.
וישנם גם התוקפים. גם הם נערים צעירים. אישה לא נולדת אישה, לימדה אותנו סימון דה בובאר, היא הופכת לאישה. מבלי להשוות ולו במילימטר חלילה, אני רוצה לומר: נער לא נולד אלים. לא נולד, קם על רגליו, אוחז שוקר או אלה ומבצע לינץ'. הוא הופך לאלים.
הוא הופך לאלים ממגוון סיבות, חלקן או כולם. מחשיפה לאלימות, לעוני, להזנחה, לטראומות עבר, לפתולוגיות נפשיות לא מטופלות ולעיתים לא מאובחנות. נדרש כפר שלם כדי לברוא לינץ' אלים כל כך. אבל הכפר לא יכול לעסוק בחשבון נפש, כי הוא עסוק כולו בלפצח גרעינים מול תמונות הזוועה, לדבר על המשטרה ועל ההורים ועל הדור ועל מזג האוויר. על הכל, חוץ מעל האמת.
הסנאף האינסופי, היום יומי הזה, לא מגיע מתוך עיסוק בבעיות העומק בחברה הישראלית, באלימות המעמיקה והמתרחבת, בסיבות ובפתרונות. בדיוק כמו שהאח הגדול לא זוכה להצלחתו בגלל המוטיבציה הציבורית ללימודי סוציולוגיה וכמו שסוד הצלחתה של 'הישרדות' היא לא הרצון הציבורי להעמיק ידיעותיו בבנייה מחנאית.
האמת היא שכל אלו מגיעים מתוך הרצון לבידור. זול. מהיר. מגרה חושים. כזה שמצוי איפשהו בטווח שבין ספורט לפורנוגרפיה. אנחנו לא באמת רוצים פתרון, כמו שאוהד הכדורגל הממוצע לא בהכרח רוצה לרוץ על המגרש. הוא רוצה לראות אחרים עושים את זה, להריע, לשמוח, להתאכזב, להרגיש את האנדרלין הקופץ. הוא רוצה בשיחה שאחרי, בתחושת השייכות סביב הקבוצה אותה הוא אוהד.
בהתקרב יום הכיפורים, אנחנו חייבים לעסוק בחשבוו נפש מסוג אחר. לא רק בעבירות שבינינו לבין המקום, ואף לא רק בעבירות שבינינו לבין חברינו. אלא גם בחטאים שאנחנו חוטאים מול עצמנו. כן, מול עצמנו. כי האלימות בחברה הישראלית היא לא סדרת בידור. היא לא עניינם של אחרים. היא ממש על מפתן דלתנו. הקורבן בסרטון הבא יכולה להיות הבת שלי. זה יכול להיות אני. אלימות היא שפה, וכמו כל שפה היא יכולה להיות נוכחת בכל מקום שבו יש מי שידבר אותה: בכביש, במועדון לילה, בתור לסופר. אצל הרופא או העובדת הסוציאלית.
זה לא רק בנפשנו, זוהי נפשנו. ולא נוכל להגן על עצמנו עד שלא נכיר בבעיה. בכולה. וחלק מהבעיה היא גם הספורטיזציה שסרטוני האלימות הנוראיים הללו עוברים, במקום לנהל דיון עומק על האלימות, כתופעה שמתבטאת באינספור דרכים, במקום לדרוש מהתקשורת להציג את ההקשר הרחב ואת סיבות העומק, ובעיקר – במקום לדרוש מנבחרי הציבור להיאבק בה ברמת המדיניות, לחזור לאינספור הוועדות והצוותים המקצועיים שעסקו בעוני, אלימות ופשיעה ולקדם את המלצותיהן.
אבל כל מסע מתחיל בצעד. והצעד הראשון שלנו חייב להיות לשים בצד את הגרעינים, לסיים את הקפה, לכבות את המסך ולהסתכל על המציאות בעיניים.
