תרבות הנהיגה כשמה כן היא – תרבות. כידוע, התרבות מקורה באנשים, והישראלים נחשבים לחמי מזג, חסרי סבלנות וחצופים, ובניגוד מוחלט ומבלבל גם לנוטים למשפחתיות, לעזרה ולהומור שלפעמים צצים להם מבין הצעקות. למשל, אותו אדם שיצא מגדרו וירדוף אחריך חצי עיר רק כדי לסמן לך שאורות הרכב כבויים, יהיה גם זה שבצומת הבא יגדף ויחרף אותך עד כלות הנשימה.
על הכביש, התכונות השליליות מוקצנות ובולטות בצורה חמורה בהרבה. למשך תקופה קיבלתי על עצמי להתבונן מקרוב ומרחוק בתרבות הנהיגה שלנו, במה שמתרחש על הכבישים ועל המדרכות. לנסות להבין את שורש הבעיה ולהסיק מסקנות עלינו כחברה.
בסופו של דבר, ההתנהלות היומיומית מלאת הלחץ והנהיגה הפראית בכבישים אינן ביצה ותרנגולת, אלא מעגל אינסופי שמזין את עצמו, ולא ניתן לתקן אחד מהם ללא תיקון האחר. כך ניתן לראות שבמקומות רגועים יותר בארץ, כמו יישובים קטנים, החיים עצמם שלווים יותר וגם הנהיגה סבלנית יותר.
הזעם מתפרץ
בסקר שערכו בעמותת "אור ירוק", שמטרתה שיפור הבטיחות בדרכים, בדקו כמה תושבים (על פי אזורים) נתקלו בשנה האחרונה באלימות מילולית ובתנועות מאיימות בכביש. על פי תוצאות הסקר, 84% מתושבי הצפון נתקלו במעשים אלימים; במרכז 89%, באזור ירושלים 84%, באזור הדרום 83%, ובאזור השרון 90%. כלומר, הרבה.
על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 55.1% מבני ה־20 ומעלה שהשתתפו בסקר שנערך בין 1 באפריל 2020 לבין 30 ביוני 2020, נפגעו מהתנהגות אלימה בכביש. אחוזים אלו גבוהים כל כך שקשה להאמין שיש מישהו בישראל שלא נתקל ב"זעם כביש" (Road rage) בחייו. בחודשים האחרונים יצאתי לבחון זאת בעצמי, וחזרתי עם דוגמאות מייצגות:
כך, למשל, ב־18 בנובמבר האחרון, בצומת מרומזר ועמוס, נכנע נהג רכב ללחץ הרב שהופעל עליו מאחור, ונכנס לצומת למרות שלא היה לו לאן להתקדם. הוא נשאר תקוע ומבוהל במקום מסוכן באמצע הצומת, מבלי אפשרות להבחין ברמזור שמאחוריו. למרבה השמחה, הנהג היה יכול לדעת מתי התחלף הרמזור לירוק, על פי הצפירות שכוונו אליו.
זה המקום להזכיר את תקנות התעבורה סעיף 63 ג', "בדרך עירונית לא ישמיע אדם אות אזהרה בצופר אלא למתן אות אזהרה למניעת סכנה קרובה שאין למנוע אותה באופן אחר". במילים אחרות, בתוך אזורי מגורים אסור לצפור, מלבד במקרים שימנעו סכנה שאין דרך אחרת למנוע אותה.
למיטב ידיעתי והבנתי, מצב שבו נהגת מתעכבת עוד רגע בזמן התחלפות אור הרמזור לירוק, אינו נחשב לסכנה קרובה. אם כך, מדוע הרחוב כה מלא בצפירות? באזורים מרכזיים לא ניתן אפילו להספיק לומר את התקנה המצוטטת לעיל, במרווחי הזמן שבין צפירה לצפירה.
בדיקה שעשה זה מכבר חבר קרוב העלתה שבתל אביב במהלך שעה אחת נשמעו סביבו 117 צפירות. באמסטרדם, באותה יחידת זמן ובאותה שעה בדיוק, הוא ספר 6 צפירות; בברלין 17; בפריז 25 ובאיסטנבול, ובכן, הרבה.
שימוש בצופר זו הדרך שלנו לתקשר על הכביש, צפירה היא שפה שלמה הכוללת, בין השאר, בקשות, אזהרות, צעקות, אמירות שלום או סתם רצון למשיכת תשומת לב. כאן, אצלנו בשכונה, התוצאה הכוללת היא בלגן, לחץ ורעש בכל סביבת הכביש.
אני זוכרת שפעם עמדתי על המדרכה קרוב לרכב שצפר כעשר שניות ברצף, ואחרי שהצלחתי למצוא את שמיעתי האבודה, אמרה לי אישה מבוגרת: "אנשים יפסיקו לצפור ברגע שרעש הצפירה יהיה מכוון כלפי פנים הרכב!" באותו הזמן הנהנתי בנימוס והמשכתי בדרכי. לאחר מכן הבנתי שהצופר אכן מכוון כלפי פנים – אומנם הרעש נפלט החוצה, אבל הנהג/ת נשארים עם העצבים, עם הלחץ ועם התחושה המגעילה שמתלווה למעשה.
גזענות באוטובוס
נמשיך. 25 בנובמבר, אני יושבת באוטובוס מתל אביב לאריאל. אוטובוס שבו אני נעזרת לעיתים קרובות, וברוב הפעמים עולים גם נוסעים מהמגזר הערבי, רובם יורדים בצומת גיתי. באותה פעם הנהג לא הסכים להעלות אף אחד מהם, בטענה שאינו מוריד נוסעים בצומת גיתי – מדובר בשקר מובהק, על פי ניסיון העבר שלי, שאומת בבדיקה מהירה.
באחת התחנות, כשביקש אדם ערבי לעלות, הטיח בו הנהג שלא יעלה כיוון שהוא לא יוריד אותו בתחנה. כאשר ניסה אותו אדם להתווכח ולומר שהוא תמיד יורד שם, פצח הנהג בסדרת קללות גסות ומבהילות וסגר את הדלת בפניו. הוא לא הפסיק לצעוק גם כשכבר התרחק מהתחנה והמשיך לקלל, במילים שלא אשחזר כאן, את כל המגזר וייחל בקול למותם.
למרבה הצער אני, כמו גם שאר הנוסעים, לא אמרתי מילה. רק קפאתי במקומי והזדעזעתי מהגזענות ומהאגרסיביות של הנהג. מחשבותיי קפצו אסוציאטיבית לתקופות אחרות ולגזענות שהופנתה כלפי יהודים. דקות מספר לאחר מכן ענה הנהג לשיחת טלפון – ככל הנראה מהאחראי עליו בחברת האוטובוסים – ושמעתי אותו פונה אל האדם מעבר לקו בשם "שינדלר". צמרמורת עברה בגופי.
קצת פחות מחודש חלף. אני על אוטובוס שנהגו מתעכב כיוון שרכב עצר לפניו במקום אסור. הנהג מוציא ראש מהחלון, ובליווי אצבע משולשת מקלל את הנהג שעצר. בהמשך אותו חודש, שני אוטובוסים עומדים זה לצד זה, מחכים שהרמזור יתחלף לירוק והם יוכלו לפנות ימינה. כאשר זה קורה, האוטובוס שבנתיב הפנימי לא מחשב נכון את מהלך הסיבוב ונתקע באוטובוס שלידו. זכוכית קדמת האוטובוס התנפצה כולה, הדלת התעקמה והמראה נשברה.
למרבה המזל, לא היו נפגעים – אך לפני שהנהגים בכלל וידאו זאת הם פצחו בצעקות, קיללו זה את זה ויצאו אל הכביש להתעמת. כך עמדו תקועים בצומת שני אוטובוסים פצועים, שני נהגים שעוד רגע שולפים אגרופים, ושיירות ארוכות של כלי רכב שלא יכולים לחצות את הצומת.
רק כאשר הצליחו עוברי אורח אמיצים להרגיע את הרוחות ולשכנע את הנהגים שאלימות לא תועיל, הואילו הנהגים בטובם להעביר את הריב לצד ולאפשר לתנועה לזרום.
ממשיכה בדרכי. בשלהי ינואר האחרון, קטנוע ושליח Wolt על אופניים חשמליים כמעט מתנגשים. הם עוצרים, וביוזמה של נהג הקטנוע מתחיל השיח ביניהם להתחמם עד שהם צועקים ומנופפים בידיהם, כל אחד בטוח שהשני נהג שלא כראוי. המצב לא הסלים, הודות לכלי הרכב מאחור שדחקו בהם להמשיך לנסוע, וכך המשיכו השניים כל אחד לדרכו, מסננים עלבונות בין שיניהם.
רגע לפני ירידת הגיליון לדפוס אני מנמנמת באוטובוס בינעירוני עמוס בנוסעים. לפתע מתעוררת מבלימה חדה שמעיפה אותי לעבר הכיסא שלפניי. הסיבה לבלימה: רכב שחתך את האוטובוס בצורה מהירה ומסוכנת. מייד לאחר מכן, כמובן, הגיע גל של גידופים וקללות המופנות מהנהג אל הרכב החותך.
במקרים רבים אחרים, האוטובוס הוא מלך הג'ונגל. דוהר בכבישים בעוד הנוסעים מושלכים מצד אל צד, חסרי אונים, נאחזים במה שרק אפשר. הנהג עסוק בניסיון לנצח במלחמת הכביש, לשמור על מהירות ומסלול, לעבור נתיבים ולהגיע ליעד בבטחה, עד כי אינני מאשימה אותו שלעיתים הוא שוכח לעצור בתחנות.
האחריות על כך, ככל הנראה, מוטלת על הממתין לאוטובוס, שנאלץ לנופף בארבע גפיים כדי להזכיר לנהג את אחד מתפקידיו – עצירה בתחנות. לאחרונה החלה עיריית תל אביב יפו, בשיתוף משרד התחבורה, לפעול לשינוי בנושא: אם אוטובוס חלף על פני התחנה ולא עצר ניתן לסרוק את הברקוד שעל שלט התחנה, למלא פרטים ולהגיש תלונה באופן מקוון. יעבור זמן רב עד שנראה שינוי בפועל, אך גם המודעות והניסיון להביא שינוי מנחמים מעט.
מסביב לעולם ברכב
מלאת חוויות מסמרות שיער וטורדות שלווה, ביקשתי להציץ לתרבות הנהיגה במדינות אחרות. בגרמניה, למשל, השגת רישיון נהיגה אינה משימה קלה. מבחן מעשי ("טסט") אורך כ־45 דקות, ובמסגרתו נדרשת גם בקיאות בבדיקת בטיחות הרכב (כגון בדיקת שמן מנוע). בנוסף, בודקים הבוחנים את רמת הזהירות והרוגע של הנבחנים בזמן הנהיגה. אגב, גם מבחינה כלכלית השגת רישיון אינה משימה פשוטה – מבחן נהיגה מעשי בגרמניה הוא מהמבחנים היקרים בעולם (כ־120 אירו). מסיבות אלו, וכיאה לתרבותם, הנהגים הגרמנים ממושמעים ומכבדים את כללי הנהיגה ואת הכבישים. אפילו חריגה של קמ"ש אחד מעל למותר מובילה לקנס כספי שעולה בהתאמה להיקף החריגה. שיטה זו שומרת את הנהגים בערנות גבוהה ובתשומת לב למהירות המותרת, ומונעת נהיגה במהירות מופרזת.
מנגד, יש בגרמניה מערכת כבישים מהירים הנקראת "Autobahn", שבהם ניתן לנסוע ללא הגבלת מהירות כלל. אציין כי הנהגים הגרמנים מצייתים לכל התמרורים בקפידה, בדגש על נתינת זכות קדימה כנדרש. בכל הצמתים התנועה שבאה מימין מקבלת זכות קדימה.
הכלל הזה מפחית את הסיכוי לתאונה, כיוון שמכונית הנוסעת במהירות תאט לפני הגעה לצומת, ותאפשר לתנועה הבאה מימין לחצות או להשתלב בבטחה במקום לחכות (כמו בישראל) לרווחי הזמן הקצרים שבין כלי הרכב החולפים.
במקומות שיש רמזורים, הם נמצאים רק מעל קו העצירה, ואין רמזור נוסף ממול, בצד השני של הצומת. בעקבות כך, הנהגים עוצרים מטרים ספורים לפני קו העצירה, כדי שיוכלו לראות את הנחיית הרמזור. נהיגה כזו משרה תחושת רוגע וסבלנות, ללא לחץ או בהילות, ועל כן כמעט לא נעשה שימוש בצופר.
לעומת גרמניה, הודו היא מדינת עולם שלישי. אחד הסימנים הבולטים לכך הוא מצב הכבישים. במקומות רבים אין סימון נתיבים ברור, הכבישים לא סלולים והאנשים נוהגים בפזיזות. הכביש הוא חגיגה אחת גדולה, שמלאה בכלי רכב דו ותלת גלגליים, ובל נשכח את החובה התרבותית־דתית לתת זכות קדימה לפרות, שגם הן חלק מהחגיגה שעל הכביש.
כמו בישראל, גם בהודו אנשים מאמינים ש"אני צופר משמע אני קיים", ועל כן בכבישים נשמע רעש צפירות תמידי וצורם, אך הן לא מגיעות בגלל עצבים של הנהגים אלא כדי לאותת "אני כאן, זהירות". נדיר להיתקל באלימות או בריב בכבישי הודו, כי הנהגים והנוסעים עליזים בסך הכול.
גם בקולורדו שבארצות הברית, שאף בה ביקרנו, קשה להיתקל ב"זעם כביש". אם תשמעו שם צפירות (ולא תשמעו הרבה) הן נובעות בדרך כלל מסיבה מוצדקת. רוב המכונית שעל הכביש הן כלי רכב משפחתיים גדולים, שכמעט כל התושבים יכולים להרשות לעצמם שכן מחירי הדלק זולים וכך גם המס על כלי רכב. התחבורה הציבורית בקולורדו ובבירתה דנבר לא נחשבת טובה במיוחד – אחרי הכול האוכלוסייה ברובה מתניידת במכוניות פרטיות.
עם זאת, ולמרות מספרם הרב של כלי הרכב על הכביש, פקקי התנועה בדנבר מעטים; בזכות כבישים ראשיים רבים בעלי מספר נתיבים גדול הפרוסים בעיר. בכבישים דו־סטריים רבים תמצאו "נתיב פנייה" (הנתיב השמאלי ביותר בכל כיוון), שדרכו ניתן לפנות שמאלה באופן נוח וללא רמזור, כולל נתינת זכות קדימה לבאים ממול. פניות ימינה מותרות גם ברמזור אדום, אלא אם כן הוצב תמרור המורה אחרת.
חוקים אלו, וחוקים רבים אחרים, נועדו לחסוך בזמן, והם מתאפשרים במדינות כמו קולורדו שבה הנהגים רגועים, לא מחפשים להידחף ומקפידים על שמירת מרחק רב בין כלי הרכב. כמו שתוכלו לנחש, מספר תאונות הדרכים נמוך, אך בחורף הוא עולה בשל החלקות על השלג ונהיגה בתנאי מזג אוויר קיצוניים.
בבריטניה, כצפוי, הנימוס הבריטי בא לידי ביטוי גם בכבישים. על פי החוק, אין לעקוף אלא במקרה שנתיב העקיפה פנוי לחלוטין ואין הולכי רגל בקרבת מקום. אם חלים תנאים אלו ורכב עוקף אתכם יקרה דבר מוזר – אתם תקבלו ממנו איתות באורות חירום כאמירת תודה.
דבר מוזר אף יותר הוא שנהגים יאטו כדי שתעקפו אותם, או כשיבקשו לתת לכם זכות קדימה. הם יסמנו זאת על ידי הבהוב באורות גבוהים כאומרים, "אני מאט כדי שתעבור". הנהגים אדיבים, סבלניים ומנסים להקל על הנהגים האחרים בסביבתם. את חוקי הכביש הם שומרים, ואין כמעט נוכחות של משטרה בכביש, מפני שאין בכך צורך. למרות זאת, ישנם כמה חוקי תנועה שנהגים רבים מתעלמים מהם, ובהם דיבור בטלפון הנייד ללא דיבורית, וחגירת ילדיהם בחגורות בטיחות במושבים האחוריים.
אסיים את המסע ברוסיה. שם, מלבד בערים הגדולות, הכבישים ידעו ימים טובים יותר. הם מלאי בורות וחלקי אספלט חסרים. היתרון הוא שאנשים לא יכולים להאיץ ולנהוג מעבר למהירות המותרת.
נהיגה בתנאים כאלו מביאה לכעס על הרשויות, וגם על המשטרה. פעמים רבות ניידת מתחבאת בשולי הדרך ומחכה לטרף הבא. הנהגים, הסובלים רבות מחיכוכים עם המשטרה, המציאו שפת איתותים מקומית. כך, למשל, כשנהג יזהה ניידת מסתתרת בצידי הדרך, הוא יפעיל אורות איתות פעמיים, כדי לסמן על כך לנהג הבא. בשפה זו ניתן גם לומר "תודה" על ידי הדלקת האורות הגבוהים לרגע, ולהזהיר על תאונה בהמשך הדרך באמצעות הבהוב פעמיים. בדומה לישראל, גם ברוסיה מקובל לצפור כדי להעביר מסר כועס, וגם שם הסיטואציות יכולות להסלים, ויש נהגים השומרים באחורי המכונית אלה או חפץ כבד אחר, להגנה עצמית במקרה של התפתחות ריב אלים בכביש.
לנשום עמוק
אומנם הנתיב של האחר תמיד ירוק יותר, אך יש לנו הרבה איך להשתפר. במובן הטכני, מוטב שנזכור כי איתותים לא עולים כסף, באמת, ורצוי להשתמש בהם בכל פעם שצריך. ובעניין השימוש בצופר, לעומת זאת, הבה נדמיין שהוא כרוך בעלות ונצמצם את השימוש בו. רק טוב יצא לנו מכך. בואו ננסה להכניס יותר אדיבות וסלחנות למשחק המסוכן הזה, שבסופו של דבר עוסק בחיים ובמוות.
רגע לפני סיום, ליקטתי כמה כללים לנהג המצוי, שאולי יסייעו לכולנו להפחית את המתח. למשל, לגזור זמנים: להשאיר לעצמנו מספיק זמן להגיע ליעד. אחרי הכול, אם אנחנו מאחרים או נתונים בלחץ של זמן, סיכוי רב יותר שנחווה עצבים וננהג בצורה מסוכנת; לדעת את הדרך ליעד שאליו אנחנו נוסעים; להרגיע את עצמנו לפני שאנחנו עולים לכביש; לשמור מרחק! זה נשמע טריוויאלי, אך מתברר שבישראל המובן מאליו לא תמיד מובן.
כאשר בכל זאת עצבים מופנים כלפינו או מתחילים להזדחל מתוכנו, אולי הקשבה למוזיקה טובה או פודקאסט מעניין יפחיתו את סיכויי ההתפרצות בזעם. לעצמי עשיתי מנהג, להסתכל בעיניים משועשעות על הנהגים המרגיזים או הטיפשים שסביבי. אולי זה עשוי להיראות מוזר למתבונן מבחוץ, אבל בהחלט בריא יותר ללחץ הדם.
