למי שייכת השואה?
עד לפני כמה שנים הייתי עונה – לא לי. לא באמת.
ביישוב העיראקי שגדלתי בו בדרך כלל לא היו טקסי שואה.
אמנם הייתי במסע לפולין, אני עומד בכל הצפירות, גם מספר בדיחות שואה בקצב של רובה אוטומטי וכשכועסים עלי מזכיר שאני יהודי אז מותר לי, אבל במשך שנים הרגשתי מנותק מהסיפור, רחוק. כאילו זה קרה למישהו אחר.
למרות שהייתה לי סבתא ניצולת שואה.
סבתא שושנה מגרמניה הייתה בגטו טרזינשטאט וכבר עמדה לעלות על הרכבת לאושוויץ כשהרוסים שחררו את המחנה.
אבל גם הסיפור שלה לא גרם לי להרגיש פחות רחוק. דווקא הכרתי אותה טוב, אהבתי אותה עד השמיים והיינו גם מדברים לא מעט, אבל סבתא שלי סיפרה סיפור די סתמי ולא פירטה עליו. הייתי ילדה, הגעתי לארץ לבד. הדבר היחיד שסחבה מהשואה הייתה הכרובית. בטרזנשטט, ככה היא מספרת, היו מגישים בבית הילדים כל יום כרובית מלוכלכת ומסריחה. סבתא שושנה ז"ל אהבה אוכל ולא הייתה ידועה כבררנית במיוחד, אבל לכרובית היא לא הסכימה להתקרב. בשנותיה האחרונות השואה התחילה להופיע יותר, עם הרבה בכי. אבל אז כבר היה קשה לתקשר איתה, ואני, בעוונותיי הרבים – לא שאלתי מספיק. לא התאמצתי מספיק. עד שיהיה מאוחר מידי.
למי שייכת השואה?
השאלה הזו ליוותה אותי הרבה שנים, בטח מאז שהתחלתי להתנדב בזיכרון בסלון, בהתחלה עם תחושת האשמה שנבעה מהמרחק שהרגשתי ומכך שלא שאלתי מספיק את סבתא שושנה. שמעתי הרבה תשובות: לגיבורים שלחמו עד טיפת הדם האחרונה, לצביה ואנטק לובטקין שלא מצמצו מול מכונת המלחמה הגרמנית, לניצולים ולצאצאים שלהם, לנספים, לעם היהודי, לאלו שמבינים שלעולם לא עוד או לאלה שהחליטו שלעולם לא עוד עבורנו. עם הכל אני מסכים, עם הכל יש לי ויכוח מסוים.
למי שייכת השואה?
היום אני יודע הרבה יותר על סבתא שושנה, בעיקר בזכות האינטרנט. סבתא היא בת תערובת. אמא יהודייה, אבא ככל הנראה חייל גרמני. אנחנו יודעים את זה כי מצאנו דף שילוח לאושוויץ שבו שמה נמחק עם הנימוק: "דם ארי". היא גדלה בבית ילדים ייעודי לבני תערובת. מה קרה שם? רומן חסר תקווה בין חייל בצבא הנאצי לבין יהודייה, או מעשה אכזריות? האם סבתא שלי ידעה? פגשה את אביה? ומה קרה אחר כך שגרם לכך שאימה נשארה בגרמניה וסבתא שושנה עלתה לישראל לבדה בגיל 9? את הרוב לא אדע כנראה לעולם, אבל אני כבר יודע שסבתא שלי לא הייתה צביה לובטקין ולא קסטנר. סיפורה לא היה ממלא סרט הוליוודי. ילדה קטנה ברחובות ברלין שגדלה הרחק ממשפחתה בגלל נסיבות שלא בשליטתה והייתה שם בזמן שרכבת הציוויליזציה נכנסה לתהום העמוקה, החשוכה והמפחידה ביותר שידע העולם המערבי. והיא שרדה. לא כי הצטרפה למחתרת או כי תכננה תוכנית. היא הייתה רק ילדה קטנה. פעוטה. היא פשוט הייתה שם, ושרדה. אחרות, אלף אלפי אחרות, לא.
למי שייכת השואה?
לייבוביץ' נהג לומר שהשואה היא אירוע חסר משמעות, במובן שאי אפשר ללמוד דבר מההיסטוריה שהובילה אליו ואי אפשר להבין ממנו דבר הלאה, כי הוא קיצוני כל כך.
אני חושב לייבוביץ' טעה. השואה היא אירוע אנושי. ביצעו אותה אנשים שחיו, אהבו, צחקו, הוציאו את הילדים מהגן וחלמו על עתיד טוב יותר לעצמם. אירוע אנושי לעולם יהיה בעל משמעות. היו בני אדם שתמכו בשואה, ביצעו אותה, תרמו לה, והיו גם אחרים שבחרו אחרת. אני בעד השוואות וחושב שלא נכון להשוות רק מול אירוע באותו סדר גודל, תכנון ואימה כמו השואה עצמה. אני בעד להשוות ולדון בכל רכיב, בלפני ובאחרי, באידיאולוגיה ובמה שהוביל אליה, בהיסטוריה, בפרקטיקה. לדון, להתווכח, העיקר להישאר במגע בלתי פוסק איתו.
האסון הקולקטיבי הקודם שהעם היהודי נהג לדבר עליו היה חורבן הבית. חכמינו זכרונם לברכה לא קידשו את החורבן וטענו שאסור להשוות אלא אם כן יהיה בית מקדש נוסף והוא יחרב. אלא ממש להפך – דנו בכל פסיק באסון, בסיבותיו, נסיבותיו. עד כדי דיונים בשאלת הקשר בין החורבן לבין דיבורים באמצע תפילה. אני לא בטוח שאני מסכים עם המסקנה, אבל עם הרעיון – לגמרי.
חשוב להשוות כי ככה אנחנו לומדים. תהליך המחשבה שלנו הוא השוואתי. מה קרה, למה, ומה אפשר להסיק מזה.
למי שייכת השואה?
אם תשאלו אותי, למי שרוצה.
