גבולות, קווי התפר, הם המקומות שבהם מתרחשים הדברים המעניינים. במידה רבה, אפשר לומר שללא הידיעה מה נמצא מעבר לגבול איננו יודעים להגדיר גם את מה שנמצא בתוכו. ההגדרה של הגבול מהותית וכך גם ההגדרה של החריג, עלינו לאפיין אותו ולהבין אותו כדי שנוכל להגיד משהו על הכלל, על הנורמלי ועל מי או מה שהוא חלק מ"איתנו".
כשמבקשים מאיתנו לדמיין גבול, לרובנו תעלה בראש תמונה של גדר, חומה או אולי מעבר גבול. השימוש במונח "גבולות פתוחים" מלמד אותנו, על דרך השלילה, שבבסיסו גבול אמור להיות סגור.
הגבול הפיזי שקיימת בו גדר ושאפשר לעבור אותו בנקודה מסוימת הוא רק סוג אחד. הייצוג הפיזי שלו משפיע גם על הדרך שבה אנחנו מתייחסים לרעיון הגבול: דבר יציב יחסית, קשיח, קשה להזזה, המפריד בין שני דברים ברורים.
גבול מספק לנו ביטחון, פעמים רבות הוא מפריד בין הבטוח והמוכר לבין המסוכן והזר, ולעיתים הוא שיוצר את התחושות כלפי מה שמעבר לו אולי אף יותר מהמציאות האמיתית שנמצאת מעבר אליו. כמובן, אין זה אומר שכל הגבולות פסולים מעיקרם, אך עלינו לחפש מהי המטרה של גבולות שונים, בין מה למה מתקיים הגבול הפיזי או הרעיוני, על מי הוא שומר ולמי האינטרס שהוא יישאר במקומו או יזוז.
במדורים הקרובים אבקש לצאת ולבחון גבולות שונים שקיימים בחברה הישראלית, בהם כאלה המפרידים בין ישראל לשכנותיה – הרשמיות והאמורפיות, בין שכונות או ערים ויישובים, בין אוכלוסיות שונות, בין תרבויות, בין שיח או שפות.
בראשית יצאתי לחפש את גבולותיה של שכונת נווה שאנן, שבעיניי היא רעיון אפילו יותר משהיא מקום. נווה שאנן נתפסת כאזור הספר של תל אביב ולא סתם כשכונה דרומית של מעמד סוציו־אקונומי נמוך: שכונת פשע רוויית סמים וזנות מאז הקמת התחנה המרכזית החדשה בגבולותיה, מפגע תברואתי שהרס את חייהם של תושבי השכונה החל משנות ה־90.
עשן האוטובוסים העולה יום־יום מהתחנה, לצד ההזנחה העירונית והממשלתית, הפכו את השכונה לכזו שרבים מפחדים להלך בה, לזו המגדירה את החצר האחורית, את מי ומה שהם אינם.
אחת לזמן מה מופיעה בעיתון כזה או אחר כתבה על תחנות החובה הקולינריות בנווה שאנן: מסעדות מהגרים, שוק האוכל בתחנה המרכזית, חנויות שבהן אפשר למצוא מוצרים אסייתיים שונים – לאלה נמשכת אוכלוסייה הרפתקנית שרוצה לאכול בזול ולא חוששת מהתיאורים המפחידים של נווה שאנן. אך תיירות הפנים הזו היא חלק מהשלב הראשון בנפילת החומות של השכונה.
שיטוט קצר לעת ערב ברחובות השכונה, על גבול עורק התחבורה הראשי, שדרות מנחם בגין, מזמן למשוטט מראות שרבים יעדיפו להימנע מהם ביום יום: נרקומנים שרועים על המדרכות, מכוניות ובתוכן זנאים המחפשים נשים בזנות. אך אי אפשר להתייחס לנווה שאנן כאל מקשה אחת. הסיור בשכונה מראה היטב השינויים העוברים עליה, על חלקה.
מזרחה מרחוב הר ציון שוכנת התחנה המרכזית, שטרם נאספה אל אבותיה. ככל שמתקרבים אליה, רואים את הנזק החיצוני שנגרם למבנים: הבתים מפויחים, חלק מהחלונות אינם ואת מקומם תופסים ניילונים ארעיים.
מעט מזרחה מהמדרחוב, הבניינים עדיין ישנים, ומרבית האנשים ברחוב הם ערב רב של מהגרים משלל מדינות, אך לצד אלה כבר אפשר לראות בניינים חדשים ומשופצים ולצידם עשרות "פרויקטים" חדשים שנבנים ברגעים אלו. על כמה מרפסות בשכונה תלויים דגלי להט"ב, המסמנים היטב את האוכלוסייה החדשה יחסית שעברה לשכונה.
את עתידה של נווה שאנן אפשר לראות בשכונות הגובלות בה ובניגוד החד בין ההווה שלהן לבין העבר הקרוב. כך פלורנטין ושכונת החשמל, שעברו מהפכה משכונות חלשות שסימנו את הגבול של תל אביב מבחינת מרבית תושביה לחלק מרכזי ואינהרנטי בעיר.
פלורנטין כיום היא עוד מרכז בתל אביב, חלק גדול מחיי התרבות בעיר נמצאים בה, והיא מדורגת כאחת השכונות המובילות בעולם להיפסטרים ולקהילת הלהט"ב. אט־אט הבניינים בצידו המזרחי של פארק המסילה הופכים דומים יותר לנווה צדק מאשר לדרום העיר הרעוע.
בשנים האחרונות הלך והיטשטש הגבול בין נווה שאנן לפלורנטין. רחוב צ'לנוב, למשל, הוא חלק מנווה שאנן, אך אחד הפרויקטים החדשים שקמו בו זכה לשם המתעתע Florentin Village. מתחת לבניינים אפשר לראות תושבים יושבים במדשאות המטופחות וילדים המשחקים במתקני הגן. בפברואר 2021 פורסם ב"מקום הכי חם בגיהנום" כי תושבי הפרויקט ה"פלורנטיני" מזמינים פקחים ושוטרים לפנות ילדים, רובם מבקשי מקלט, מן השטח הציבורי מתחת לפרויקט. הם אינם רוצים ש"יהרסו" להם את הנוף, מעדיפים לשרטט קו גבול ברור ומובהק בינם לבין "האחרים".
לצד מיזמי הנדל"ן החדשים, רחוב צ'לנוב מתחיל להתמלא בעסקים שפונים לדיירים החדשים ואף מושכים תיירות פנים. מתחת ל"פלורנטין וילג'", נפתחה קונדיטוריית בוטיק שמראה הטארטים הפריזאיים בוויטרינות שלה מרמז שהיא אינה מאפייה שכונתית מסורתית שבה התושבים המקוריים והמהגרים יכולים לקנות ביום יום.
לאחרונה נפתחה גם חנות נקניקיות בוטיק במקום, ולאט לאט מחליפה תרבות האוכל המערבית את זו המקומית. ההרגשה באזור כולו – זה שהולך ונכבש בידי תל אביב ה"רגילה" – היא נקייה יותר, סטרילית יותר, בין היתר בשל נוכחות מוגברת של פקחים שנענים לקריאות התושבים, אך גם מפני שלאט לאט לתושבי השכונות הללו עד זה מכבר אין מה לעשות באזורים המתייקרים והמשנים את אופיים.
הגבולות מיטשטשים
שכונת החשמל נחשבת מוניציפלית לחלק מנווה שאנן, ועד לפני כעשור היה גן החשמל למרכז של סמים וחסרי בית. כיום, הרחובות המלאים בניינים שעברו שימור נמלאו בתי קפה, ברי יין, חנויות יד שנייה ומסעדות. למעט חסרי בית החודרים את המרחב הסטרילי כדי לבקש נדבות, כמעט אין זכר לחיים שהיו שם קודם.
הקלישאה שמקשרת בין ג'נטריפיקציה לבתי קפה בולטת במיוחד בשכונת החשמל – באזור של כ־300 מטר מרוכזים שבעה בתי קפה לפחות, והם מלאים מהבוקר בצעירים שעובדים על מחשבי המק החדשים. בערב, בר היין המרכזי מלא עד אפס מקום, והתאורה העדינה, העיצוב העדכני והקעקועים שמקשטים את ידי היושבים מסירים כל חשד שמדובר בנווה שאנן ההיא מהסיפורים.
לא מעט נכתב, כבר לפני שנים אחדות, על הסטודנטים שבוחרים לגור בנווה שאנן ולצידם האומנים ובעלי המקצועות שלא סובבים את תחום ההייטק, שמאסו במלחמת הכל בכל המאפיינת את שוק הדיור של מרכז העיר. אבל מתחמי הדיור החדשים אינם מיועדים להם. המעבר בין חדש לישן יוצר דיסוננס אצל מי שלא רואה את השינוי בעודו מתרחש, והפער בין העתיד להווה בא לידי ביטוי בהבדל בין מחירי השכירות למחירי הדירות.
משיחות שערכתי עם צעירים שעברו לשכונה בשנים האחרונות, הסיבה הראשונה לכך היא מחירי הדיור הנמוכים. אחד מתושבי השכונה אף הציג את המגוון האנושי של השכונה כיתרון, מאחר שלדבריו הוא "לא רוצה לחיות כשאני מוקף רק בהייטקיסטים לבנים".
תושב אחר תיאר את השכונה כזו שבה מתגוררים הכי הרבה להט"בים במטר רבוע בתל אביב ואולי אף בעולם. אחרים הסבירו שאירועי התרבות והמסיבות באזור הפכו אלטרנטיביים יותר ביחס לפלורנטין ולמרכז העיר. אך רבים מתושבים אלו, שגרים בשטח המוניציפלי של נווה שאנן, מספרים כי הם בכלל מתגוררים בפלורנטין – עדות לטשטוש הגבולות בין השכונות.
השינוי, תהיה דעתנו עליו אשר תהיה, כבר קורם עור וגידים, או יותר נכון בטון ויסודות, בבניינים החדשים שצצים בנווה שאנן השכם וערב. בניינים נוצצים שמופרדים כמובן ממציאות השכונה באמצעות גבולות בדמות דלתות כבדות המוגנות בקוד. בניינים שכל מטרתם היא חיים בנווה שאנן מבלי להרגיש בנווה שאנן. הנזם באף החזיר, אם תרצו.
הגבול בין השכונה למרחב הסטרילי כבר לא בחוץ, אלא מתחיל להתקיים גם בפנים. לכל ברור הכיוון שאליו הולכת השכונה, ועל כן מטרת הביניים היא להחזיק את הנדל"ן היוקרתי ולבנות מעין חממה סביבו. אלו לא הבניינים שהצעירים המדוברים עברו אליהם בשנים האחרונות, אלא כאלה שאליהם עוברת אוכלוסייה חזקה יותר, שחלקה הוגדר בידי תושבי השכונה כ"הייטקיסטים לבנים".
דוגמה לכך אפשר לראות בקבוצות הפייסבוק למציאת דירות, המערב הפרוע של מדינת ישראל, שבו המתווכים שולטים והריבונות לא קיימת. באחת הקבוצות מצאתי דירת שלושה חדרים באחד הבניינים החדשים. המחיר: 7,500 שקלים בחודש. בעוד זמן לא רב, מכוני הפילאטיס, מאפיות הבוטיק וברי היין ימלאו את השכונה כולה. יעלימו לחלוטין את הגבולות בינה לבין שכנותיה ממערב.
ללא מורים, בלי תרבות
על תהליך הג'נטריפיקציה – עזיבתן (או הוצאתן) של אוכלוסיות מוחלשות משכונות, בעת שתושבים מהמעמד הבינוני־גבוה תופסים את מקומן – נכתבו מספיק מילים. עם זאת, יש שתי ביקורות עיקריות על המונח והשימוש בו, ואליהן חשוב להתייחס.
ביקורת אחת גורסת כי ג'נטריפיקציה היא תהליך בלתי נמנע, ועל כן העיסוק בו מיותר. לפי התפיסה הזו, השוק החופשי בסך הכל מאותת לנו שבתל אביב ובגוש דן יש יותר מדי אנשים שרוצים לגור על מעט מדי שטח, וישנן מעט מדי דירות. התהליך ברור, וכך גם המנגנון שלו, אך השאלה היא אם אנו מוכנים לקבל את התוצאות שאותו מנגנון מייצר.
התוצאות הן שהשטח הלא נגיש לאנשים מחוץ לעשירונים העליונים מתרחב ודוחק ממנו שני סוגים של אוכלוסיות, שאינן בהכרח החלשות ביותר: עובדים במקצועות "רגילים" – מורים, אחיות, מלצרים וכדומה – והאנשים שהפכו עיר כמו תל אביב למבוקשת כל כך, אנשי התרבות, הרוח והלילה.
בסרט Meet me in the Bathroom, שעוסק בסצנת הרוק הניו יורקית של שנות ה־2000, אפשר לראות כיצד מוזיקאים רבים עברו ממנהטן לוויליאמסבורג מעבר לנהר. סולנית להקת ה־yeah yeah yeahs מספרת שם כי לאט־לאט עזבה מרבית הסצנה גם את ברוקלין ועברה לערים אחרות בארה"ב, שבהן יוקר המחיה מאפשר לצעירים וליוצרים חיים בני קיימא.
העובדות הן כי עיריית תל אביב מבינה את העתיד שתהליך זה מייצר, ובנתה פרויקט בשם "בית המורה", הכולל 80 דירות שיוצעו בשכירות מפוקחת ונמוכה למורים בעיר. יוזמה יפה, שלא מסוגלת לפתור אפילו במעט את משבר התעסוקה שפוקד את עסקי העיר.
מורה שאיתה שוחחתי סיפרה כי ברור לה שהבחירה היא בין המשך מגורים בעיר להמשך העבודה בהוראה, מפני שבמקרה שתעבור מהעיר – אין לה כל סיבה לעבוד בבית ספר ציבורי בתל אביב, הרחק ממקום מגוריה. אגב, גם המסעדנים מתקשים למצוא עובדים במשרות שמשלמות שכר נמוך יחסית, משרות שבהן מועסקים צעירים הגרים בעיר.
הפער ההולך וגדל בין השכר בעבודות אלה לבין יוקר המחיה בעיר, גם בשכונות הזולות בה, מוביל לכך שהעיר הופכת להיות עיר עשירה, אך כזו שאינה מסוגלת לקיים את עצמה. עליית המחירים, שדוחקת אף את המעמד הבינוני מהעיר, מובילה לשני תהליכים מקבילים: אובדן אופי, ולצד זאת, הרחקת נותני שירותים מהותיים מהעיר.
הגבולות שהשוק החופשי מקים ומזיז לא מתוחכמים מספיק כדי להשאיר את תל אביב המבוקשת קיימת. כלומר, היא מבוקשת בגלל מה שהיא כיום, אך הביקוש הוא מה שישנה אותה כך שלא נכיר אותה, ובעיקר ירחיק ממנה את התרבות ואת נותני השירותים הבסיסיים שבלעדיהם לא קיימת עיר ולא מתקיימת חברה.
קוברים את הבעיות
הביקורת השנייה על המונח ג'נטריפיקציה היא שכלל לא מדובר בבעיה. פרויקטים חדשים שקמים באמצעות תמ"א 38 או פינוי בינוי מעניקים לדיירים המקוריים דירות טובות יותר. הם יכולים לגור בהן, אך מרביתם בוחרים למכור אותן כדי לשדרג את מצבם הכלכלי. כך, השכונה הופכת לחזקה יותר, נקייה יותר, העירייה משקיעה בה והבעיות בה נפתרות.
התיאור הזה מתעלם מכך שפעמים רבות פרויקטים חדשים דורשים דמי ניהול וועד בית שתושבי השכונות אינם יכולים לעמוד בהם. מלבד זאת, העסקים החדשים שמחליפים עסקים ישנים כדי לענות על טעמם של התושבים החדשים מעלים את יוקר המחיה בשכונה והופכים את החיים בה לבלתי אפשריים כמעט לשכבות החלשות.
אך יותר מכל, ג'נטריפיקציה לא פותרת, ואף לא מתיימרת לפתור, את הבעיות של האוכלוסיות המוזנחות שאותן מחליפה האוכלוסייה החזקה, היא רק מזיזה אותן מזרחה או דרומה. הדגם הבסיסי שלה נולד גם הוא מתוך אתגרי נווה שאנן, והוא בא לידי ביטוי במתקן חולות: יש בעיה עם מבקשי מקלט? נפריד אותם מהאוכלוסייה הכללית, וכך הם כבר לא יהיו בעיה.
לא נתייחס לבעיות הנפשיות של פליטים, לצורך שלהם בתעסוקה, ולא ננסה לעשות שום דבר שיקל עבור תושבי השכונות את המפגש והחיים לצד אוכלוסיית מהגרים גדולה, שמורכבת ברובה מגברים צעירים מהמעמד הנמוך. הרי אין בעיות אובייקטיביות, הבעיות קיימות רק ככל שהן נוגעות בחיים שלי.
ככל שהגבולות הברורים של אזור הספר נשמרים, אפשר לשמור על מדיניות ה־nimby – זנות וסמים יכולים להתקיים, רק לא בשכונה שלי. וכשייגמר המקום במרכז הסטרילי של תל אביב? נדחוף את הבעיות למקום אחר, ואחרי זה נדחוף אותן עוד קצת, עדיף מחוץ לגבולות המוניציפליים.
נווה שאנן היא רק דוגמה לחצר אחורית, חצר שהגבול מאפשר להתעלם ממנה. התנועה של הגבול לא מצביעה על טיפול או על פתרון מערכתי, אלא רק שולחת את הבלגן למקום אחר ומונעת ממנו להפריע לבר היין, לבית הקפה ולמרפסת החדשה מלאת הייחורים. רחוק מהעין, רחוק מטיפול. עד שהבעיות מתפוצצות והעיניים מתגלגלות.
