תחתונים

יש שני רגעים שבהם אני מעביר מחשבה יתרה על התחתונים שאני לובש: לפני דייטים (במיוחד אלה שבהם אני מצפה לחיבור אינטימי ומהיר), ולפני טיסות. בשני המקרים הטיעון להרהור הוא דומה: 'לך תדע לאן זה יכול להגיע'.  

 

'אני לא יכולה לראות את מה שקורה בחדשות ולהישאר בבית ולתת הערות משחק לשחקניות שהן לא אני!'  היא זעקה בטלפון. 

'איפה בעלך?' שאלתי. 

'עובד! צריך ללכת לעשות משהו.' היא אמרה, מסכמת את קובעת היגון שלה בסלוגן מוכר. זה לא עובד עלי. 

'יש שם מכתזיות, הם עוצרים אנשים, אני טס מחר. אצלי העונש יהיה בריבוע. 12 שעות של מפגין שמאלני יהיו 144 שעות מעצר בשבילי.' 

'אני מתחת לבית שלך, רד'. 

לקחתי את המצלמה שלי, קאנון MOS חמישים. חובבנית מאוד, קניתי אותה כשהחלטתי לפני שנתיים שאני אהיה איש קולנוע מבטיח.   

היא נראתה כמו לקוחה מתוך מגזין בוהמה צרפתי. משקפיי שמש שישבו עליה כמו רהיט שמתאים בול לפינת חדר מתסכלת. רגל אחת על הדוושה של האופניים, יד אוחזת חזק במעצור, המנעול שעון על הכידון. אורבנית בדיוק כמו שקקטוס מדברי, הכל אצלה טבעי כל כך בעיר הכי לא טבעית שקיימת. זה רק עצבן אותי עוד יותר. 

 

'יש לך מקום בתיק לסוודר שלי?' 

'לא' עניתי. 'אני לא הולך להיעצר היום, אין לי עניין במכות לא בזרם מכתזית לפנים, ובטח שלא ברימון הלם' 

'הם זורקים רימוני הלם?' היא הופתעה. לא סיפרו את זה בקפה, טבור השמועות המקומי. תחבתי את הסוודר עמוק לתוך קרקעית התיק הצהוב הבולט שלי, מעליו הנחתי את הקאנון והתחלנו לדווש. חצינו את שדרות ירושלים, יום קיצי בסוף פברואר, אוויר קריר שבא מהים ניסה להזכיר לנו שאנחנו עדיין בשיא החורף.

 

חצינו את קרליבך והמשכנו לדווש, התחלנו לראות מפגינים חוזרים מהכיוון אליו אנחנו נוסעים, דגלי ישראל קשורים לאופניים או שלטים בנוסח 'נאמנים למגילת העצמאות'.  אותה מגילה שהדירה את משפחתי בעבר הלא רחוק מאדמותיהם. אותה אחת שאומרת ש'הארץ הייתה שוממה שוממה'. אותה דמוקרטיה היא-היא זאת שגורמת לי לדווש בעלייה של קפלן קדימה אל עבר עתיד ילדי שעוד לא נולדו, שצלקת הנכבה – כאות קין על עורפי תהא חרוטה גם על עורפיהם. 

תהא הדמוקרטיה שתשוב על כנה אשר תהיה, האם היא תזכור שנלחמתי כדי שתישאר? או שמא תמצא דרכים מתוחכמות יותר להמציא חוקים שיערערו את אחיזתי בארץ הזאת? עכשיו הכל ברור וצועק החוצה כמו תמונה חושפנית באינסטגרם שמשווקת פמיניזם. אבל מה יקרה כשהכל יחזור להיות אפרפר ומלא בערפל סמיך של בירוקרטיה ניהולית שגרתית? 

הכביש התעקל אל עבר הירידה לעזריאלי, הצומת הענקית הייתה שוממת, שאריות בקבוקים מעוכים נתנו לזירה מראה של מיטה מבולגנת אחרי סקס פרוע. 

'פספסנו' היא אמרה. 'לא נורא, העיקר שהגענו וניסינו'.

'הנה הם שם' הצבעתי אל עבר קבוצת דגלים ענקית שהייתה רחוקה בערך קילומטר מאיתנו. גלגלנו סיגריה תוך כדי הליכה, המפגינים החזיקו המוני דגלי ישראל ואוטובוסים ומכוניות מכל כיוון חיכו והביטו במבט שומם בהמון המשולב. מחאתי כפיים בהיסוס לנוכח צעקות הבושה האימתניות. 

'בוא נכנס פנימה' היא אמרה. 

'את יכולה להיכנס, אני פה.' 

ניסיתי לצלם, אולי אראה משולהב אם לא במציאות, לפחות באופן דיגיטלי. כמות הכחול והלבן במסך בלבלה אותי.

 

'אל תהיה קטנוני' צעק מיכאיל בולגקוב 'תצעק, תחספס את גרונך בצעקות הבושה. אין לך מושג מה זאת סכנה אמיתית.'

'זה בסדר גמור' ענה לו קפקא, 'תן לו להשתתף באופן חשאי, תן לו למצוא את גלגול השטיח הייחודי לו, בין כה וכה על טירת הציונות האימתנית הוא לא ישאיר אפילו חריטה קטנה על האבן הירושלמית'.

'זה לא המאבק שלו' אמר רסאן כנפאני בקול עמוק. 'את הדמוקרטיה שהייתה יכולה להיות בשבילו רמסתם אז בטנקי השרמן האמריקאים שלכם, עוד כשהעמדתם בשורות  את תושבי טנטורה ויריתם אל תוך קבר אחים שמעליו היום צועדות עם כפכפים נערות בדרך לחוף – "

איבדתי אותה, היא נעלמה לי בתוך המון הדגלים. בין כל עונדי משקפי השמש המסוגננים והגרביים בצבע התואם לגופייה לא מצאתי את הצמד התואם שאיתו הגעתי. הסתובבתי לאחור, שורת מג״בניקים הסתדרו בחיבוק כתף לכתף, כמו מתכוננים לריקוד דבקה בחתונה בפזורה הבדואית. עמדתי ממש מול השורה, אחד מהם הביט בי במבט בוחן. זה בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו, תחבתי את המצלמה במהירות בחזרה אל התיק שלי והתחלתי להתקדם אל מחוץ לטווח הריקוד המתהווה. בדקתי את התחתונים שלי, נזכרתי שוב במה שלבשתי היום בבוקר, ווידאתי שאם זה ידרדר לפחות אהיה בלבוש הולם. לפתע ראיתי אותה. היא עמדה ליד שחקן נוסף שאותו גם כן זיהיתי ושניהם נמרחו בקרם הגנה מתוך בקבוקון קטן. התהיה שלי גרמה לי לבזבז זמן נוסף וריקוד המג״ב עמד לגרוף אותי אל תחנת המשטרה, כמעט רצתי החוצה, נראה חשוד יותר מהרגע שבו עמדתי עם המצלמה. אחד מהירוקים קרא לי לפתע כשחלפתי על יד השורה, סובבתי את ראשי אליו. הוא היה נראה בן לא יותר משמונה עשרה, נשק אימתני חצץ ביננו.

'אתה לא ההוא מהטלוויזיה?' הוא שאל.