"לא אמות כבוגד", "לא אירשם בהיסטוריה כמי שמכר את ירושלים", "ירושלים אינה למכירה", "לא אוותר על זכות השיבה", "גם יישאר שקל אחד בתקציב הרשות הפלסטינית, אעביר אותו למשפחות השאהידים והאסירים".
אלו רק חלק מן המילים והסיסמאות שמשמיע יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס – אבו מאזן – מעל כל במה אפשרית, כולל בנאומיו האחרונים נגד תוכנית השלום של נשיא ארה"ב או בכינוסים פנימיים של הפתח וההנהגה הפלסטינית.
דברים אלה נאמרים ונוספים אל עוד סיסמאות, לתוך מה שמכנים מקורבי אבו מאזן כ"מורשת הראיס". אבו מאזן בן ה־85 אולי מעריך כבר כי עוד השנה יסיים בצורה טבעית (או שלא טבעית) את תפקידו כיו"ר הרשות. אלו הם דמדומי שלטונו, שלהי תקופת אבו מאזן.
העימות החזיתי עם ממשל טראמפ, ניתוק הקשר עם ארה"ב כמעט לחלוטין, האיבה לנתניהו, האכזבה מעמדותיהם של מנהיגי מצרים וסעודיה, וחיזוק מעמדו כשליט יחיד ברשות – גרמו לאבו מאזן להתבצר יותר בעמדותיו ולא לוותר עליהן. הוא דבק באותן עמדות, כשהוא יודע שאלה לא יובילו להתפתחות מדינית או לשינוי כלשהו במצב בשטחים, אבל הוא סבור שאין מה לעשות אלא להעביר את המורשת לדור הבא, לדור שיבוא אחריו. שייקחו את זה משם וישברו את הראש.
"ההתנגדות העממית הלא אלימה" עומדת בראש המורשת של אבו מאזן, והוא דואג שאף אחד לא יפעל בצורה שונה. ודאי שיש אלימות בשטחים, פיגועים, הסתה ושנאה לישראל, אבל בשונה מקודמו יאסר ערפאת, אבו מאזן לא עודד אינתיפאדה אלא מאבק מדיני.
בתקופת ערפאת השתרשה תרבות הפיגועים, האינתיפאדה המשתוללת ושנאת ישראל והיהודים. תקופת אבו מאזן התאפיינה בהשרשת תרבות המאבק המדיני והתנערות מאינתיפאדה, אך מהצד השני ייצור מעין סכסוך נצח עם ישראל.
מי הצליח יותר להשריש את מורשתו, אבו מאזן או ערפאת? כל אחד הצליח בתקופתו. אבו מאזן מסתכל על התיאום הביטחוני, על הכלכלה בשטחים, על בתי הקפה ועל המסעדות ברמאללה, ונהנה. מנגד, הוא מסתכל על הסיסמאות שיוצאות מוושינגטון, או על המסרים שמגיעים ממדינות ערב, בעיקר מצרים וסעודיה, ורותח מזעם ותסכול.
"אז מה אתם עושים? מה אבו מאזן מתכוון לעשות?", שאלתי את מקורביו ויועציו הבכירים. "כלום", אמרו – והוסיפו: "ממשיכים באותה הדרך, אותן דעות ואותן סיסמאות, מתוך ידיעה שלא ייצא מזה כלום. לא יהיה הסכם בתקופת אבו מאזן, אבל תהיה מורשת".
המורשת של אבו מאזן למי שלא יבוא אחריו היא בעצם הנצחת הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, מבלי להגיע לפתרון. ומהצד השני, לשאוף ליציבות ולשגשוג כלכלי, לפעמים פחות ולפעמים יותר (תלוי רבות במי ינהיג את ארה"ב), לצד המדיניות שיתווה השליט היחיד והריכוזי ברמאללה, בדיוק כפי שאבו מאזן עושה כעת. לא לוותר על זכות השיבה, לא לוותר על גבולות 67', לא לוותר על מזרח ירושלים, לא לוותר על הדרישה לפנות התנחלויות, לא לוותר על "עקרונות הסוגיה הפלסטינית". כלום.
מבחינת אבו מאזן, בדמדומי שלטונו, נכון כרגע להמשיך במצב הקיים, עם עליות ומורדות, מבלי לסיים את הסכסוך. זו בעצם מורשת הראיס. הבא אחריו יכול לבחור: אם לקבל אותה, אם לאו.
