בקיצור: יהודים ששונאים ערבים; ערבים ששונאים יהודים; חרדים וחילונים ששונאים אלה את אלה; לבנים שמפחדים משחורים. במקום לצמוח מתוך כור ההיתוך ולהפוך למדינה מכילה עבור כל תושביה, מדינת ישראל הפכה אחרי יובל וחצי לביצה מהבילה של גזענות ושנאה, של התנשאות ושל הגמוניה חדשה, שנוהגת בדיוק כמו הישנה. הדרך היחידה להתמודד – עם מגפת האלימות בחברה הערבית, עם הפערים הבלתי נתפסים בין הפריפריה למרכז, עם העוני, עם השחיתות השלטונית – היא להסתכל לגזענות בעיניים, להפסיק עם ה״אנחנו״ ו״הם״ ולהתחיל לעבוד יחד.
"אתם חברה ברברית ואלימה", הם אומרים. נכון, החברה הערבית רחוקה מלהיות מושלמת. אבל מה לנו כי נלין כאשר מפכ"ל המשטרה, שתפקידו להגן על חייהם של אזרחי המדינה, חושב ש״הטבע״ של חלק מהם הוא להרוג (בעוד אין אף מדינה ערבית בצמרת המדינות שבהן שיעורי הפשיעה הגבוהים בעולם); גורם בכיר בה טוען שרוב חללי הפשיעה בחברה הערבית הם משת״פים עם השב״כ; השר לביטחון פנים, שבעצמו צולם לא מאוד מזמן מנופף בנשק, מסית נגד החברה הערבית; התקשורת – כלב השמירה של הדמוקרטיה, שהפכה בשנים האחרונות לפודל, נזכרת ב־20% מאזרחי אותה דמוקרטיה רק כאשר חמישה אנשים נטבחו יחדיו.
בחברה הערבית צועקים כבר שנים אחדות שמספיק ודי. זועקים לעזרה. מתחננים. רק לפני שנתיים יצאו המונים לרחובות ובמשך שבועות הפגינו נגד האלימות. מה עשתה המשטרה? מאום. השוטרים הגיעו להפגנות ותקפו את המפגינים, בהם נשים, ילדים וחברי כנסת. אז מי כאן הברברים והאלימים?
נזכיר, מדובר בחברה שרובה צעירה מאוד, בלי עבודה, בלי תמיכה, בלי הזדמנות שווה בשוק התעסוקה. חיים ביישובים עם תשתיות עלובות, בבתים שהמדינה מסרבת לאפשר להם לבנות והורסת לעיתים תכופות. עם שירותי רווחה קורסים. כלומר, המדינה הפכה את היישובים הערבים למעין גטאות שהם חממה מושלמת להתפתחות האלימות.
אכן, החברה הערבית רחוקה מלהיות אידיאלית, ואזרחי ישראל הערבים חייבים להתעורר ולעשות כל מה שהם יכולים. עם זאת, לא האזרחים הם הבעיה, וכדי למגר את הנגע הנורא הזה יש צורך בשיתוף פעולה בין־מגזרי ובין־מערכתי, של המשטרה והאזרחים. וכן, כולנו מפחדים, כולנו מודאגים, כולנו רוצים לחיות בשלווה. גם הערבים.
הערבים בישראל פשוט נולדו לתוך מציאות שמאפשרת אלימות, שמעודדת אותה. נוצרו במרחב תנאים אידיאליים שמאפשרים לה לשגשג, והמדינה – במקום לקחת אחריות, מסירה אותה.
הנרטיב הזה, המאשים את הערבים באלימות שממנה הם הסובלים יותר מכולם, הוא חלק מהתפיסות הגזעניות המושרשות עמוק כל כך, שמולן אנו מבקשים להתמודד בגיליון יולי. זהו אותו נרטיב של שנאת חרדים שאנו רואים במחאות כנגד ההפיכה המשטרית – אותן הפגנות שבהן מותר לערבים לדבר, רק אם הם לא מזכירים את הדבר הזה, נו, שאסור לומר, שמתחרז עם שיבוש.
תשאלו את עצמכם, את מי אתם שונאים? חרדים? ערבים? אשכנזים? יוצאי אתיופיה? את מי משרתת השנאה הזו? מה מקורה?
לשאלות הללו יש תשובות, שרובן לא נעימות. הראשונה שבהן היא שהשנאה משרתת תמיד את השלטון הפופוליסטי, זה המאמין בשלטון של 50% ועוד אחד. זה שלא מחפש את המאחד, את המחבר, אלא את המפלג. שלטון כזה, שמעוניין בריסוק מערכת המשפט, בהשתלטות על התקשורת, בסתימת פיות – מפני שזו הדרך שלו לשלוט.
כאשר אנחנו מזעיפים פנים ומקללים צעיר חרדי שעובר לידנו בבירתנו הכה־ליברלית תל אביב, אנחנו משרתים את השלטון הזה. אנחנו משמשים כחיילים שקטים בשירותו. התפרקות לתתי־קבוצות זו הדרך הנוחה ביותר לאפשר להפריד ולמשול. כל עוד כל המיעוטים מסוכסכים ביניהם, המיעוט ההגמוני הגדול יכול להתרווח לאחור.
נתניהו הוא אותו הגמון. רטוריקן בחסד, פוליטיקאי מבריק, שאת הקריירה שלו בנה על סכסוך ופילוג, הסתה ושנאה. אמר זאת היטב מקורבו נתן אשל, שהגדיר את ה״מחנה״ שמצביע לו ככזה שמתאחד סביב שנאה – לתקוע אצבע בעין לשמאל.
את הביטוי המובהק ביותר לתרבות הזו, אשר מובילים בני המגזר של נתן אשל – הציונות הדתית – אפשר לראות בלהיט המגזרי ״זכרני נא״, המבוסס על פסוק מספר שופטים, ובו המילים החוזרות: ״ואנקמה אחת משתי עיני מפלשתים״ (או ״מפלסטין״, כפי ששרים זאת לעיתים קרובות במגזר).
נתעכב לרגע על המשפט הזה, המטורף. הרי מה מקורו? בציטוט של שמשון הגיבור, שמבקש מאלוהים כוח לנקמה. מהי אותה נקמה? הרג של המוני פלשתים, תוך שהוא מקריב את חייו. האם זהו הגורל שאנחנו רוצים לעצמנו? מעגלים של שנאה ונקמה? אתם דפקתם אותנו, ולכן אנחנו נדפוק אתכם, גם אם על הדרך נרסק את המדינה?
לא.
אנחנו, הליברלים, מסרבים לשנוא. יהיו חילוקי הדעות אשר יהיו, הם יישארו כאלה. בתוך מסגרת הדיון. איננו שונאים ערבים, איננו שונאים חרדים, איננו שונאים נשים, איננו שונאים יוצאי אתיופיה, איננו שונאים להט״בים. אנחנו מאמינים בשוויון מלא, או לכל הפחות בפעולה המקרבת את השוויון; מאמינים בזכויות אדם – כל אדם; מאמינים בחופש הביטוי ובחופש הבחירה ובחופש העיסוק. על הערכים הללו, על הזכויות – לא רק למעננו – אנחנו נאבקים.
זה מכבר הציע חבר למכריו מהאקדמיה להעסיק בחור מבריק, יוצא אתיופיה. ״כבר יש לי מישהו שמנקה את המשרד״, הוא נענה. הדובר אינו רואה עצמו כגזען. הוא ליברל, משכיל, רודף שוויון. אבל הוא שקוע כל כך בתיוג, בסטריאוטיפים שהוא מכיר, שהגזענות חזקה ממנו. מבחינתו, אתיופי הוא מנקה. זה מה שהוא רואה. בדיוק כמו אותו סטודנט, שכאשר שאלתי אותו מה עמדתו כלפי יוצאי אתיופיה, הוא ענה: ״אלימים, רגזניים, לא נחמדים״. כאשר שאלתי מדוע, הוא הסביר: ״שתי מנקות אתיופיות בסופר צעקו עליי שלכלכתי להן את הרצפה״.
להבדיל, כאשר התבקש מנכ״ל ומייסד אחד המוסדות האקדמיים בישראל לצרף ״שני אנשים עם מוגבלויות״, הוא השיב: ״למה רק שניים? שכל מי שרוצה יבוא״. זו הדרך הראויה. לא לחשוב על מכסות של ערבים, של חרדים, של אנשים עם מוגבלויות, של מזרחיים – תופעה שעודנה קיימת, כפי שנראה בין עמודים אלה.
אמונה בערך השוויון איננה תיאורטית. היא דורשת מעשה, פעולה. אי אפשר להיות ליברל ולהאמין בערך השוויון, ולעמוד מנגד או להסתפק במלמול כללי. צריך לפעול.
בגיליון זה בחרנו לעסוק בנושא שלכאורה, אחרי יותר משבעים שנה מאז הוקמה המדינה, אחרי כור ההיתוך ואחרי שכבר באו לעולם בני הדור השני והשלישי, לא אמור היה להיות. אבל זו דרכו של עולם. לא רק בישראל. הגזענות מושרשת בנו, בכולנו. זו הפסיכולוגיה החברתית שלנו, המחלקת אותנו ל״אנחנו״ ו״הם״, גורמת לנו להתייחס לכל נושא במציאות כאילו היה משחק כדורגל בין הקבוצה ״שלנו״, לבין היריבה העירונית השנואה.
הכתבות בגיליון זה, אף שחלקן אינן נעימות, הן צעד אחד בדרך. הצעדים הבאים הם לפעול ביחד – יהודים וערבים, למיגור האלימות; חרדים וחילונים, להפחתת המתח הדתי; תושבי המרכז והפריפריה, לטיפול בפערים העצומים באיכות ואף במשך החיים בין המרכז לפריפריה; עשירים ועניים – לצמצום יוקר המחיה.
נתעלם מהפוליטיקאים שעושים את הונם מ״אנחנו״ ו״הם״, ונתווה בעצמנו את הדרך. הם כבר יבואו בעקבותינו.
